בשנות לימודיו בישיבה התיכונית, אלקנה כהן היה מגיש מבחנים ריקים כי לא היה לו כוח לכתוב. היד כאבה לו פיזית. הוא אובחן בתור דיסלקט, דיסגרף, "התלמיד הכי מאובחן שיש", וכשכבר היה מצליח להתגבר ולכתוב משהו, היה זה עם שגיאות כתיב רבות. באמצע מבחני הבגרות הוא היה לפעמים מרים את היד ושואל את הבוחנים איך כותבים אות מסוימת. גם כשבגר המצב לא השתפר יותר מדי. בהודעת ואטסאפ הוא תמיד ישתדל למצוא אימוג'י מתאים במקום לכתוב, מחשש שיטעה.
ובכל זאת, כהן הוציא לאור לפני שבועות ספורים את הספר הראשון שנכתב מתוך הלחימה בעזה. "מספר אישי 7.10.23" (הוצאת סלע מאיר) אולי אינו מופת של כתיבה עיונית או תיעודית, ויש בו גם כמה טעויות שמקורן ככל הנראה בעריכה מהירה מדי שנובעת מהרצון להוציא את הספר הראשון מהחזית, ובכל זאת יש בו ערך גדול: עדות ממקור ראשון של לוחם בשטח, במלחמת האין־ברירה שכפו עלינו מחבלי חמאס בבוקר שמחת תורה. מהלך המלחמה מראות עיניו כתוב ב־260 עמודיו באופן קולח וכרונולוגי, ויש בו התייחסויות לסוגיות מוסריות ודתיות, לאומיות ואישיות, שנדמה שאין כמעט בית בישראל שלא נתקל בהן בחצי השנה האחרונה.
כהן גר ברעננה, בדירה הנעימה שלו ושל רעייתו שירן, שגם היא גויסה למילואים בבוקר הטבח. אני יושב לשוחח איתו שם, ובתחילה קולות הרחוב מגיעים אלינו דרך החלונות, אך ברגע שכהן מתחיל לספר, כאילו מסך יורד בינינו לבין העיר שמתחתינו, ואנו חוזרים לבוקר הארור ההוא. "ב־7 באוקטובר היינו אצל ההורים של שירן, שגם הם גרים ברעננה", הוא נזכר. "שירן העירה אותי בחמש וחצי בבוקר כשפחד בעיניה. היא אמרה: 'חלמתי שפושטים כרגע לבית הזה מאות מחבלים והאקדח שלך לא פועל'. הייתי עייף מאוד, אמרתי לה שהכול בסדר, נתתי לה חיבוק והמשכנו לישון.
"בשש וחצי בבוקר הייתי מוקף בכל המשפחה שלה. ישנו בממ"ד שלהם, והם נכנסו לשם מיד כשנשמעו האזעקות הראשונות. אני עדיין הכחשתי והמשכתי לישון. בשבע וחצי הבנתי שמשהו גדול קורה. התקשרתי לסגן מפקד חטיבת הקומנדו וביקשתי שיעדכן אותי אם צריך שאבוא לבסיס, ובינתיים הכנתי את הדברים ליציאה. בשלב מסוים לא יכולתי כבר לחכות. אספתי את שירן מבית הכנסת, גם היא שירתה בעבר ביחידה, ונסענו במהירות למישור־אדומים. שם אמרו לי להסתובב ולחזור הביתה כי יש התייצבות של 180 אחוזים ואין להם ציוד לתת לנו. היה לי ברור שאני לא מוותר. נזכרתי שבאחד מחדרי הלימוד של היחידה יש בובה ש'סוחבת' את כל הציוד הטקטי לצורך הדגמות. הלכתי לשם, כל הציוד היה בדיוק מתאים עליי ותקני, חוץ מהקסדה שהייתה מפלסטיק".
