"סופי השבוע האלה עוזרים לנו להרגיש יותר יהודיים"

בשנות ילדותה במוסקבה, לידיה שטלמח־לזר כלל לא ידעה שהיא יהודייה. "כשנודע לי, שאלתי את אימא שלי 'למה לא סיפרת לי שאני יהודייה?'", מספרת לידיה. "היא ענתה לי: 'לא הסתכלת במראה?' אני באמת נראית יהודייה, ולא דומה לאחרים ברוסיה". בבגרותה הגיעה לידיה לחופשת קיץ בישראל עם מי שהיה אז בן זוגה. "לא רצינו אז להישאר כאן, ודאי שלא דמיינתי שאעביר את כל מרכז החיים שלי לישראל".

מה שהביא את לידיה לעלות לישראל הוא השינוי לרעה של המצב הפוליטי ברוסיה, ובעיקר אירוע קשה ומכונן בעבורה: הירצחו של הפוליטיקאי הרוסי בוריס נמצוב, ממתנגדיו הבולטים של פוטין, בשנת 2015. "אימא שלי למדה עם בוריס נמצוב ואני הכרתי אותו", היא מתארת. "הבנתי שברוסיה קורה משהו לא טוב, ושכדאי לנסות לראות אם אפשר לחיות פה, ואם לא ילך אז נחזור לשם".

כיום היא נשואה בשנית ואם לשני ילדים קטנים. במתנ"ס שהיא מנהלת בשכונת הדר בחיפה, היא מסייעת בעצמה לעולים חדשים. בינתיים המצב הפנימי ברוסיה החמיר, ובחודש שעבר מת בכלאו מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני, שהוחזק בתנאים קשים במיוחד. "לא הייתי רוצה לגדל ילדים ברוסיה", אומרת שטלמח־לזר. "הבנתי את זה מזמן וזה חבל לי, כי גדלתי שם ואני מתגעגעת מאוד".

שטלמח־לזר היא אחת הרכזות הבולטות ביותר במיזם "שישי־שבת ישראלי", עמותה חברתית־חינוכית עבור דוברי רוסית בגילאי 35-18, שחלקם השתתפו בעבר בתוכניות קצרות טווח כמו "מסע" ו"תגלית", ובהמשך החליטו לעלות ארצה. רבים מהם, גם אם ידעו באופן כללי שהם יהודים, הגיעו ארצה נטולי ידע על המנהגים והתרבות היהודית, ללא משפחה ומבלי שהם מכירים כאן איש. מיזם "שישי־שבת ישראלי" הוא מעין קהילה ארצית לומדת ומטיילת, המאפשרת להם להתוודע לתכני תרבות יהודיים וישראליים, להכיר קהילה של אנשים בעלי רקע דומה, ולחזק את תחושת השייכות וההשתלבות שלהם בחברה הישראלית.

המייסדת, לינדה פרדס־פרידבורג: "הבנתי שיש לנו נכס – אנשים משכילים, מדהימים, מוכשרים ומלאי מוטיבציה, שמגיעים לישראל אבל מרגישים שלא מעריכים ולא מבינים אותם. לוקח זמן להתחבר לתרבות הישראלית

מי שהקימה את העמותה בשנת 2010 ומנהלת אותה היא לינדה פרדס־פרידבורג. היא עצמה עלתה מארה"ב בשנות התשעים, באותה תקופה של העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. לינדה למדה רוסית בתיכון בארה"ב, בעלה הוא ממוצא רוסי, ובמהלך שנות התשעים היא עבדה במחלקה הרוסית בג'וינט. "כך הכרתי הרבה צעירים דוברי רוסית", היא מספרת. "רבים מהם דיברו איתי על כך שברגע שהם מסיימים את האוניברסיטה או את הצבא הם מחפשים דרך לעבור מישראל למדינה אחרת, כי קשה להם לחיות כאן לבד מבחינה מנטלית, תרבותית וגם כלכלית. הבנתי שיש לנו נכס – אנשים משכילים, מדהימים, מוכשרים ומלאי מוטיבציה, שמגיעים לישראל אבל מרגישים שלא מעריכים ולא מבינים אותם. הם גם לא מבינים את התרבות הישראלית, כי זה לוקח זמן להתחבר.

