בתור ילדה, שרית דרשן בילתה שעות רבות כשראשה מונח על ברכי סבתהּ רחל, שומעת ממנה סיפורים על ילדותה, נעוריה ובגרותה בלוב, וגם לא מעט סיפורים על סבהּ והחיים שלהם יחד. נדמה היה שככל שעיניה של סבתא רחל הלכו ונחלשו ומאור עיניה אבד, חושיה האחרים נעשו חדים יותר, וזיכרונה נותר צלול.
את סבה, הרב יהושע מגידיש, לא פגשה דרשן מעולם, שכן הוא נפטר בטרם עלתה סבתה לארץ עם ארבעת ילדיה. היא ידעה שהוא לא רק היה רב אלא גם שליח הסוכנות היהודית בלוב שסייע להעלאת יהודי הקהילה לארץ. את חלקם העלה באופן חוקי, לאחרים סייע בהשגת סרטיפיקטים באופן בלתי חוקי, והוא עצמו היה אמור לעלות לארץ באונייה האחרונה שיצאה מטריפולי. שבוע לפני העלייה הלך לעולמו פתאום, בגיל 35 בלבד.
סבא יהושע נקבר שם. אחרי שעלתה ארצה – אלמנה צעירה ואם לארבעה – התגוררה סבתהּ של דרשן במעברת בית־ליד, ועבדה בסלילת כבישים ובניקיון. במקביל, אף שסבלה מניוון בעצב הראייה ולמרות המצב הכמעט־הישרדותי, היא המשיכה לפעול להגשמת חלומה: להעלות את עצמות בעלה לארץ ולהביאו כאן לקבר ישראל. את הכאב על כך הייתה חולקת עם בני משפחתה. "היא הייתה אומרת 'איך אף אחד מהסוכנות היהודית לא בא לראות מה איתי'", מספרת דרשן. "היא הרגישה שהם עשו שליחות חשובה מאוד, ובארץ לא התייחסו לזה".
דרשן גדלה על הסיפורים הללו. "סבתא לא הייתה אישה של מלחמות", אומרת דרשן, "אבל אכזבה אותה מאוד העובדה שלא נעשה דבר כדי לעלות את עצמותיו של סבא ארצה למרות התרומה החשובה שתרם למדינה. היא רצתה שיספרו את הסיפור שלו, שהוא לא ייעלם".
בספרה החדש "סבא, השמיע קול" (כנרת־זמורה) מנסה דרשן להגשים את התקווה של סבתה. את העלילה מובילים שני סיפורים מקבילים, שעוסקים בחיפוש שורשים ובמציאת מקום בעולם: עידית, שמנסה למצוא בחור להקים איתו בית ומשפחה; וסבתהּ, הסבורה שהזיווג מתעכב משום שהסב קבור עדיין בלוב, ומפעילה את עידית להביא את עצמותיו לקבורה בארץ. הסיפור הטריפוליטאי כרוך גם בשמועות המבוססות למדי שאמו של מנהיג לוב קדאפי הייתה יהודייה. הן מבוססות עד כדי כך שמי שנחשד ביכולת לאמת אותן שילם בחייו.
"סבא, השמיע קול" (שלפניו הספיקה דרשן לכתוב שלושה ספרי ילדים) אינו ספר תיעודי אלא פרוזה קולחת, ובכל זאת פרטים רבים בו נאמנים לסיפור האישי של דרשן. כמו עידית, גם היא רווקה דתית־לאומית המחפשת בן זוג, וגם היא עוסקת בשיווק, וגם היא עובדת בחברה החילונית. גם סיפור העלילה מבוסס על קורותיה של משפחת מגידיש. כך שהספר מתובל בסיפורי דייטים הזויים לצד תיאורי אוכל טריפוליטאי, מנהגים וטקסים. העלילה מטיילת בין פתח־תקווה השמרנית לתל־אביב הבועטת, בין ישראל לטריפולי; דרשן גם מותחת בו גשרים מעל תהומות בחברה הישראלית – בין ישראל הראשונה לשנייה, בין מזרחים לאשכנזים, בין דתיים לחילונים. "הספר נכתב לפני כמה שנים, אבל אני מרגישה שזה הזמן הכי מדויק להוציא אותו, בהקשר של הסיפור הלאומי, החברתי. הוא מדבר את המכאובים שעולים עכשיו, אבל הכול ברכּוּת", היא מסבירה. "סבתא לא דיברה על אפליה או על ביקורת, היא דיברה באהבה, בלי לבעוט. היה כאב בסיפור המשפחתי, אבל יחד עם זאת הרבה אהבה והכרת הטוב".
