אחרי שהולידו להיטים שמככבים כמעט בכל פלייליסט ישראלי, ג'יין בורדו, אחד ההרכבים האהובים בישראל, מציינים עשור לפעילותם עם אלבום מיוחד ומושקע, "כישוף". חברי ההרכב – הסולנית והיוצרת דורון טלמון וחבריה מתי גלעד ורמי אוסרווסר – עבדו על האלבום הזה במשך שנה כשהקו המנחה הכללי של האלבום הוא המעבר בין ריאליסטיות לפנטזיה, בין מציאות עכשווית לנוסטלגיה ובין הרצון לנוע ולבעוט לבין הרצון להתיישב ולנוח. בנוסף, באופן אירוני מאוד, חלק משירי האלבום ידברו על הפער שבין החוויה האישית לקולקטיבית, דילמה ערכית שאותה פגשו ישראלים כחברה בשבעה באוקטובר ובעקבותיו.
סינגל ראשון מהאלבום הושק היום (ד'): " פלואוריד". "הלב שלי זוכר הכול בפלואוריד, מצפה מה שהיינו בסוכר מרחוק הכול יפה יותר במטושטש ואני לא מתחרטת על דבר", שרה טלמון, בספתח לאלבום שהלהקה מקווה שיצליח ליישר קו עם הלהיטים הקודמים.
האלבום, שחותם עשר שנות קריירה מצליחות מאוד ללהקה, מלווה כולו בקליפים שצולמו והופקו בשפה ויזואלית שמאחדת בין כל הסינגלים באלבום, אבל יחד עם זאת, מאפשרים כל פעם הצצה לעולם אחר בתוך פסיפס שלם.
הסיפור של הלהקה התחיל לפני כ-12 שנים, כאשר טלמון הגיעה מהקיבוץ לבית ספר רימון, שם הכירה את מתי גלעד, ויחד עם עוד שני חברים, הם הקימו להקה המנגנת סגנון קאנטרי-רוקיסטי ושמה הוא שילוב בין שמות סוסים של אחותה של דורון. הלהקה הצליחה כבר עם השיר הראשון שפרסמה, "עינב", אך הפריצה האמיתית הגיעה ב-2014 עם השיר "איך אפשר שלא" שהפך ללהיט רדיו והביא ללהקה הופעות רבות ואלבום זהב אחד.
חודשיים בלבד לאחר טבח שבעה באוקטובר, גם טלמון, כמו הרבה אמנים בישראל, הרגישה צורך להוציא את הצער דרך מילים ולחן. כך, נולד השיר "לא לבד". על רקע ציורי הקיבוץ הפסטורלי של האמן אברהם פסו, דורון שרה בכאב את המילים המצמררות:
"העץ שבגינה שלנו לא שרד,
נשרף כולו בבוקר מקולל אחד
והגינה עומדת יתומה
ולא נותר מי שישקה בה את האדמה
ומי ישיר בטקס בקיבוץ
ומי ירקוד במעגל על הבמה בחוץ
מי יקשט טרקטורים ועגלות
ומי יקצור את החיטה שבשדות"
"אני כותבת ובוכה, שרה ובוכה", תיארה דורון את תהליך כתיבת השיר בראיון ל-N12, "ומבינה שהשיר הזה נכתב בכדי שלא אפסיק לבכות, כדי שלא נפסיק לכאוב את אלה שלא איתנו, את אלה שאנחנו מחכים שיחזרו אלינו כל יום, כל לילה, כל דקה. כשחשבנו מה יכול לעטוף את השיר הזה, הרגשנו שהכי נכון לתת לו עוד ממד של אומנות, עוד זווית לרגש שיוצא ממנו. אברהם פסו הקשיב לשיר וצייר ובעיניי הוא תפס בצבעיו את הגעגוע ואת השבר החד, אבל גם הצליח לצייר דיוקן של תקווה".