"בכלל", מוסיפה פרדס־פרידבורג, "אני מרגישה שמשקיעים פה כסף רב כדי להביא את העולים לישראל, אבל אחר כך לא משקיעים מספיק בלקלוט אותם מבחינה תרבותית. בסמינרים ובפעילויות שלנו אנחנו חושפים אותם לתכני הדת והתרבות היהודים והישראליים. יצרנו מעין משפחה ענקית של כמעט 18 אלף עולים".

הפעילות המרכזית של הארגון היא אותם סופי שבוע שהקנו לעמותה את שמה. בכל אחד מהם מתכנסים בין 50 ל־100 צעירים – בכל פעם באכסנייה אחרת בארץ. בשישי בבוקר הם מטיילים, בהמשך היום הם עורכים קבלת שבת ושיח על פרשת השבוע, ובמהלך השבת משתתפים בסמינר שמנגיש להם תכנים יהודיים וישראליים בשפה הרוסית ובגובה העיניים.

מאשה ניקרמן (33) השתתפה כבר בכמה סופי שבוע כאלה. אחד המאפיינים שלהם, היא מספרת, הוא שילוב בין עולים צעירים לוותיקים. "זה מאפשר לשתף ידע, לתת טיפים ולעזור במציאת עבודה, ולתמוך בכללי. זה ממש סייף פלייס כזה, של קהילה שבה קל מאוד להתחיל לדבר אחד עם השני. סופי השבוע האלה עוזרים לנו להרגיש יותר יהודיים, כל אחד בדרך שלו. אנחנו עושים קבלת שבת, שרים, מדברים על טקסטים חשובים ודנים בשלל שכבות המשמעות שלהם. לא דורשים מאיתנו לשמור שבת או להיות 'היהודי הנכון'. יש דרכים רבות להיות ולהרגיש יהודים".

כבר לא שנות התשעים

לפני שבועיים התקיים הסמינר ה־100 של "שישי שבת ישראלי". הוא נערך הפעם על שפת הכינרת הסוערת, באכסניית אנ"א כרי דשא, לצד מפונים מקריית־שמונה. מכונות הכביסה בחצר האכסניה העידו כי הם שוהים שם כבר חודשים, במסגרת מציאות של מדינה בהמתנה.

בין המשתתפים היו גם כמה מוותיקי החברים בעמותה, וניכר כי פרדס־פרידבורג מכירה כל אחד לא רק בשמו אלא גם בקורות חייו. הסמינר הראשון, היא זוכרת, נערך בגשם שוטף ליד נהריה. העולים הצעירים הגיעו חשדנים, חלקם חשבו שהמטרה היא להחזיר אותם בתשובה. בסמינר הבא כבר הייתה רשימת המתנה ענקית.

לאורך השנים, המיזם יצר היכרויות ושידך כשבעים זוגות. כאלה הם למשל גאורגי אדמסקי ואשתו טניה, שהגיעו לכאן עם בנם הפעוט אריאל. גאורגי הוא ותיק בסצנה: "הגעתי כבר בסמינר השני, ומאז באתי כבר עשרות פעמים. רק עכשיו סיימתי לחבק שליש מאנשי הקבוצה, כי אנחנו קודם כול קהילה. הם חברים שלי, ואנחנו נפגשים גם מחוץ לתוכנית. הכרתי פה את אשתי, ויש הרגשה של משפחתיות.

"אני לא אוהב  שמנסים להכניס אותי למסגרת מסוימת או דוחקים בי לקיים מנהגים, כמו שהרגשתי לפעמים בפעילויות עוד לפני שעליתי ארצה", אומר גאורגי. "גם כשהגעתי ל'שישי שבת ישראלי' היה איזה חשש שאולי מאחורי החיוכים והקבלה, בסופו של דבר רוצים שתהיה כמוהם. אבל זה לא הסיפור, הסיפור זה להכיר אחד את השני. הם מכירים אותנו ומקבלים אותנו כמו שאנחנו. הייתי אצל לינדה  בשבתות, אני מכיר את כל הילדים שלהם".