הספר נכתב מתוך הרצון של דרשן להכיר ולחקור את הסיפור המשפחתי, להעמיק בשורשיה וללמוד לאהוב אותם מחדש: "רציתי להבין את היחס למזרחיות בישראל הצעירה, לא מתוך צורך לבעוט או מעמדה של נחיתות, אלא כדי להנכיח את מי שלא זכו להכרה".
"הלחץ הוא פנימי, שנובע מרצון עמוק להקים בית ומשפחה, למצוא זוגיות, וכמובן להביא ילדים, אבל ברגע שהנשמה שלך מוצאת לעצמה עוד מקומות להיות בהם ולעסוק בהם, את מבינה שיש כאן תוכנית אלוקית. זה לא משהו אישי נגדי, לא שכחו את שרית בתור. זה לא שלא קראו 40 יום לפני שנולדתי עם מי אתחתן"
שרית דרשן גדלה בפתח־תקווה בבית של אנשי חינוך. בשלב כלשהו אמה פרשה מהוראה לטובת חינוך הילדים, והקימה את "ספרי דינה", חנות ספרי הלימוד המיתולוגית בעיר, שסגרה השנה את שעריה אחרי חמישים שנות פעילות. היא אחת משמונה ילדים, וגדלה במשפחה מגובשת ושמחה. "מצד אחד הייתה בבית דרישה למצוינות", היא מספרת. "אבא שלי ז"ל תמיד היה אומר על מבחנים: 'על פחות ממאה אני לא חותם'. אבל אמא הייתה בדיוק ההפך. בכל יום גשם היא הייתה אומרת 'תישארו בבית, גם המורה לא תגיע'. ואני ניצלתי את זה. הייתי טובה בלימודים ולא הרגשתי שאני צריכה להיות בבית הספר, ואפילו היה לי גיבוי. זה אפשר לכל אחד מאיתנו לבחור את הדרך שלו, וגם לצמוח".
החופשים הוקדשו לעבודה בחנות הספרים המשפחתית. ותמיד סבתא הייתה שם בסלון, "כמו בבית רוסי", היא מחייכת. "היה טבעי לגדול עם סבתא בסלון. היא עברה לגור עם ההורים שלי שנה אחרי שהם התחתנו, ופשוט גדלנו איתה. היא דיברה איתנו חצי ערבית וחצי עברית. היא הייתה אישה חזקה, דומיננטית ודעתנית, מדהימה במעורבות שלה, וידעה דברים מהזוהר, מהקבלה, מהגמרא. ילדים תמיד חושבים שהם מתקדמים ומשכילים מההורים שלהם, אבל בתכלס היינו עפר לרגליה.
"הספר נותן במה לעוצמות של הדור הזה. בני הדור שלי התרחקו מהמקורות. אני לפחות התייחסתי למקורות המזרחיים שלי כאל משהו שהיה בעבר, וחשבתי שאני אדם מתקדם, משכיל ומפותח הרבה יותר מסבתא שלי. אבל מאז גיליתי שאני כלום לידה. אנחנו דור שלם שחשב את זה ועכשיו יש התפכחות והבנה עד כמה הדור ההוא היה חכם. זה משהו שהבנתי סמוך לפטירתה. היו בינינו יחסים קרובים של סבתא ונכדה, אבל בתפיסה שלי היא הייתה חלק מהדור הישן, הלא מעודכן והלא מבין. בעצם היא הכי הבינה".
