בסוף השבוע הבא יצאו לדרך משחקי הפלייאוף העליון בליגת־העל בכדורגל, ובסיומם תוכתר האלופה ויוענקו כרטיסי ההשתתפות במפעלים האירופיים בעונה הבאה. בפלייאוף ישתתפו שש קבוצות, והמפתיעה שבהן היא מכבי בני ריינה, שתשתתף לראשונה בשלב העילית של הליגה בישראל. ההפתעה גדולה עוד יותר כשמבינים שהקבוצה מייצגת מועצה מקומית בגליל התחתון, עם פחות מ־20 אלף תושבים. הקבוצה הוקמה מחדש רק ב־2016 ומתנהלת עם התקציב הנמוך בליגה, 13.5 מיליון שקלים, בעוד קבוצות כמו מכבי תל־אביב ומכבי חיפה פועלות עם תקציב של 120 מיליון ו־100 מיליון שקל בהתאמה, ומשאירה מאחור קבוצות כמו בית"ר ירושלים והפועל תל־אביב.
מי שאחראי מקצועית לפריחה של הקבוצה הקטנה מהגליל הוא המאמן שרון מימר, כדורגלן עבר שנחשב למאמן מוערך אבל גם כזה שלא זכה לעדנה מקצועית בשנים האחרונות. עכשיו הוא מועמד לתואר מאמן העונה. "אחד ההישגים החשובים והמתוקים שהשגתי בקריירה", הוא אומר על ההישג, "בטח בקבוצה בסדר גודל כזה. להגיע איתה למעמד שש הבכירות בכדורגל הישראלי, זה כבוד גדול.
"בתחילת העונה אף אחד, כולל אני, לא האמין שזה אפשרי. המטרה הייתה לעשות עונה שקטה בלי מאבקי ירידה, והאמנו שאנחנו קבוצה טובה ואיכותית מספיק, שיכולה לעשות את זה. ככל שהתקדמה העונה, עם ניצחונות וצבירת נקודות שמיקמו אותנו ברוב העונה הסדירה בפלייאוף העליון, זו הפכה למטרה ריאלית".
את המשימה להיות אחת משש הגדולות השלימה בני ריינה עם ניצחון 1:2 מול מכבי חיפה ומאמנה הצעיר, מסאי דגו. "זה היה אחד מהרגעים הקסומים שאתה לא זוכה להם הרבה בכדורגל וצריך לדעת ליהנות מהם", משתף מימר. "אני מפרגן לדגו, הוא מבין כדורגל. הוא עבר במועדונים חסרי סבלנות, שעזרו לו להתחשל".
מסע הקסם של בני ריינה החל בפתיחת עונה טובה ומפתיעה, שכללה ארבעה ניצחונות וארבע תוצאות תיקו בשמונת המחזורים הראשונים, שהציבו אותה מיד בחלק העליון של הטבלה. בראיונות בתקשורת צינן אז מימר את ההתלהבות בטענה שהקבוצה בסך הכול אוספת נקודות להישרדות בליגה. "עשיתי הכול כדי להרגיע את המערכת, מחשש שההצלחה תוציא אותנו מפרופורציה ותוביל לסחרור ובלבול, שירסקו אותנו מקצועית", הוא מסביר. "הלחץ כן חדר בסופו של דבר, וזה הקשה עלינו בישורת האחרונה. אני שמח שעמדנו בלחץ והשגנו מה שמגיע לנו. ההצלחה השנה נובעת קודם כול מסגל שחקנים מצוין שנבנה עם זרים איכותיים ומשפיעים לצד ישראלים טובים ומנוסים ושחקנים מקומיים (מריינה, ד"מ) שהמשיכו להתקדם והציגו עונה טובה. המרקם החברתי הטוב שנוצר אצלנו, שהפך את הקבוצה למשפחה, עזר לחבר את הדברים יחד להצלחה".
ההישג של הקבוצה אינו מובן מאליו, ודאי בשנה שבה הכול נעצר אחרי האסון של 7 באוקטובר. "מהיום הראשון שדרכתי בריינה הבנתי שלא מערבים שם פוליטיקה ולו לשנייה אחת. זו קבוצה שמכילה בתוכה ערבים, דרוזים, בדואים, יהודים ונוצרים זרים שמגיעים מרחבי העולם. יש אצלנו הכול מהכול והרבה כבוד הדדי מכל הדתות", הוא מתאר. "אחרי 7 באוקטובר, בעלי הקבוצה סעיד בסול יצר קשר עם כל מי שהיה באזורים מסוכנים יותר והציע עזרה בשיכון באזורים בטוחים יותר. זמן קצר אחרי האסון הלכנו יחד לשמח מפונים בבתי מלון. בריינה התנהגו למופת, גינו את הטבח והביעו הרבה כאב ודאגה. בכדורגל בסופו של דבר אנחנו שופטים אחד את השני כבני אדם, ללא הבדל דת, גזע או לאום".
שרון מימר, בן 50, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל בבת־ים וגר כיום בראשון־לציון. "כל חיי סבבו סביב כדורגל", הוא נזכר. "הייתי בדור של ילדים שחזרו הביתה, זרקו את התיק, לקחו את הכדור ויצאו לשחק עם חברים בשכונה עד שהלילה ירד. בגיל שמונה וחצי אחד הילדים בשכונה הציע לי ללכת למבחנים בהפועל תל־אביב, והצטרפתי אליו. אחרי כמה אימונים אמרו לו שהוא פחות מתאים להיות שחקן שדה והמליצו לו להיות שוער, מה שגרם לו לסרב ולעזוב, ואילו אני התקבלתי והתחלתי דרך ארוכה במועדון".