כהן הצליח להשיג קסדה וגם נשק, הצטרף לצוות של חבר מהיחידה ונסע לבסיס ביל"ו. "התחילו שלושה שבועות של הכנות לכניסה לרצועה", הוא אומר. "זאת הייתה תקופה מטורפת של קשת רגשות שלא הכרתי. עוצמה ופחד, ריקנות וכישלון, תקווה וגבורה, הכול ביחד. לא ידענו מה קורה איתנו, בכל רגע שינו הוראות. פעם הקפצה ללבנון, פעם יורדים לעזה ולהיות מוכנים עם הציוד, ואז חזרה לשגרה.
"לפחד יש זיעה עם ריח אחר. הייתה אזעקה על חדירה לתוך הבסיס, וכולנו שלפנו את הנשק והכנסנו כדור לקנה. האווירה הייתה מאוד־מאוד מלחיצה. אחרי שהסאגה נגמרה והכול בוטל, פתאום הרחתי את המדים ואמרתי לעצמי שבחיים לא הרחתי את הזיעה שלי ככה"
"בשלושת השבועות האלה גם אירע משהו שגרם לי להבין לראשונה שלפחד יש זיעה עם ריח אחר. הייתה אזעקה על חדירה לתוך הבסיס, וכולנו שלפנו את הנשק והכנסנו כדור לקנה. האווירה הייתה מאוד־מאוד מלחיצה, ותוך כדי כך אמרו לנו שיש הקפצה ללבנון. אחרי שהסאגה נגמרה והכול בוטל, פתאום הרחתי את המדים ואמרתי לעצמי שבחיים לא הרחתי את הזיעה שלי ככה.
"גם עוצמת החיבור של עם ישראל הייתה מטורפת בתקופת ההמתנה. קיבוצים חילוניים הכשירו את המטבחים שלהם כדי שנוכל לאכול בהם, יהודים ולא יהודים מכל העולם תרמו ועשו לנו על האש. הכול הופיע בעוצמה גדולה".
מתי התחלת לכתוב?
"שבוע אחרי הטבח ביקשו מאיתנו לכתוב מכתבים לחברים ולמשפחה. כתבתי, ופתאום גיליתי שהכתיבה עוזרת לי להבין שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי. זה התחבר אצלי למה שעשה סבא שלי, יהודה כהן, במלחמת ששת הימים. הוא היה לוחם, וחברה שלו נתנה לו מצלמה לצלם בה תוך כדי הלחימה. יצא מזה אלבום שמתעד את המלחמה ועובר אצלנו במשפחה. חשבתי לעצמי שעכשיו תורי. כתבתי הרבה בימים שלאחר מכן, כדי לצמצם את הפער של שמונת הימים הראשונים. לפעמים ישנתי שלוש שעות פחות מהחברים שלי כדי לכתוב".
איך הוצאת לאור את המחברות שכתבת בכתב יד?
"כתבתי פוסט בפייסבוק, סיפרתי שאני קצין־לוחם ושבמהלך הלחימה תיעדתי וכתבתי את כל מה שעבר עלינו, ושהייתי שמח לליווי של סופר או הוצאת ספרים כדי להוציא לאור את היומנים שכתבתי. פנו אליי כל מיני גופים, הוצאות ספרים וסופרים. חלק אמרו שזה תהליך שיעלה 70 אלף שקל או אפילו 100 אלף שקל, כל אחד נתן לי מחירים משלו. פנו אליי גם מהוצאת סלע מאיר. העורך הראשי דביר שוורץ ביקש שאשלח לו את מה שכתבתי בקובץ וורד. הוא היה קצת מופתע לשמוע שהכול כתוב בכתב יד, וביקש שאסרוק את העמודים ואשלח, והדגיש מראש שלא הכול מתקבל ושלא איפגע אם כתב היד יידחה. למחרת הוא התקשר ואמר לי שקרא במהלך הלילה את כל מה שכתבתי, ושלא רק שהם ישמחו להוציא את הספר לאור אלא שגם ייקחו את כל ההוצאות עליהם. זה היה מאוד מרגש ומשמח. נכנסנו לתהליך מאוד מהיר במטרה להפוך את מה שכתבתי לספר בתוך חודש".