טניה:  "אני לא יהודייה על פי תעודת הזהות. באתי לפה במסגרת חוק השבות, ואני בהחלט מרגישה זיקה ליהדות. המשפחה של לינדה היא בעיניי המשפחה הכי ישראלית, וכך גם המשפחה שלנו".

לקראת השבת מתכנסים כולם לשיח ושירה. לינדה מנגנת בגיטרה ושרה מתוך זמירון עברי־רוסי. החוברת הדו־לשונית כוללת, לצד זמירות שבת, גם שירים ישראליים ידועים. קולות המייה ושירה עולים מהקהל. חלקם מכירים את המילים, ויש גם כאלה שעורכים את ההיכרות הזו עכשיו. לינדה מזמינה מוזיקאים מוכשרים מהקבוצה לעלות על הבמה, לנגן ולשיר. טל בוגוש מנגן ושר את "אני ואתה נשנה את העולם" של אריק איינשטיין. זה השיר הראשון ששמע בעברית, עוד ברוסיה, הוא מספר. אחריו עולה גריגורי (גרישה) אוסטונובסקי, עם "שיר למעלות" בלחן של להקת שבע. השיר מקבל כאן תפנית סוערת ועיבוד כבד יותר, בסגנונו של הזמר הרוסי הנודע ולדימיר ויסוצקי. הביצוע הסוחף ומלא הרגש גורם לרבים בקהל לעצור את שירתם כדי להקשיב לגרישה.

מאשה ניקרמן: "סופי השבוע האלה עוזרים לנו להרגיש יותר יהודיים, כל אחד בדרך שלו. אנחנו עושים קבלת שבת, שרים, מדברים על טקסטים חשובים ודנים בשלל שכבות המשמעות שלהם. לא דורשים מאיתנו לשמור שבת או להיות 'היהודי הנכון'. יש דרכים רבות להיות ולהרגיש יהודים"

איליה קופייב עלה ארצה בשנת 1997 מחצי האי קרים. הוא רופא אף־אוזן־גרון ומתגורר בחיפה. אל "שישי שבת ישראלי" הגיע בעקבות אשתו נטלי, שעלתה לארץ רק בשנת 2016. כעולה ותיק הוא מסייע לרופאים שעלו בשנים האחרונות להיקלט בארץ. כיום ההשתלבות הזו קלה יותר באופן יחסי, לעומת עולי שנות התשעים, שרבים מהם נאלצו לזנוח למשך שנים ארוכות את מקצועותיהם הנחשבים שנרכשו בשנות לימודים רבות, ולעבוד בשלל עבודות דחק עד שתאושר הסמכתם הישראלית לתפקידיהם המקוריים. המציאות הזו גרמה להם מפח נפש ופגעה בכבודם.

"קשה מאוד לאנשים להגיע בגיל מבוגר לארץ אחרת עם מנטליות שונה לגמרי, ועם זאת, כיום קל יותר להסתדר ולהתחיל לעבוד במקצוע שלנו", אומר איליה. "אימא שלי הגיעה לישראל בשנות התשעים כרופאה אונקולוגית, ונאלצה לעבוד בבית אבות עד שעברה את בחינות הרישוי ומצאה עבודה ברפואה. בסופו של דבר היא גם לא עשתה התמחות מחדש באונקולוגיה, אלא מצאה עבודה בצבא כרופאה כללית".

בין העולים בשנים האחרונות יש גם אנשי הייטק לא מעטים, שמצבם שונה בתכלית מזה של הרופאים, למשל. "העולם השתנה וניתן לעבוד דרך מחשב בכל מקום", אומר איליה. "אני שמח בשביל אנשים שלא צריכים לסבול כמו פעם. האנשים שעלו בשנות התשעים מדגישים שלהם היה הרבה יותר קשה ואיך הם נאלצו לעבוד בשתיים או שלוש עבודות במקביל, כולל ניקיון. היום זה כבר לא ככה".

"כשעלינו ארצה, אימא שלי עבדה במלצרות ואבא שלי עבד בבנייה וביקב", מספרת טניה. "לקח כמה שנים עד שהם חזרו לעבוד כמהנדסים. מה גם שאימא שלי הייתה מהנדסת ברוסיה של משהו מאוד מסוים שאין בו צורך בישראל. כיום זה כבר אחרת. מי שעבד ברוסיה בהייטק לא יגיע ארצה וימלצר, אלא יעבוד במקצוע שלו".

