"מהר מאוד החלטתי להסכים להצעה מגיאורגיה. בעלי משה תמך בי מהרגע הראשון ואמר שאני חייבת ללכת על זה. בפגישת ההיכרות בזום התחברתי מיד לראשי ההתאחדות הגיאורגית, ששלושתם שחקני עבר שרוב הקריירה שיחקו בגרמניה. אחרי כמה שנים שהם קידמו את נבחרת הגברים הם הרגישו שהגיע הזמן להשקיע גם בנשים. בשיחה הרגשתי שזה אמיתי, שהם לא מוכרים לי סיפורים, ובהמשך התברר שאכן כך".
באפריל שעבר טסה אנטמן לבדוק את השטח. כמה שבועות לאחר מכן עברה לבדה לגור בטביליסי, בירת גיאורגיה. "התחושה כאן היא כמו בישראל בשנות התשעים. האנשים אדיבים וחמים, ואני גרה באזור מרכזי ונוח ומרגישה בבית, עד כמה שאפשר. אני לא אדם שיוצא הרבה, והאמת היא שראיתי את העיר רק כשבעלי בא לבקר.
"אחרי שפרצה המלחמה עברתי משבר לא פשוט, כי לא הגעתי לארץ ולא ביקרו אותי כאן במשך חמישה חודשים. זה האתגר הכי קשה שהתמודדתי איתו פה. בתקופה הראשונה לא הפסקתי לבכות, והיה לי קשה להתרכז בעבודה. בשלב מסוים הייתי חייבת להתנתק מהחדשות לכמה ימים כדי להצליח לתפקד. למזלי השגרירה שלנו פה, הדס מיצד, שהיא אדם נדיר, חיבקה אותי מבחינה חברתית, וזה מאוד הקל".
היא אוהבת ש"יש אנשים שכיף לעבוד איתם", אבל נדרש לה זמן להתרגל לתרבות ולמוסר העבודה. "אנשים כאן תמיד יאחרו לפגישה", היא מתלוננת. "המשכורות נמוכות, ואנשים חיים מהיד לפה, בלי תקווה ובלי יכולת לטוס לארץ אחרת או לצאת לחופשות. לכן כולם קמים כאן מאוחר ומעבירים את היום בעצלתיים. יש עכשיו רצון לשנות את המנטליות של הדור הצעיר כדי להתקרב לאירופה ולהתקדם".
"אנשים כאן תמיד יאחרו לפגישה. המשכורות נמוכות, ואנשים חיים מהיד לפה, בלי תקווה ובלי יכולת לטוס לארץ אחרת או לצאת לחופשות. לכן כולם קמים מאוחר ומעבירים את היום בעצלתיים. יש עכשיו רצון לשנות את המנטליות ולהתקדם״
נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של גיאורגיה לא ניצחה במשך חמש שנים רצופות. "יש כאן שתי ליגות נשים פעילות עם הרבה כישרונות וחומר גלם טוב", אומרת אנטמן, "אבל הן לא זכו ללמוד יסודות או טקטיקה, מה שהופך את המשחק שלהן לפראי. זה לא בהכרח דבר רע, רק דורש מציאת איזון, עם סדר על המגרש וכללים ברורים".
בתחילת הדרך היא ערכה שיחות אישיות עם כל השחקניות. "רציתי להבין מה החלום שלהן, כי לא מעניין אותי להעביר את הזמן סתם. כולן ענו בשקט, חצי מכווצות, שהן רוצות לשחק בקבוצה באירופה. אז יום אחד פתחתי את החלון וצרחתי אליהן: 'אני רוצה לאמן את הקבוצה הכי טובה באירופה'. הן הסתכלו עליי וחשבו שהשתגעתי. לאחר מכן הסברתי להן שהן צריכות לדבר על החלום שלהן, לתלות שלט מעל המיטה ובכל בוקר להגיד את זה לעצמן, אחרת זה לא יקרה".
כדי לגרום לשחקניות הנבחרת להפנים את האני מאמין שלה, משתמשת אנטמן במגוון כלים יצירתיים. "הרכיבים הכי חשובים בעיניי הן התשוקה לניצחון ובניית נבחרת בריאה, עם שחקניות שמכבדות זו את זו והופכות למשפחה", היא אומרת. "אצל גברים כל משחק פנימי באימון הוא מלחמת עולם, עם מריבות וצעקות, אבל אצל נשים – אם תעצור ותשאל אותן מה התוצאה, רובן בכלל לא יזכרו אותה. אז היום בסוף כל אימון יש לנו תחרות, והמנצחת זוכה בתמונה מיוחדת. בנוסף קניתי להן מטקות ושש בש, ואני מעודדת אותן להתחרות כל הזמן.