הוא בן 27, יליד ירושלים, אח בכור לשישה אחים. כשהיה בן עשר עברה משפחתו לדרום והשתקעה בירוחם, ושם הוא למד בישיבה התיכונית. אחרי שנת מכינה קדם־צבאית בעלי הוא התגייס לשלדג, אבל אחרי שנה במסלול הוא שבר את היד – למעשה ריסק אותה עם 14 שברים – והתלבט אם לרדת מחזור בשלדג או לעבור יחידה. בסוף עבר לדובדבן, סיים שם מסלול, יצא לקורס קצינים והפך למפקד צוות לוחמים. בתפקידו השני היה מפקד צוות בבה"ד 1. את שירן רעייתו הכיר בדובדבן, כששירתה במודיעין ביחידה. היא במקור מקנדה, ועלתה ארצה עם משפחתה כשהייתה ילדה.
בימי הקורונה הוא השתחרר מצה"ל, ופנה לתחום האימון. "אחת מהאמהות בשכונה פנתה אליי וביקשה שאאמן את הבן שלה, וככה פתחתי קבוצות אימון לנוער ולילדים מכיתה א' עד י"ב. עד המלחמה הייתי עסוק בזה מעל הראש", הוא אומר. "המלחמה צמצמה כמעט לאפס את העבודה, וכל המדריכים שהעסקתי היו במילואים. עכשיו צריך להתחיל לבנות הכול מחדש". חוץ מזה הוא סטודנט לשמאות ונדל"ן באוניברסיטת בר־אילן, וגם את הלימודים שפספס יצטרך להשלים עכשיו כמו מילואימניקים רבים כמותו.
הוא סרן, ובכלל לא אמור לשרת כלוחם במילואים. "יש לי שני תפקידים בחטיבת הקומנדו – אני מגיע לגיבוש של יחידות מטכ"ליות ומושך משם מועמדים ליחידה, ואני אחראי לוגיסטי בסדנאות עיבוד חוויות לוחמים", הוא מספר. "הסדנאות האלה, בליווי פסיכולוגים, קורות באמצע השירות. אני אחראי על זה מבחינת הלוגיסטיקה אבל בכוונה רצו שיהיה שם קצין מהיחידה שמכיר את המורכבויות של האנשים שמגיעים לעיבודים האלה".
"כשיצאתי מעזה נסעתי בכבישים ב־250 קמ"ש. חניתי על מדרכות, לא עניין אותי כלום. יש מאות אלפים כמוני במדינה, והחברה חייבת לדעת את זה ולהתנהל בהתאם. החברה חייבת להבין שצריך להיות הרבה יותר סובלניים ורגועים זה כלפי זה"
ובכל זאת, בשעת חירום הוא הצטרף לצוות שנשלח להילחם ברצועה. "היה ברור לי שאני נלחם אפילו שבמילואים אני במפקדה. כשהציעו לי להיות עם הצוות הזה, זה היה הכי טבעי עבורי. שמחתי על הזכות שניתנה לי. לפעמים עניין הדרגות עורר חיכוכים, אבל השתדלתי להפנים שהמאבק שלי עם עצמי יהיה לקחת צעד אחורה ולהבין שפה אני לא מפקד. באתי להיות יס־מן ולעשות מה שצריך ומה שנדרש. כשחשבתי אחרת אמרתי את שלי, אבל רוב הזמן התאפקתי. הבנתי שיש לנו מפקדים מדהימים ושצריך לתת להם את הכבוד ואת המקום שלהם".