חממה, לא גטו

לקראת כניסת השבת השירה משתנה ומקבלת אופי ווקאלי. לינדה מכבה את המיקרופון והרמקולים, ומכריזה שמי שרוצה מוזמן לרדת ללובי להדליק נרות שבת. רבים מצטרפים אליה. איליה: "אני מגיע ממשפחה חילונית, אבל זה מעולה מבחינתי ללמוד כאן על יהדות, ציונות ואהבת הארץ. זה נותן לי השקפת עולם של צד שאני פחות מכיר, ומאפשר לי לטעום מהיהדות".

יש חילונים, אני מעירה, שלא רואים בעין יפה כשמנסים להסביר להם משהו עם תוכן אמוני. "זה עניין של פתיחות", סבור איליה. "לדעתי גם החילונים צריכים ללמוד את היהדות ואת השקפת העולם של אנשים יותר דתיים, בדיוק כפי שדתיים צריכים להבין מהי השקפת העולם של ישראלים חילוניים יותר, כדי שיהיה את המגע הזה ולא יהיה פחד אחד מהשני".

כדי להתרווח באמת, השפה הולכת ומתחלפת בהדרגה משירה ודיבור על השבת בעברית, לשיחה ברוסית. בשנתיים האחרונות רוב הסמינרים של "שישי שבת ישראלי" נערכים על טהרת הרוסית, שכן לפחות מחצית מהמשתתפים הם עולים צעירים שהגיעו בשנים האחרונות וטרם שולטים בעברית. גם השירים ב"עונג שבת", שמתקיים עד השעות הקטנות של הלילה תוך שתיית יין, הם שירים ברוסית שהאנשים כאן גדלו עליהם, לצד הבלחות של כמה שירי רוק נוסטלגיים באנגלית.

אחד הגורמים לכך שהקושי בשפה ממשיך ללוות את העולים הצעירים הללו, ולעיתים אף משתרשר לילדיהם שכבר נולדו בארץ, הוא העובדה שרבים מהם נשארים מוקפים בחברה דוברת רוסית. ילדיה של לידיה שטלמח־לזר, למשל, הולכים לגן דובר רוסית. העברית של בעלה אדוארד, שעלה ארצה בשנת 2018, פחות טובה משלה, וגם בבית הם מדברים רוסית. ילדיהם כמעט לא נחשפים לשפה העברית, עד שהיא חוששת שיהיה להם קשה כשיגיעו לבית הספר.

האם לא עדיף ללמד על מנהגים יהודיים בעברית, אני שואלת את לינדה פרדס־פרידבורג. "גם עולים שהגיעו לפני למעלה מעשור ומדברים עברית ביום־יום, הסביבה החברתית והנפשית שלהם היא עדיין ברוסית", היא מסבירה. "לדבר ברוסית זה מעין חממה, זה לא גטו. הם חיים פה והם חלק מהתרבות הישראלית, אבל אם רוצים באמת לגעת בלב שלהם, הם צריכים להרגיש את הדברים בשפה שלהם".

שמה של העמותה מבטא את פעילותה המרכזית, בסופי שבוע, אך היא מקיימת מפגשים, סדנאות טיולים ושיחות גם בשאר ימות השבוע, בחמש ערים: באר־שבע, ירושלים, חיפה, תל־אביב ובת־ים. פעילות העמותה ממומנת על ידי כמה גופים, ובהם הפדרציה היהודית של ניו יורק, קרן קום (KOUM), קרן פוסן, , תמורה, Giving Group Community וקרנות של יהדות אוסטרליה.

אחד ממיזמי העמותה הוא "פרויקט ארגמן", שבמסגרתו צעירים דוברי רוסית מקבלים חשיפה מעמיקה לעולם התרבות הישראלי, כדי לסייע בבניית זהותם. הם נפגשים עם מומחי תרבות ואמנים, צופים בהצגות, מסיירים בגלריות, נחשפים למוזיקה ולקולנוע ומשוחחים על טקסטים מכוננים מאת אישים כביאליק, עגנון ואתגר קרת.