"הנבחרת שלי היא הראשונה שמעסיקה מאמן שוערים ומאמן כושר. לבנות יש בעיה תקציבית שבגללה הן לא יכולות להתאמן בחדר כושר, אז יצרנו להן סדרת קליפים שמדריכה אותן איך להתאמן בבית, עם מכשירים או בלי. הן יודעות שיש סוכנים שעוקבים אחריהן ויכולים להגשים להן את החלום. בסוף מחנה האימונים הראשון הבנות הביאו לי עוגה, הודו לי ואמרו שחלמו שמישהי כמוני תסכים לבוא לעבוד איתן, ללמד אותן ולהאמין בהן. זה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי עד היום בכדורגל. הוא גרם לי להבין את הצמא הגדול שלהן ואת התפקיד החשוב שלי מבחינתן".
לאחר כמה ניסיונות פחות מוצלחים, הובילה אנטמן את הנבחרת לניצחון ראשון בחודש יולי, ואחריו לניצחון שני. השחקניות שלה גברו על ארמניה בשני משחקי ידידות, בתוצאות 0:5 ו־1:3. לאחר מכן השתתפה הנבחרת בטורניר גביע האומות, ניצחה פעם אחת, סיימה פעמיים בתיקו, הפסידה שלוש פעמים והייתה רחוקה שער אחד מהעפלה לשלב ההצלבה. "זו הפעם הראשונה שהנבחרת צברה נקודות בטורניר. למרות תחושת הפספוס וההרגשה שיכולנו לעשות יותר, אני מרגישה מאוד מסופקת", אומרת אנטמן. "ראשי ההתאחדות פה מפרגנים באופן שהפתיע אותי. הם מבינים שזה תהליך ושדברים לוקחים זמן, מה שמאפשר בסיס חיובי ונותן תחושה אמיתית שיש עם מי לעבוד.
"הובלת הנבחרת לניצחונות אחרי זמן רב כל כך הייתה מרגשת. העבודה כאן מתנהלת ביעילות, בניגוד לתקופה שלי בנבחרות ישראל, כשכל דבר היה מורכב וקשה והצריך שיחות וטלפונים בלי סוף".
״אצל גברים כל משחק פנימי באימון הוא מלחמת עולם, עם מריבות וצעקות. אצל הנשים, אם תעצור ותשאל אותן מה התוצאה, רובן בכלל לא יזכרו אותה״
איריס אנטמן, 47, נולדה בקריית־מוצקין וגדלה בקריית־חיים, בת זקונים עם אחות ושני אחים גדולים ממנה. יש לה בת אחת, שחר, בת 18.5, והיא נשואה למשה, אחיו של שוער העבר ומאמן השוערים בהווה גיורא אנטמן, שאימן אותה בעבר ואחראי לשידוך. למשה שתי בנות מנישואים קודמים, ובזכותן היא הפכה לסבתא חורגת צעירה למדי.
"הייתי ילדת רחוב שהייתה פחות בבית ויותר בחוץ, משחקת עם חברים בשכונה. זו הייתה ילדות צנועה אבל גם מאוד עשירה, עם הרפתקאות במסילת הרכבת וליד בסיס כורדני הסמוך לבית", היא נזכרת. "אכלנו תפוזים מהעץ, מצצנו חמציצים בשדה ושתינו מהברזיות של כיבוי האש.
"למדתי באורט מוצקין, ורציתי מאוד להיות חלק מכיתת הספורט, מה שחייב עיסוק בענף כלשהו. האפשרות היחידה של הבנות הייתה כדורסל, אז הצטרפתי לקבוצה ושיחקתי בה שמונה שנים. בגיל תשע נסעתי עם תלמידים מאורט לאימון ניסיון עם הפועל חיפה בנחל הקישון. אחרי שהמאמן ראה אותי חותרת בקייק, הוא הציע לי להצטרף. אמא שלי התנגדה בתוקף. היא חששה שאפתח שרירים בגלל החתירה, ורצתה שהילדים שלה ילמדו מקצוע ולא משהו עיוני, אבל לא הסכמתי לוותר. אז קניתי אופניים מאחי הגדול ובמשך השבוע דיוושתי כמה פעמים כל הדרך ממוצקין לחיפה, הלוך ושוב".