הם יצאו מקיבוץ אור־הנר ותקפו רגלית את העיירה בית־חנון, ביום ראשון, 29 באוקטובר. "הצבא נכנס לרצועה ביום שישי עם כוחות כבדים, טנקים ונגמ"שים שעשו ריכוך, ויומיים אחר כך אנחנו נכנסנו. פתאום אתה רואה את ההרס. בניינים קרסו. זה נראה כאילו מישהו נרדם על הג'ויסטיק של המטוס ופשוט ריסס הכול בפצצות. לא היינו מוכנים לזה".
בכמה מקומות בספר אתה מדבר על מקרים שבהם לקחתם אוכל מחנויות מקומיות, כתבת שפשטתם על סופרים בעזה, אפילו מחברת שבה כתבת נלקחה מחנויות בעזה. בשביל מי שלא היה שם, זה לא נשמע שיא המוסריות.
"בהתחלה, כשנכנסנו לבית־חנון, לא ידענו לאיזו מלחמה אנחנו נכנסים. בששת הימים למשל, לא היה שייך להיכנס לסופרמרקטים. אבל במלחמה הזאת אתה גר במשך שבועות או חודשים בשכונה ספציפית. הרבה פעמים חסר ציוד. היו ימים שפתאום נגמר המים, נגמר הטישו, אין אוכל. בהתחלה היה פער בין המפקדים לחיילים בשאלה אם מותר לקחת או לא, וככל שנכנסנו לעומק הלחימה כולם הבינו שאנחנו יכולים וצריכים להסתמך על דברים שקיימים בשטח.
"הקו הברור מבחינתי הוא למה אני לוקח את מה שאני לוקח. אם מה שאני לוקח הופך אותי ללוחם טוב יותר ומאפשר למשימה להתבצע באופן טוב יותר – אין שאלה מוסרית. אנחנו נלחמים, המטרה שלי זה להיות לוחם הכי טוב. אם אני רואה חבר חלש שלא אכל מהצהריים ויש חטיף שוקולד באיזו חנות, אני לא רואה בזה שום בעיה.
"איפה מתחילה הבעיה? כשאתה לוקח משהו שלא קשור ללחימה שלך. בספר אני כותב על פלסטיני שהראה לנו תיקים עם 2.5 מיליון שקל שהחביא בבית. הוא חשש שאנשי חמאס ייקחו את הכסף. לא נגענו בשקל. כל עוד זה משמש אותי כאן ועכשיו, אין בעיה. אם אקח דברים הביתה, מתחילות שאלות".
כשראית מחבלים בתחתונים לא היה לך נעים: אתה כותב שחשבת שאתה רוצה לצאת מעזה כמו שנכנסת אליה, מבחינה נפשית. עמדת בזה?
"כל מי שנכנס לעזה רוצה לחזור הביתה נורמלי. אבל צריך להתרגל למלחמה. בהתחלה אתה נלחץ מכל דבר, כל רעש מקפיץ אותך, אבל לאט־לאט אתה מתרגל. ההתרגלות הזאת מתבטאת בהרבה דברים, שאחד מהם הוא השחיקה בתגובה להיתקלות באנשים במצבים חלשים. כל המחבלים בני מוות, זאת לא שאלה בכלל, אבל אני לא חושב שבריא לי להיחשף למוות. בתחילת המלחמה כאב לי לראות פגר של סוס, אבל עם התמשכות המלחמה הגעתי למצב שראינו גופות סביבנו וכבר לא הרגשנו משהו מיוחד. פעם אחת רצתי ודרכתי על גופה של מחבל, וזה באמת העביר בי רעד. אבל מאז נאטמתי למראה של גופות סביבי. ברור לי שזו שחיקה לא בריאה.
"כשיצאתי מעזה נסעתי בכבישים ב־250 קמ"ש. חניתי על מדרכות, לא עניין אותי כלום. יש מאות אלפים כמוני במדינה, והחברה חייבת לדעת את זה ולהתנהל בהתאם. הצבא פועל טוב בסדנאות עיבוד חוויות, אבל אנשים ברחוב צריכים להבין שכשאתה יוצא ממלחמה אתה לא יודע איפה היא תפגוש אותך. החברה חייבת להבין שצריך להיות הרבה יותר סובלניים ורגועים זה כלפי זה. אנחנו מדינה בפוסט־טראומה".
