השילוב בין יצירה ולחימה, בעיני הבמאי תומר לוין, הוא שתי וערב שארוגים להפליא זה בזה. "הם מתחברים טוב מבחינתי", הוא אומר. "אצלנו ביחידה יש הרבה יוצרים". "היחידה" היא דובדבן, והדוגמאות? המוזיקאי והשחקן (״פאודה״) צחי הלוי, הדוגמן והשחקן ("פמת"א") זהר ליבה והמוזיקאים נדב יעיש ואיתן חיניץ ששירת עם לוין בצוות. "אבל אני מבין איך נוצרה המחשבה שלחימה ויצירה הן קווים שלא נפגשים", מודה לוין. "יש ביחידות כאלה תפיסה מאצ'ואיסטית כלפי חשיפה של רגשות".
הרגש שלוין עוסק בו ביצירתו הוא הפחד – רגש שלא היה לו מקום בשעת הלחימה עצמה. "ובאמת כשהייתי לוחם לא הראיתי פחד", הוא אומר. "לא מדברים על זה שאתמול בלילה בפעילות היה מפחיד. אף אחד לא מפחד, ומכיוון שכולם לא מפחדים יש אופוריה. אין מקום לעבד את הרגשות באותו הרגע. אולי הנטייה של אנשים מהיחידה לעיסוק באמנות מבקשת להביא תיקון למקום הזה, לחזור אחורה ולהתחבר לרגשות שהיו לנו אז, להרשות לעצמנו לפחד ולהכיר בכך שהיינו בסכנה, שראינו דברים שאולי אנחנו מצטערים שראינו. כי באותו רגע אנחנו נמצאים מאוד בתוך המשימה ואין מקום להבין מה אנחנו מרגישים".
הפחדים המודחקים של לוין בשירותו הצבאי הפכו לחומרי הגלם של סדרת הרשת החדשה שלו, "אל הפחד" (כאן 11). כעשור אחרי סיום שירותו הצבאי לקח לוין מצלמה ויצא לחקור את מערכת היחסים שלו עם התחושה שהדחיק: הוא יצא לקורס חירום במצנחי רחיפה ולקורס לצלילה חופשית כדי להבין את המנגנון הפנימי שמופעל בו כשהסכנה קרובה והאדרנלין מטפס. לריאיון הזה הוא מתראיין מפנמה שבמרכז אמריקה, בוודאי מתגבר על פחדים נוספים.
פנמה רחוקה מאוד ממבשרת־ציון, יישוב ילדותו, שבו התחיל ללמוד קולנוע כבר בחטיבת הביניים ואז בתיכון. לפני הגיוס, כשהוריו עברו לתקופה לארצות הברית, הוא גם עבר קורס בסניף ההוליוודי של האקדמיה לקולנוע של ניו־יורק (NYFA). "חלמתי שאחזור להיות קולנוען בצה"ל ואתגייס ליחידת ההסרטה, אבל בצבא אף אחד לא שואל אותך", הוא נזכר. "הפרופיל שלי היה קרבי, אז אפילו שממש לא רציתי הגעתי לגיבוש צנחנים. כשהעבירו אותי למיון לדובדבן משהו השתנה בי, והבנתי שאני הולך להקדיש את השנים האלה עבור משהו גדול ממני, עבור המדינה שלי. הבנתי שזה חלק מלהיות ישראלי, וממערכת היחסים שלי עם החברה שאני חי בה".
כשלוין השתחרר, הוא חזר לחלום המקורי והחליף את עדשת הצלפים בעדשת המצלמה. "בלימודי הקולנוע בספיר הסתלבטו עליי שאני מחזיק את המצלמה כמו נשק", הוא צוחק. "אני לא עובד עם חצובות והתקנים, אני אוהב פשוט לתפוס את המצלמה ביד. אני גם עובד בשטח עם צוות מצומצם מאוד. למשל, ב'אל הפחד' בהתחלה הייתי גם הצלם וגם הבמאי, ובהמשך הצטרף הצלם בני דויטש. תוספת מדהימה, כי הוא צלם האקסטרים מספר אחת. אין לי מושג איך הוא עושה את זה – גם רוכב שטח מטורף וגם מצלם תוך כדי".