דרשן מסבירה שבגיל צעיר יותר היא חשבה שבית הכנסת עם הפיוטים והמסורות הייחודיות הוא ארכאי, ולא מתכתב עם החברה ועם בית הספר שלמדה בו. היום, כמו רבים אחרים, היא מתגעגעת. "זה חלק מהחזרה למקורות, לסבתא שמדברת חצי עברית וחצי ערבית, למאכלים המזרחיים. בגיל עשרים לא יכולתי לעשות את זה. רק בתודעה הבוגרת הבנתי שזו התרבות שלי, זה הענף שגדלתי ממנו, אלה בני המשפחה שהם השורש שלי ואני הענף שלהם". אחותה, היא מספרת, הפיקה סרט על הצד השני של המשפחה, והוצגו בו "מוזיקאים שמתעמקים בפיוטים ומבינים שיש בהם אוצרות עצומים. נצטרך לחזור אליהם, למצוא את האוצרות האלו ולתת להם מקום של כבוד בתרבות הישראלית".
היא עברה במסלול הדתי הקלאסי – למדה בתיכון דתי, שירתה בשירות לאומי, עשתה תואר ראשון ושני בתקשורת בבר־אילן; אבל אחר כך עבדה בפרסום ובשיווק, והרגישה שונה בנוף. "נהניתי שם, פגשתי אנשים טובים, אבל היום כשאני חושבת על זה, זה היה בזבוז זמן לעשות קמפיינים לחברות כדי שיעשו מיליונים".
את המתח בין החילוניות למסורתיות, שנוכח בספר, דרשן מכירה היטב מתוך עבודתה ומהמפגש עם אנשי הפרסום התל־אביבים. "אני זוכרת נסיעת עבודה באירופה – חבורה מהמשרד נוסעת במכונית באוטוסטרדה, והתחילו שם דיונים אקטואליים. עד אז לא הייתי מודעת לעומק השנאה", היא מספרת. "הייתי הנציגה היחידה שהגנה על החרדים, על המתנחלים, על הימין, ואני זוכרת צרחות ברכב. בדיונים אני בדרך כלל בתפקיד הזה. בהמשך השתתפתי בתוכנית מנהיגות של 'גשר' שנועדה בין השאר לקדם הידברות בעם. הבנתי שצריך ריפוי, איחוי. אלה היו סימנים מקדימים להתפוצצות שתבוא אחר כך".
עולם הפרסום תל־אביבי מאוד. איך היה להיות שם דוסית־מחמד?
"כשעזבתי עשיתי מסיבה במשרד עם כיבוד של קיגלים, הלכתי על זה בהארד־קור, אבל ביומיום לא הרגשתי את ההבדל. הייתי לבושה לפי הכללים, ובאמת הרבה פעמים אנשים היו אומרים לי 'מה, את דוסית? אין מצב'. הם חשבו שזו סתם בחירה אופנתית. לא היו לי מתחים בהקשר הזה, זה היה סוג של 'היה דתי בביתך ותל־אביבי ביציאתך'. זאת הייתה עבודה, והחיים היו חיים.
"בתקופה ההיא גם לא עסקתי כל כך ברוחניות כמו היום. זאת אומרת, סיימתי את כל המוסדות הדתיים, והשארתי את זה מאחוריי. הקפדתי על אורח החיים הדתי, אבל לא חיפשתי מעבר לזה".