בין סנט־פטרבורג לפתח־תקווה

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2022 עלו לישראל כ־75 אלף איש, מתוכם 82% מרוסיה ואוקראינה. לפי נתוני משרד העלייה והקליטה, בשנת 2023 עלו לישראל כ־45 אלף עולים, ומאז פרוץ המלחמה ועד סוף השנה הגיעו ארצה כ־2,400 עולים חדשים. זאת לעומת התקופה המקבילה אשתקד, אוקטובר עד דצמבר, שבה הגיעו ארצה כ־23 אלף עולים חדשים.

למרות נתוני העלייה הגבוהים של שנת 2022, בצל מלחמת רוסיה־אוקראינה, מדו"ח שפרסם מכון המחקר של הכנסת בקיץ האחרון עלה שמתוך כ־62 אלף עולים שהגיעו ארצה בשנת 2022 ממדינות בריה"מ לשעבר, כ־30 אחוזים עזבו את ישראל תוך תקופה קצרה – זאת לא לפני שהספיקו לממש לא מעט מהזכויות שמגיעות להם כעולים, ובהם דרכון ישראלי ומענקים כספיים. על פי אותו דו"ח, מרבית העוזבים בין 2015 ל־2020 היו עולים בעלי שורשים יהודיים, שהגיעו על פי סעיף הנכד בחוק השבות. נתונים כלליים מן העשור האחרון גם דיברו על כך שאחד מכל חמישה עולים יורד מהארץ.

העלייה מרוסיה בשנים האחרונות מכונה גם "עליית פוטין", כינוי שמבטא את רצונם של העולים לעזוב את המשטר שאופיו הרודני הולך ומחמיר, בייחוד מאז הפלישה לאוקראינה. "רבים מאלה שהגיעו לארץ בשנתיים האחרונות לא באמת יודעים מה זה ישראל, ואין להם פה חברים. יש להם הזדמנות לברוח מהדיקטטורה ברוסיה, אז הם באו", מאשרת ניקרמן.

"עכשיו העלייה היא בעיקר מרוסיה, בעקבות מדיניותו של פוטין", מציינת גם פרדס־פרידבורג. "האנטישמיות והעוינות לישראל הולכת ומחמירה שם. מישהי שמתגוררת ברוסיה סיפרה שהם לא יכולים להגיד שחמאס תקף את ישראל, כי זה נתפס כאמירה נגד השלטון. במקום זה מותר להגיד שישראל 'הותקפה' בשבעה באוקטובר. הפעילות היהודית והחינוך היהודי ברוסיה נעצרו כמעט לחלוטין".

במקביל, מלחמת חרבות ברזל מחזקת את תחושת השייכות של העולים שכבר הגיעו לכאן. "הם מרגישים פתאום שהם יהודים. הרבה אנשים הבינו שזה המקום בשבילם ושהם רוצים להיות יחד עם עַם ישראל", מדווחת פרדס־פרידבורג. "בתחילת המלחמה הקמנו מאגר של יותר מ־1,500 מתנדבים, בהם כאלה שעלו ארצה בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה. הם עבדו במשמרות של 12 שעות בבסיסי צה"ל, באריזת מנות קרב ומיון ציוד רפואי. עד היום אנחנו קונים ציוד טקטי לחיילים עם התרומות של העולים. יש לנו הרבה עולים רופאים שמשרתים כמילואימניקים והיה חסר להם ציוד, אז קנינו גם להם".

"תמיד חשבתי שאם תהיה בישראל מתיחות ביטחונית, אני אברח למדינה אחרת", משתפת ניקרמן. "אבל אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאני רוצה דווקא להיות פה עם העם שלנו. אני לא בטוחה שגם בעתיד אהיה מסוגלת לחיות במצב כל כך קשוח, אבל עכשיו אני מרגישה שזה מאוד נכון שאנחנו פה".