זה נראה מורכב, להתמסר לחוויה ותוך כדי כך גם לצלם. באחת הסצנות הראשונות בסדרה, בקורס מצנחי הרחיפה, אתה מתיישב בצד בראש הר באיטליה ואומר שאתה חייב להתרחק, כי אתה מתבייש שיראו אותך בוכה.
"כשהתחלתי את הצילומים שם ממש פחדתי. הייתי שקוע בלהישאר בחיים עד כדי כך שלא הספקתי לצלם. מישהו במקרה צילם אותי ממריא, אבל לא יכולתי לעסוק ביצירת הסרט כי החוויה הייתה מטלטלת. היה לי מורכב רגשית כשיצאה הסדרה, כי זו חשיפה גדולה ברמה הרגשית. אפשר לדון אם היא מעידה על חוזק או חולשה. מורכב להראות רגשות בסביבה שאנחנו לא רגילים שמראים בה רגשות".
לפחד, הוא אומר, יש תפקיד בחיינו. "כשאתה בגובה של יותר מאלפיים מטר ויודע שאתה הולך לעשות משהו מפחיד מאוד, משהו בגוף אומר לך 'אל תעשה את זה, זה מיותר ולא נכון'. וזה מביא אותך לקצה. הפחד מסמן לנו מתי מסוכן, מתי אנחנו צריכים להיזהר. המילה זהירות מגיעה מאותו השורש של זוהר, משהו שמאיר לנו. זה לא אומר שאסור לעשות אלא שצריך לשים לב. על האופניים, למשל, לפעמים אתה פונה ומפחד שאם תישען עוד קצת, תיפול. כשמרגישים את הפחד הזה, לא שם הגבול נמצא – אפשר להישען עוד. אבל שם צריך להתחיל לשים לב".
בדיאלוג הפנימי של לוין (34) עם הרגש הזה הוא גילה שמי שמושכת בחוטי הפחד שלו היא בכלל הפוסט־טראומה. ההפרעה הזאת משתלטת אט־אט על הסדרה שלו, כובשת אותה, ואפילו דוחקת את הפחד הצידה. הצורך לדגדג את האדרנלין באמצעות הפחד התחיל אצלו אחרי השירות הצבאי. "יש לי פחד גבהים, אז התחלתי לצנוח במצנחי רחיפה", הוא מספר. "הרגע הזה שאני מגיע לקצה הצוק וממשיך ללכת קדימה ופתאום אני באוויר גורם לי להרגיש הכי חי בעולם. זה הביא אותי לעשות הרבה ספורט אקסטרים, וגם אותו אני לוקח כמה צעדים קדימה. לכן יצאתי לעבוד על הסדרה. הלכתי לקורס מצבי חירום במצנחי רחיפה באיטליה, שנחשב לאחד הקורסים הכי מפחידים שאפשר לעשות, ובמקרה הצטרף לקורס גם פרופ' יניב שני, טייס ופסיכולוג לקבלת החלטות. אז חשבנו לעשות סרט יחד על איך אדם מחליט להמריא לתוך הפחד.
"על האופניים, למשל, לפעמים אתה פונה ומפחד שאם תישען עוד קצת, תיפול. כשמרגישים את הפחד הזה, לא שם הגבול נמצא – אפשר להישען עוד. אבל שם צריך להתחיל לשים לב"
"כשהמראתי בקורס נכנסתי למצב חירום שהיה מבחינתי אמיתי לחלוטין. נכנסתי לספירלה באוויר: בין שמיים לארץ, הפנים מסתובבות כלפי מטה, הלסת והפנים נמתחות, מרגישים לחץ חזק. ואני כבר לא שומע את המדריך בקשר בגלל הרוח. החוק הראשון הוא פשוט לעזוב הכול, כדי שהכנף תצא. אז זה מה שעשיתי, אבל המשכתי להסתובב".