בהמשך עברה דרשן לירושלים וחזרה לעסוק בעולם הרוחני והפנימי שלה. "היהדות בירושלים הייתה נגישה יותר", היא אומרת. "בשלב כלשהו גם נסעתי לאומן, הבנתי שהעולם הזה עושה לי טוב, והתחלתי לשמוע שיעורים של הרב ארז משה דורון וגם של הרב יובל אשרוב". מורה אחרת שלה היא מרים בלוך, אמא של השחקנית ריקי בליך, שהיא מורה לקבלה. ולפני שאתם מדמיינים בחורה רוחניקית מעופפת, צריך להסביר שרגליה של דרשן דווקא בקרקע: "אני בהתפתחות רוחנית, אבל זה לא גורם לי להתנתק מהעולם או ממה שקורה פה. אני מרגישה שזה בונה אותי. היום אני מבינה שכל העבודה שלי היא בכלל פנימית. כשאני מסתכלת על כל הדייטים המוזרים שעברתי, אני יכולה להגיד שזה לא קשור לסביבה, זה לא קשור לכלום. הסביבה רק מקרינה לך את מה שאת חושבת בפנים, מה שאת מרגישה, מה שאת עוברת. החוץ לא מטריד אותך, הוא רק מאיר לך את הדברים שאת צריכה עכשיו לעבוד עליהם".
"בני הדור שלי התרחקו מהמקורות, אני לפחות התייחסתי למקורות המזרחים שלי כאל משהו שהיה בעבר ואני היום בנאדם הרבה יותר מתקדם, משכיל, מפותח מסבתא שלי, בפועל גיליתי שאני כלום לידה, אנחנו דור שלם שחשב את זה ועכשיו יש את התפכחות והבנה כמה הדור ההוא היה חכם"
על השאלה "אז איך את עדיין רווקה", שנשאלה אינספור פעמיים, אין לה תשובה. "זה כמו מישהי שיש לה אתגר בפוריות, אף אחד לא יגיד לה, 'עשית את הכול כדי להביא ילדים לעולם?', אבל את הרווקות מאשימים שהן לא עושות מספיק ולא מתאמצות. אני מניחה שרוב הרווקות רוצות להתחתן, כמו שרוב הנשים רוצות ילדים, אבל מרווקות יש איזו דרישה כזאת, 'אולי תתפשרי?'. אז אני לא יודעת בדיוק מה התשובה, אני יודעת שיש לנו תסריט, סוג של מהלך שאנחנו עוברים, ואני חושבת שפשוט לא פגשתי עדיין את שלי. היו כל מיני דברים שהיו 'ליד', אבל את שלי לא פגשתי. מצד שני, אולי קראתי יותר מדי ספרים של ג'יין אוסטן, ויש לי יותר מדי ציפיות".
ההורים בספר מייצגים את שתי הגישות של הוריה בקשר לרווקות שלה. "אבא שלי תמיד היה אומר לי שאני בררנית, שהרבה בחורים רצו אותי ואני לא רציתי אותם. אמא שלי מאוד רומנטיקנית, היא מאמינה באהבה ממבט ראשון. אז יכול להיות שאני באמת באסכולה הזאת. מצד שני, קטן על אלוקים, מה שנקרא, זאת לא בעיה בשבילו, ואני מרגישה שבאמת עשיתי את כל המאמצים. היום אני מרגישה שאני לא מוכנה שהדבר הזה ינהל אותי, שהמהות שלי תהיה שאני רווקה. אני בן אדם שלם ומלא ואני גם רווקה. ברור שיש מכאוב, אבל אני משתדלת שזה לא ינהל אותי".
בספר היא מתארת דייטים הזויים, חלקם שלה וחלקם של חברותיה שגם מבקשות זוגיות. "חברה יצאה לדייט עם מישהו שנכנס לאוטו ועוטה כפפות במיוחד לנהיגה. היא הייתה בטוחה שהוא הולך להרוג אותה ולטשטש ראיות", דייט אחר, הפעם שלה, היה עם בחור שהתעקש לאכול דג שלם בפגישה הראשונה. "בדייט ראשון מקובל להזמין את המינימום, וגם שזה יהיה אכיל בצורה הכי אסתטית. ואז בא הבחור הזה והזמין דג, עם עצמות, לא פילה חלילה, וצריך להוציא את העצמות בידיים, ומתחילת הפגישה הוא לא היה קשוב ואני אומרת לעצמי 'אני צריכה לשרוד את הדייט הזה עד שהוא יסיים לאכול את הדג'.