אתה מספר שכתבת בשבת. גם זו שאלה מוסרית־דתית.
"במלחמה, שבת היא כמו כל יום אחר. אני לא פוסק הלכתי ולא קרוב לזה, אבל שוחחתי עם רבנים לגבי הלכה בלחימה, והם אמרו שאין שום שאלה – כל דבר שיהפוך אותך ללוחם טוב יותר כרגע, מותר. הם דיברו יותר על כשרות, הכשרות כלים וכדומה, אבל אני לקחתי את זה גם לעניין הכתיבה. למעשה הייתה רק שבת אחת שכתבתי בה, כשנודע לי שחברי שאולי גרינגליק נהרג, אחרי שבוע שבו נודע לי על כמה חיילים נוספים שהכרתי שנהרגו. הרגשתי שכולי עסוק בתוך זה ושאני לא מצליח לצאת מהמחשבות, אז הלכתי הצידה לאחד החדרים והתחלתי לכתוב. הרגשתי איך הכתיבה יוצרת אצלי סדר ומאפשרת לי לחזור למצב לחימה. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות מבחינה הלכתית. לא שאלתי רב לפני ולא שאלתי אחרי, אבל הרגשתי אז שזה הדבר הנכון, שישמור אותי כלוחם טוב".
בעזה רוב הזמן יש שקט בלי אויב מול העיניים, עד שפתאום צץ מחבל. אתה כותב שבלחימה כזאת ינצח מי שישמור על נוהלי הבטיחות הבסיסיים ועל הוראות המפקדים.
"חד־משמעית. שמירה על הנהלים גם שומרת עלינו מפני ירי כוחותינו על כוחותינו. למרבה הצער רבים מהנופלים מתו בגלל דו"ץ. אבל חשוב גם להבין שזאת מלחמה ארוכה שנמשכת חודשים, ואי אפשר להיות במשך שלושה חודשים רצוף במאה אחוז דריכות. אם אתה צריך להתפנות, לא פשוט לעשות את זה עם וסט קרמי. בשבועיים הראשונים הכול פלס, אבל אז אתה מבין שאי אפשר. אם לא תדע להוריד מתח, לא תצליח להיות בכושר שיא ברגעים שבאמת תצטרך. חשוב למצוא רגעים להורדת המבצעיות בתוך הלחימה.
"ואחרי שאמרתי את זה, חד־משמעית – צריך להקפיד על נהלים. הם נכתבו בדם, וזאת לא קלישאה. אנשים שיוצאים להתפנות ולא מעדכנים – כשהם חוזרים, יורים בהם. צלפים עלו על הגג בלי סגירת מעגל לגביהם עם כלל הכוחות בשטח וניצלו בפוקס כשקשר המ"פ שמע שהולכים להוריד אותם. אלה מקרים שקרו לי מול העיניים. חייבים ערנות ומודעות כל הזמן, דווקא כי זאת לא לחימה רציפה. יש מעט מאוד מחבלים שאתה רואה בעיניים, ויש אלפי לוחמים שלנו, אז הסיכוי לירי דו־צדדי הוא עצום. הצבא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, והמצב הרבה יותר טוב מבעבר בזכות התחקירים. ברגעי לחץ, רק החיילוּת וההתנהלות הנכונה מונעות מקרים כאלה".
במשך 87 יום היה כהן עם צוותו בעזה. כשיצא משם נותר מבחינתו עוד משהו אחד לעשות, והוא מכריז על כך בסוף הספר: "עכשיו יש משימה חדשה. לא משימה שנחמן (מפקד הצוות, א"ש) מכריז עליה, אלא משימה שכל אחד מאיתנו מרגיש עמוק בעצמות: אחדות בעם".