בדיעבד הוא הבין שפעל נכון – אבל מהרגע ש"עוזבים הכול" הכנף זקוקה לעוד סיבוב וחצי כדי להשתחרר. "הייתי מזועזע", נזכר לוין בתחושה. "כשהגעתי למטה אמרתי שאני לא טס יותר. יצרתי טראומה חדשה. ואחרי כמה דקות הבנתי שאם לא אעלה עכשיו לטוס אני לא אטוס שוב לעולם".
אז לוין עלה שוב, וצנח שוב. ואחרי כל זה הוא התיישב לדבר עם שני, שמהר מאוד עצר אותו ושאל אותו: "למה כל כך חשוב לך לפחד?". בלילה שלאחר מכן חלחלה בלוין ההכרה: זו דרך להתמודד עם פוסט־טראומה. "התחלתי להתמודד איתה עוד לפני הסדרה. הצטרפתי לקבוצות של יוגה ולסדנאות עיבוד לחימה", הוא אומר, "אבל פתאום, הניסיון לחוות פחד התחבר עם ההכרה בעצמי כמי שמתמודד עם פוסט־טראומה. יצאתי לעשות סדרה על פחד ותוך כדי כך הבנתי שהרצון שלי לחוות פחד מוות נובע ממשהו אחר".
הסדרה "אל הפחד" הייתה אמורה לעלות לרשת באמצע אוקטובר. היא עלתה רק עכשיו, כשלוחמים רבים חוזרים מהקרב ועוסקים בעיבוד של חוויות המלחמה. גם העלאת הסדרה לרשת הייתה במובן מסוים חוויית אקסטרים שעוררה בו פחד. "תהיתי אילו 'הייטרים' יהיו – כי תמיד יש", הוא מסביר. "אבל באופן מפתיע ומדהים, לא היו. פנו אליי הרבה אנשים מכל מיני יחידות ואמרו 'תודה, סוף־סוף אני רואה על המסך את מה שחשבתי שרק אני מתמודד איתו. פתאום אני מבין שעוד אנשים מרגישים כמוני'. אנשים רואים שזה נורמלי להסתובב עם סל הרגשות שלהם, וגם שיש מה לעשות עם זה. מישהו כתב לי שלפני שנים הוא זנח את הניסיון להשיג הכרה כסובל מפוסט־טראומה, אבל בזכות הסדרה חזר אליו. והרשימה עוד ארוכה".
בפרק השלישי של "אל הפחד" נפגש לוין עם אהרן סולומונס, בן 84, שלחם כמעט בכל מלחמות ישראל מששת הימים והלאה. "כשהוא השתחרר אחרי מלחמת יום כיפור ציפו ממנו לחזור למחרת לעבודה, ולהתנהג רגיל", מספר לוין. "אף אחד לא ידע מה זה פוסט־טראומה, לא הייתה לה הגדרה או מקום בחברה. היום אנחנו יודעים שאפשר גם להיות לוחם־על וגם להרגיש ולפחד. אפשר להסתער בגבורה בחזית וגם להגיד, 'וואו, זה היה מפחיד וכל הכבוד לי שעשיתי את זה'. אנחנו חיים בשכונה קשוחה ואין לנו יכולת לעצום עיניים, אבל במקביל אנחנו צריכים לדאוג להיות חברה אזרחית רגישה. כי החיים הם לא רק הישרדות. זה מה שהפוסט־טראומה מנסה לטעון, אבל אנחנו צריכים להיות אוהבים ונאהבים. אלה החיים, אנחנו צריכים חברה שלא מבוססת על קונפליקטים והישרדות אלא על שמחה ואושר ואהבה ומשפחתיות".