אנטמן הייתה הנערה היחידה בקבוצה שהורכבה מבנים בלבד, והתגלתה כחותרת קייקים מוכשרת. היא זכתה באליפות ישראל, ובגיל 16 השתתפה באליפות הארץ במטרה להשיג את הקריטריון לאליפות העולם. "במהלך התחרות משהו פשוט נגמר אצלי", היא מספרת. "הפסקתי לחתור באמצע המקצה, וברגע שהגעתי לקו הסיום ופגשתי את המאמן הזועם שלי נפרדתי מהענף לתמיד. באותו היום נפל לי האסימון: ספורט יחידני הוא בודד, וזה לא כיף לי".
לכדורגל הגיעה אנטמן באופן מקורי למדי. "ב־1993 ישראל אירחה את אליפות העולם בכדורגל לבתי ספר לבנות, ולכן קיימו בארץ לראשונה אליפות כדורגל נשים בין בתי הספר בישראל. המאמן שלנו הפך את נבחרת הכדורסל גם לנבחרת הכדורגל, וככה הגעתי לענף.
"הנבחרת שלנו הייתה נהדרת, זכינו באליפות המחוז ואז בתואר הארצי, ושלחו אותנו לאליפות בווינגייט. הייתי מהירה מאוד, ובשלב הראשון שיחקתי בכנף שמאל, אבל אז השוערת נפצעה והתנדבתי להחליף אותה. במשחק זינקתי על האספלט כמו משוגעת, ובסיומו המאמן הודיע לי שמהיום אני השוערת".
באליפות העולם היא זכתה בתואר השוערת המצטיינת, אבל העובדה שלא התקיימה אז פעילות סדירה של כדורגל נשים בארץ הובילה אותה להתגייס לשירות קרבי בסיום התיכון. "הייתי החיילת הכי מורעלת בצבא. חשבתי שאהיה הרמטכ"ל", היא צוחקת. "הייתי מפקדת תותחנים בשבטה, ובסופי שבוע, כשהגעתי לחופשות בבית, הצטרפתי לאימונים של קבוצת התיכון שלי".
ב־1997, שנה לאחר שהשתחררה, הצטוותה ההתאחדות לכדורגל להקים נבחרת כדורגל לנשים. "הלכתי למבחנים והתקבלתי, וב־2 בנובמבר 1997 עמדתי בשער במשחק הבינלאומי הראשון שלנו אי פעם, מול רומניה". המשחק בבת־ים הסתיים בתבוסה 7:0. "לבשתי את האפודה של בוני גינזבורג, שוער הגברים דאז, כי לא היו לנו תלבושות", מספרת אנטמן. "למרות התחושה הקשה מההפסד, שמחנו שנבחרת הנשים בכדורגל הפכה לעובדה קיימת. שנה לאחר מכן נפתחה לראשונה ליגת הנשים בישראל, ואני והחברות שגדלו איתי הצטרפנו יחד למכבי חיפה, מה שהקל עלינו לשחק טוב יחד ולהצליח".
לאנטמן הייתה קריירת משחק מרשימה במכבי חיפה ולאחר מכן במכבי חולון. במשך השנים זכתה בשמונה דאבלים – אליפות וגביע באותה העונה – ובגביע נוסף. במקביל היא הייתה קפטנית הנבחרת הלאומית במשך עשור, והופיעה בארבעים משחקים בינלאומיים. היא פרשה בגיל 34, בשל סכסוך שמנע ממנה לעבור למועדון אחר. "הקריירה שלי בארץ הייתה עשירה וטובה, והפספוס היחיד מבחינתי הוא שחששתי לצאת לאירופה", היא אומרת. "פחדתי שלא אסתדר שם, למרות שזכיתי להצעה מצוינת מקבוצה בליגה הסלובקית האיכותית. תמיד הייתי קפטנית הקבוצה ששיחקתי בה, תמיד הייתי קרובה למאמן, תמיד הקשבתי, למדתי, וזה מאוד עניין אותי, אבל נדרש הרבה זמן עד שהחלטתי שזה יהיה המקצוע שלי".