"הייתה גם הפעם ההיא שאחותי ביקשה את המכונית שלי, אז ביקשתי ממנה שתקפיץ אותי לדייט. זה היה בעידן שלא היו שולחים תמונות, ומבחוץ ראינו אותו מחכה לי. איך שראינו אותו אחותי אומרת לי 'בואי שרית, אני מקפיצה אותך הביתה חזרה', אמרתי לה שאין מצב שאני עושה לו את זה, ובאמת הוא היה בחור מאוד מיוחד, אבל לא התאים לי.
"עם השנים את באמת מתייחסת יותר ברכּוּת גם לצד השני, כי כולם פה במסע הזה. בצד השני יש אדם שבא לפגישה הזאת בדיוק כמוך, והוא גם מחפש, והוא גם רוצה למצוא. אני מתייחסת לזה בשנים האחרונות יותר בחמלה".
בספר את משמיעה גם את קולותיהם של ההורים לרווקים. מה היית רוצה לומר להם?
"אל תנג'סו לילדים שלכם מתי הם כבר יתחתנו. אני מניחה שאנשים בסוף רוצים להתחתן, הם לא צריכים את הלחץ של ההורים. באופן כללי, ילד הוא פיקדון שניתן להורים שלו, והם צריכים לא להפריע. גם בעניין הזה של רווקוּת. אז ברור שההסללה במשפחה הדתית הקלאסית היא להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כולם רוצים את זה. אבל לא יעזור לאף אחד שישבו לו עם הסטופר על הראש. לפעמים אמא שלי אומרת, אולי לא ישבנו לך מספיק על הראש. אז לא, זה לא הסיפור פה. הסיפור קשור לתהליך ההתפתחות האישית. זה כמו שהורים לילדים דתל"שים כל הזמן עוסקים בזה ושואלים את עצמם 'במה טעינו', 'מה לא עשינו מספיק'. זה לא קשור אליכם".
ואיך מרגיעים את הלחץ?
"יש לחץ פנימי, שנובע מרצון עמוק להקים בית ומשפחה, למצוא זוגיות וכמובן להביא ילדים, אבל ברגע שהנשמה שלך מוצאת לעצמה עוד מקומות להיות בהם ולעסוק בהם, את מבינה שיש כאן תוכנית אלוקית. זה לא משהו אישי נגדי, לא שכחו את שרית בתור. זה לא שלא קראו 40 יום לפני שנולדתי עם מי אתחתן. הבנתי שאין מקריות בחיים, שהחיים זה לא משהו בלתי מתוכנן. יש פה בורא שעושה הכול לטובתך. גם מה שנראה לך קשה הוא לטובתך.
"מה שהכי מחזיק אותך בחיים הוא להיות בשמחה, כמו שאומר רבי נחמן, להיות חיוני, להיות שמח במה שיש, לחיות את היום הזה ולא לחשוב 'וואי, מה יהיה עם היום?', אלא לחשוב שהיום הזה טוב, היום הזה נפלא. זאת לא קלישאה, כי כשאת עובדת ככה את מבינה שכל התכנון לטווח ארוך הזה וכל הניסיון הזה לשלוט על החיים הוא מיותר. אנחנו יודעים מה קורה? אנחנו ממש לא יודעים, אני לא יודעת. ב־7 באוקטובר נראה לי שכולם הבינו שאנחנו לא יודעים שום דבר, ושום דבר לא יכול להושיע אותנו גם אם נתכונן. אני מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה.
"אני בחיים לא חשבתי שלרווקות יש את המסע הכי כבד בעולם, אני חושבת שלכל אחד יש את מרחב ההתמודדות שלו. מה שאני ממש רוצה זה שרווקות בתחילת הדרך יבינו שזה לא הסיפור שלהן, הרווקות זו לא ההגדרה שלהן. תתפתחו, תבנו את עצמכן, תהיו בשמחה. לפעמים אני פוגשת רווקות, והן כולן בתוך הצער הזה של הרווקות ובא לי לצעוק להן, 'יאללה, תחיו, איזה דיכאון זה להיות כל הזמן במקום הזה. יש לכן חיים, משפחה, בריאות, תשמחו'".