איך הפוסט־טראומה מתבטאת בחיים של לוין? "פוסט־טראומה פוגשת כל אדם באופן אחר", אומר לוין. "אלה יכולים להיות חלומות, דפוסי התנהגות, דריכות וכוננות מתמדת, או איך נתנהג ברמה החברתית. יש לי ניתוקים רגשיים, רגעים שבהם אני מרגיש צורך להיעלם, להיות ביער לבד יום־יומיים". אבל מעבר לכך, הוא חושב, הפוסט־טראומה גרמה לו לחתור לריגושים: בזכותה הוא מחפש לעצמו תחושות חדות, סוערות ומלאות אדרנלין, אבל אז הוא נוטה לעזוב אותן ולעבור למשהו אחר. זה קורה לו בספורט אקסטרים, כמובן, אבל גם במערכות יחסים: "אני יכול להיות מאוד קרוב לחבר, ואז לעבור לחבר אחר", הוא אומר. "גם עם נשים, תמיד מצאתי את הסיבות למה לא להסיר את המגננות, לברוח לפני שזה נהיה רציני מדי. מערכת היחסים עם זוגתי יהל יעקב הביאה איתה יציאה למסע של התמודדות עם רגשות. שיתפתי אותה בחוויות שלי מהצבא ועל הפוסט טראומה, וזה רק קירב בינינו. את הסדרה בחרתי לסיים בציון החתונה שלנו".
בפרק השלישי של "אל הפחד" נפגש לוין עם אהרן סולומונס, בן 84, שלחם כמעט בכל מלחמות ישראל מששת הימים והלאה: "כשהוא השתחרר אחרי מלחמת יום כיפור ציפו ממנו לחזור למחרת לעבודה, ולהתנהג רגיל. אף אחד לא ידע מה זה פוסט־טראומה"
למסיבת החתונה שלו ושל יהל הוא ניגש בחשש. "מצפים שתרקוד ותהיה במרכז העניינים, אבל לרוב אני לא אוהב לרקוד בחתונות אלא להתחמק החוצה ולהיות עם חברים. לא ידעתי איך אתמודד עם הציפייה הזו", הוא מספר. "בפועל זה היה הפוך לגמרי, רקדתי בלי הפסקה במרכז הרחבה".
עשרה ימים אחרי חתונתם יצאו הוא ויהל – קולנוענית גם היא – לירח דבש ששילב צילומים לסדרת רשת תיעודית על יזמים שפועלים לתיקון העולם. ב־7 באוקטובר הם הפסיקו את החופשה וחזרו ארצה, כדי להשתלב במיזמי הסברה.
בתוך שאר פעולותיהם בזמן המלחמה הם סייעו בגיוס כספים של עמותת יוצאי דובדבן עבור טיפולי פוסט־טראומה וחזרה תקינה לשגרה ולתוך התא המשפחתי. בחלוף הזמן חזרו הוא ויהל לחו"ל, לעבוד על הסדרה שלהם.
"היה לי גב חזק", מספר לוין על מה שגרם לו לצאת לעבוד על "אל הפחד". "יהונתן קינן, ראש אגף התוכן של כאן 11, היה אמיץ ונתן בי אמון כדי לאפשר לי לצאת להרפתקה הזאת. התקשרתי אליו בעיצומה של הסופה ברברה, בפברואר 2023, ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לטפס בחרמון. היו שם שלגים מטורפים, מעל שלושה מטרים. הוא אמר לי: מה, אתה דפוק? ואני התלהבתי ואמרתי שמצאתי מישהו ושאנחנו הולכים לישון שם לילה וזה יהיה פרק מדהים ב'אל הפחד'. והוא אפשר לי את זה, למרות שחשב שזה מטורף. אני מעריך אותו מאוד על שהעז ונתן לי את ההזדמנות לחקור ולהשתמש בקולנוע שלי ככלי לתרפיה, לחקור ולהבין את עצמי דרך הקולנוע. לא הייתי מגיע לתובנות שלי בלי המסע הזה ולא הייתי יוצא אליו בלעדיו".
"נכנסתי לספירלה באוויר: בין שמיים לארץ, הפנים מסתובבות כלפי מטה, הלסת והפנים נמתחות, מרגישים לחץ חזק. החוק הראשון הוא פשוט לעזוב הכול, כדי שהכנף תצא. אז זה מה שעשיתי, אבל המשכתי להסתובב. הייתי מזועזע"
לוין אינו היוצר הראשון במשפחתו: אמו סופרת ואחיו מוזיקאי, ודרך היצירה, לדבריו, הם מבינים יותר טוב מה כל אחד עובר. "כשבאתי אל אמא שלי וסיפרתי לה על מה הסדרה, זאת הייתה הפעם הראשונה ששוחחנו על פוסט־טראומה. רק עשור אחרי השחרור מהצבא סיפרתי לה שיש לי משיכה לאקסטרים בעקבות השירות הצבאי, ושסף האדרנלין והרגש שלי התרחק".