בצבא, האחדות הייתה מובנת מאליה. "רגע לפני שנכנסנו לעזה שוב אחרי אחת ההפוגות", הוא אומר, "שלחתי הודעה לכל הקבוצות של החברים והמשפחה והסברתי כמה חשובה האחדות הזאת, וכמה צריך להימנע מפירוד. ברגע שנכנסים לעזה פשוט אין מחלוקת. היה מדהים לראות איך חבר'ה שעד לפני רגע הפגינו בקפלן וגם חבר'ה שהכי תומכים ברפורמה – כולם היו ביחד. הייתה לנו משימה ברורה, להגן על המדינה והעם, וכולנו יצאנו משם בתחושה שהמשימה הבאה היא משימת האחדות בעם. כל מי שהיה בעזה נחשף לכך שזה אפשרי".
אולי זה אפשרי, באופן עגום, רק שיש מולנו אויב אכזרי כל כך מול העיניים.
"האויב של האויב שלי הוא חבר שלי, וברור שכשיש מולנו אויב משותף זה שם אותנו במקום של אחדות. אי אפשר להתעלם מהאמת הזאת. אבל לדעתי זה משהו שאפשר לייצר גם בלי האויב. חג פורים שהיה עכשיו מגלה לנו את האני הפנימי שלנו. בלחימה גילינו מי זה עם ישראל באמת. גילינו את האחדות ואת העוצמות שלנו. לצערי ביומיום אנחנו לא מצליחים לגלות את העוצמות האלה הרבה פעמים, אבל האמת היא שאנחנו מאוחדים עם הרבה אהבה זה כלפי זה. יש הרבה דברים שמלכלכים וגורמים לפירוד. מי שהיו בעזה לא רק הבינו שהאחדות אפשרית, אלא גם יצרו חיבורים. לא בהכרח השתנינו בדעות שלנו, אבל יצרנו חברויות שמאפשרות להניע שינויים. וברגע שיש חברות אמיתית, לא משנה עד כמה אנחנו חושבים שונה, יש מקום לשיח. ושיח הוא המענה".
יש תנועות של מילואימניקים שחותרות לשינוי חברתי ופוליטי. אתה שם?
"אני רואה בזה ערך ופועל באותו הכיוון, אבל במישור האישי ולא במסגרת קבוצה. בכל שיחה והרצאה אני מדבר על החשיבות של החיים יחד, של ההבנה והשמיעה של הצד השני והכבוד לאחר, כי רק ככה נתקדם ורק ביחד נצליח להתמודד עם האיומים. אני רוצה לארגן מסיבות לחילונים ודתיים. אני מאמין שהחיבור הכי טוב יכול לצאת דרך דברים כיפיים. אבל כרגע אני מתעסק בהשלמת הלימודים שלי ובהקמת העסק מחדש".
אחד מקוראיו הראשונים של הספר, מספר כהן, היה אדם חרדי ששלח לו הודעת תודה אחרי הקריאה: "התחושה המיוחדת של הקרב, הקשיים, ההישגים, והסיכונים היומיומיים – ממש הרגשתי את החיים שם בעזה. התרשמתי מהחינוך המיוחד שקיבלת… כחרדי אני מרגיש שאנחנו לא יכולים לשבת בצד, הגיע הזמן לשינוי".
"הספר הוא לא רק הסיפור האישי שלי", אומר כהן. "זה הסיפור של החברים שלי, וסיפורו של דור שלם שהייתה לי הזכות לכתוב ולתעד אותו. אני חושב שהוא מאפשר גם למי שלא היה שם להבין את חוויית הלוחמים, ומדהים בעיניי שבחור חרדי שאני לא מכיר ולא פגשתי קרא את הספר וזה גרם לו לשלוח לי הודעה כזו. הלוואי שקשרים כאלה ייצרו את השינוי ואת החיבורים הנדרשים בחברה שלנו".