עוד לפני שפרשה ממשחק היא אימנה שוערים צעירים, ובהם מוחמד אבו־ניל, שוער מכבי בני ריינה מליגת־העל. "במקביל הוצאתי גם תעודת הוראה לחינוך גופני". לאחר הפרישה ממשחק פעיל החלה אנטמן לאמן שוערות בנבחרות ישראל, ואז "ז'אן טלסניקוב, שאימן את הנבחרת הצעירה, אמר לי שאני מבזבזת את הפוטנציאל שלי ושפשוט אהיה מאמנת ראשית. ובאמת, אחרי שהוא עזב החלפתי אותו באימון הנבחרת ופשוט התאהבתי בזה".
אנטמן הובילה את נבחרות ישראל להישגים מרשימים: היא זכתה בחמישה טורנירים עם הנבחרת עד גיל 16, ב־2018 עלתה לשלב העילית במוקדמות אליפות אירופה עד גיל 17, ושנתיים לאחר מכן היא הגיעה להישג דומה עם הנבחרת עד גיל 19. באותו הזמן הייתה עוזרת המאמן בנבחרת הבוגרות. בין לבין, כדי שתוכל טכנית לאמן נבחרת, היא הוציאה תעודת מאמן מקצועית מטעם אופ"א – הישראלית הראשונה שעשתה זאת.
"בתוך צוות המאמנים בנבחרת קיבלתי את כל הפרגון האפשרי, ומעולם לא הרגשתי נחותה, לא טובה או חסרת ערך", היא אומרת. "מצד שני, התנאים והשכר שקיבלתי היו נמוכים, עד שיום אחד החלטתי לדרוש את מה שמגיע לי. הדרישה לשמחתי התקבלה, וגרמה לי לכעוס על עצמי שלא עשיתי את זה קודם מסיבות של חוסר ביטחון".
דווקא אחרי שהגיעה להישגים עם נבחרת הבנות עד גיל 19 היא פוטרה מהנבחרת, "בשל נסיבות פוליטיות, שאני מעדיפה לשמור לעצמי", היא טוענת. "בשלב מסוים קראו לי שוב להתאחדות והציעו לי לאמן את נבחרת הבוגרות לזמן קצוב ובתשלום מעליב, וסירבתי למרות שזה החלום הכי גדול שלי. במשך שנים לא עשיתי דברים בשביל כסף, זה לא היה חשוב לי, אבל ידעתי שהפעם לצערי זה יגדיר את היחס אליי".
בסוף ספטמבר 2022 השיגה אנטמן עוד הישג מרשים, והייתה לאישה הראשונה שמונתה לעוזרת מאמן בקבוצת גברים בישראל: היא פעלה לצד המאמן הראשי ירון הוכנבוים בקבוצת נוף־הגליל מהליגה הלאומית. "ירון הבין את הערך של אינטליגנציה רגשית של אישה בצוות של קבוצת כדורגל. גברים ונשים רואים דברים בצורה שונה ומשלימה, וזה נותן איזון. לכן כל הצוות שלי כאן בגיאורגיה מורכב מגברים", היא קובעת. "זו הייתה חוויה נהדרת, והתקבלתי באופן מלא ומכבד על ידי השחקנים. אשמח לעבוד שוב עם קבוצות גברים בעתיד".
מה דעתך על כדורגל הנשים בארץ?
"יש שיפור אדיר. הקמת המנהלת המיוחדת הייתה צעד נכון, ויש תנאים שאמורים לייצר משהו בריא וטוב. בכל שנה נפתחות עוד קבוצות, מספר השחקניות עולה, יש כישרון בשפע. עכשיו צריך להשקיע במאמנים ולהיות עקביים, אחרת יהיה קשה לבסיס הטוב להתפתח".
חשוב לך לפרוץ דרך?
"פחות מעניין אותי שהייתי הראשונה בהרבה דברים, אבל כן חשוב לי לתת השראה לנשים שמגבילות את עצמן בגלל פחדים. זה מחסום שהצלחתי לנפץ. אני רוצה שהן יאמינו בעצמן למרות הקשיים ושיבינו שהן מסוגלות להכול".
על מה את חולמת?
"למצות את הפוטנציאל ולהמשיך להיות כנה ונאמנה לעצמי. אני לא יודעת מה הגבול שלי. בכל שנה אני מתפתחת ומגלה שאני טובה במשהו שלא הייתי מודעת לו. אני רוצה לקום בבוקר לעבודה שאני ממצה בה את עצמי, ליהנות ממנה, ולדעת שמקבלים ומעריכים את הדרך שלי ושאני מצליחה לגעת באנשים ולשפר מערכות".