הסדרה הקודמת שלו, "לוחמים", תיעדה את שנות הצבא של ארבעה לוחמי גבעתי, מהגיוס עד לשחרור. "בשירות הצבאי השתניתי מאוד", הוא מסביר את המניע ליצירתה. "אני חושב שזה משהו שמייחד את החברה בישראל, לחיוב. שלוש השנים שצעיר נותן למדינה מעצבות את האישיות שלו, ועניין אותי לראות את האישיות שלהם מתעצבת". ארבעת הלוחמים מתועדים בסדרה בפעילותם במהלך מבצע שומר החומות, משיאי שירותם הצבאי – וגם משיאי העבודה הקולנועית של לוין. בצילומים בשעת המבצע חווה לוין את רגעי הטראומה שלהם בעודו לצידם. "הגעתי אליהם כמה שעות אחרי שרחפן נפץ נפל כמה מטרים לידם. אחרי שהגעתי היה עוד רחפן כזה ורצתי איתם למקלט", הוא מספר. "כמה שעות אחר כך הייתי בחזרה בתל־אביב. היו אזעקות כל הלילה ורצנו לממ"ד. יהל לא הצליחה לישון, ואני הצלחתי לישון סבבה בין האזעקות. אבל בבוקר נסענו להורים שלה בצפון השקט, היא נרדמה בקלות ואני לפנות בוקר עוד הייתי ער במיטה, עם דופק גבוה, מזיע, מתנשף, מבין שמשהו לא טוב קורה. דיברתי עם חבר, נשמתי ונרגעתי מהתקף החרדה הזה, ולמחרת התקשרתי לחיילים כדי לחזור לצלם".
בתום המבצע התיישב לוין בחדר העריכה עם נדב אלוביק, שכתב וערך עם לוין את "לוחמים" ואת "אל הפחד", ומול המוניטורים, הזיכרונות הציפו אותו. "ראיתי את עצמי שוב ושוב ושוב רץ עם המצלמה לכיוון הפיצוצים. הייתה סצנה שלא לכולם היה מקום במיגונית, ורן, הגיבור ב'לוחמים', התנדב לשכב על הרצפה בחוץ. נשכבתי איתו בחוץ בזמן שנופלים סביבי טילים. פתאום בחדר העריכה אני אומר לעצמי: מה נסגר איתך? משהו לא בסדר בקבלת ההחלטות של האדם הזה, שהוא אני, על המסך. ואז התחלתי להבין שאולי אני מגזים ואולי צריך לטפל בזה, ואיפה עוד אני פוגש את זה בחיים. עד אז התעלמתי מהחלומות והניתוקים, מהכול. שם, בחדר העריכה של 'לוחמים', התחיל להתבשל 'אל הפחד'".
הסדרות שלך משרטטות קווים לדמותו של הגבר הישראלי. מה גילית?
"זאת גבריות הרפתקנית ואמיצה, אבל זאת לא כל הגבריות הישראלית. יש עוד חלקים נרחבים בה, עם מסלול אחר וחוויות שונות. אני שמח שהסדרה יוצאת עכשיו, בזמן הזה. אלפי לוחמים ולוחמות יוצאים עכשיו מהשטח, ומצופה מהם לחזור לחיי היומיום, למשפחה ולשגרה כאילו לא קרה כלום. בא לי שהם ימצאו את השלווה שלהם ואת מה שעושה להם טוב. 'אל הפחד' היא חיפוש אחרי הדרך הטובה ביותר להתמודד שמצאתי בשביל עצמי, ואני מקווה שמי שיצפה בה יחפש את הדרך הכי טובה בשבילו. היא לא חייבת להיות הדרך שאני מצאתי".