לדעת גאורגי אדמסקי, כדי לחיות בישראל, גם בעיתות שלום, דרוש מניע נפשי מעבר לבריחה מפוטין או מאימת מלחמה. "בהשוואה לערים כמו מוסקבה או סנט־פטרסבורג, מה שרואים בפתח־תקוה זה לא וואו", הוא מודה. "מי שהגיע לארץ לא כי הוא רוצה לחיות כאן אלא כי הוא לא רוצה להיות במוסקבה, הגיוני שבסופו של דבר הוא יחזור לרוסיה או יעבור למקום אחר. מי שמגיע שלא על מנת למצוא בישראל בית, לא ימצא בה בית. אני עליתי לארץ אחרי תואר ראשון, אבל לא היו לי דרישות או  סטנדרטים גבוהים מדי. ידעתי שאני לא בא כדי לשפר את רמת החיים אלא כי אני באמת רוצה לחיות פה ולא ברוסיה. בגלל זה אני מרגיש פה כמו דג במים, מרגיש שזה הבית".

מארק אפל, הארוס של מאשה ניקרמן, הכיר אותה ב"שישי־שבת ישראלי"; שניהם עלו מרוסיה בעשור האחרון. מארק הגיע ארצה במסגרת קורס למתכנתים, וכיום הוא עובד בתחום. "לא היה קל לעלות לישראל, אבל זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. פה אני מרגיש שזה שלי, שאני רוצה להיות פה, שזה כיף לי ואני שמח. נכון שהמנטליות הישראלית לא מתאימה לכל אחד, אבל לי זה מתאים. אני מכיר אנשים שעלו ושוקלים לעזוב כי הם מרגישים חוסר ביטחון ויש להם בעיות כספיות בגלל יוקר המחיה. זו הסיבה הראשונה של אנשים שרוצים לעזוב. ברוסיה הם עבדו באיזשהו תפקיד גבוה וזכו להערכה, ופה הם לא הצליחו למצוא עבודה באותה רמה".

טניה: "האנשים שעוזבים הם כאלה שהם יותר מקובעים וסגורים על מה שהם, ולא מוכנים להתפשר. בני הדודים שלי עלו לישראל, היו פה כמה חודשים וחזרו לרוסיה. הם חושבים שישראל היא כפר מבחינת הזמינות ואיך שהדברים פה זזים, אפילו מבחינת הגימור בתקרה במלונות מכובדים. יש להם סטנדרטים אחרים. אנחנו כבר רגילים לישראל ומבינים שאנחנו גרים במזרח התיכון".

לתת הזדמנות לישראל

במוצאי שבת מתקיימת הבדלה עליזה בחצר האכסניה. המשתתפים עומדים בחצי גורן ומוחאים כפיים, הילדים מתרוצצים ביניהם ומשתובבים. גרישה, ששר לפני כניסת שבת את "שיר למעלות", נע במרכז המעגל עם הגיטרה ושר "אדון עולם" בביצוע סוחף. כולם מצטרפים אליו בשירה אדירה.

"עולה חדש צריך לדעת לתת הזדמנות לחיים בישראל, ולא להתייאש", סבורה טניה. "בה בעת, צריך לדעת שעלייה זה דבר שלא מתאים לכל אחד. אדם צריך להחליט אם מתאים לו המקום המוזר הזה, הקטן יחסית, מקום עם הרבה בעיות פנימיות וחיצוניות אבל גם עם הרבה קסם ודברים טובים. אתה צריך למצוא לעצמך מה טוב לך פה. אני מצאתי פה הרבה, ואני דוגלת במה שהרצל אמר: 'אם תרצו, אין זו אגדה".

"שישי־שבת ישראלי זו קהילה, זו שכונה, זה כתף", מסכמת לידיה שטלמח־לזר. "ברוסיה לבקש עזרה נחשב לבושה, כי זה אומר שאת חלשה ולא מסתדרת לבד. בישראל למדתי שזה בסדר לבקש תמיכה. זו המשמעות האמיתית של תחושת שותפות. תמיד הרגשתי את התמיכה של לינדה. היא אישרה רבים מהרעיונות שלי עבור העמותה, ואני תמיד יכולה לדבר איתה על דברים אישיים ולהיות עם המשפחה שלה. הם מקבלים אותי תמיד עם כל ה'צרות' שלי. המטרה שלי היא לתת לאנשים שבאים לכאן את ההבנה שמסורת היא לא משהו מרתיע, ושכדאי לחגוג את החגים היהודיים. זה לא מפחיד, זה כיף, וזה חלק מהמשפחתיות שבניתי לעצמי".