מימר, קשר אחורי, עבר דרך כל קבוצות מחלקת הנוער של הפועל תל־אביב. לאחר שעלה לבוגרים הושאל להפועל אזור מליגה ב', וב־1993 הוחזר להפועל תל־אביב בידי משה סיני, שאימן אותו בקבוצת הנוער. "סיני היה גיבור הילדות שלי ומודל לחיקוי", אומר מימר. "היה מרגש מאוד שהוא הפך למאמן שלי וגם הביא אותי לקבוצה הבוגרת של הפועל, האמין בי ונתן לי לשחק. מעולם לא הייתי שחקן שזומן לנבחרות, אבל ברגע שהבנתי שיש לי סיכוי להפוך למקצוען עשיתי הכול כדי שזה יקרה, וגם הצלחתי למצוא סידור נוח בצבא, שיאפשר לי להמשיך להתאמן ולהתקדם".
״בתחילת העונה, אף אחד, כולל אני, לא האמין שתרחיש כזה אפשרי. המטרה הייתה לעשות עונה שקטה בלי מאבקי ירידה, ככל שהתקדמה העונה, היא הפכה למטרה ריאלית"
אלי כהן, שהחליף את סיני, שחרר את מימר מהקבוצה לאחר ששיחק בה ארבע שנים וחצי. הוא המשיך לשחק עוד כמה שנים בליגה הבכירה, אבל חלק גדול מהקריירה הארוכה שלו הוא בילה במגוון קבוצות בליגת המשנה. "אני גאה שבזכות עבודה קשה, אופי וחוזק נפשי ובלי דחיפה מאף אחד, הצלחתי לרשום קריירת משחק ארוכה של 20 שנה, נתון שלא כל אחד מגיע אליו", קובע מימר. "האמת שיכולתי לשחק לפחות עוד שנתיים אבל ניסן יחזקאל, שאימן אותי בלוד, חתם בראשון לציון והודיע שאני מצטרף אליו כעוזר. תמיד ידעתי שאאמן, הרגשתי שיש לי כלים מתאימים וכבר כשחקן פעיל סיימתי קורס מאמנים ועבדתי עם ילדים. בדיעבד אני שמח על ההחלטה לפרוש מוקדם כי היא פתחה בפניי את השלב הבא בקריירה. כדורגל הוא האהבה הגדולה שלי וזה כיף שהצלחתי להפוך את זה למקצוע".
במקביל לעבודה כעוזר עם יחזקאל הפך מימר גם למנהל המקצועי בראשון־לציון. במהלך עונת 2013, לאחר שאייל לחמן עזב את המועדון, קיבל את משרת אימון הבוגרים הראשונה שלו. "הצלחתי מהרגע שדרכתי בתפקיד המאמן", הוא מתגאה. "קיבלתי קבוצה מרוסקת במחזור ה־12, שסומנה כיורדת בטוחה, והצלחתי להשאיר אותה בליגה בזכות סדרה יפה של ניצחונות, הרבה לפני שהליגה הסתיימה. שנה לאחר מכן, עם תקציב מאוד נמוך, עשינו עונה שקטה וטובה, וקידמתי הרבה שחקנים צעירים".
"בסוף העונה שעברה קיבלתי הצעה מקבוצה גדולה יותר בשכר גבוה והחלטתי בכל זאת שבני ריינה זה המקום המתאים בשבילי לעונה הנוכחית. אני חושב שיש לי כל הכלים לאמן בכל מועדון בליגת־העל"
התחנה הבאה בקריירה של מימר הייתה כעוזרו של ברק בכר בהפועל באר־שבע, בשנות קסם שהניבו שלושה תוארי אליפות רצופים. "בכר הוא גאון כדורגל, מאמן יצירתי שיודע לקחת סיכונים ומבין היטב את המשחק", מחמיא מימר. "הפועל באר־שבע הוא מועדון גדול ובכר בנה שם צוות נהדר, שקיבל ממנו גם את האפשרות להביע את עצמו וגם קרדיט להצלחות. נהניתי מאוד לעבוד איתו ולמדתי הרבה על עבודת צוות והאצלת סמכויות".
לאחר התקופה בבאר־שבע מונה מימר למאמן הפועל כפר־סבא, ולאחר כשנה פוטר ומונה מיד למאמן בית"ר ירושלים. הוא הוביל את הקבוצה לחצי גמר גביע המדינה וסיים במקום השלישי בטבלה, שהבטיח למועדון השתתפות בליגה האירופית. דווקא אז עלתה על שרטון מערכת היחסים בינו ובין אלי טביב, הבעלים דאז. הדבר הוביל לפיטורים מפתיעים שבוע לפני פתיחת עונת 2017/8.
"בחצי השנה הראשונה שיתוף הפעולה שלי עם טביב היה חיובי וכלל הרבה שיחות טובות, עם מעורבות אבל בלי התערבות בהחלטות המקצועיות, שהובילו את הקבוצה למקומות טובים", הוא נזכר. "דווקא אחרי ההצלחה ואחרי שבנינו קבוצה טובה יחד, משהו החל להשתבש. טביב ניסה לקבוע איך נשחק ועם מי, עובדה שלא מקובלת עליי, והייתי צריך לבחור אם להיות מסומן כמאמן בלי אישיות שנותן שיקבעו לו, או לעמוד על העקרונות שלי ולשלם מחיר יקר של עזיבת מועדון כמו בית"ר. זה אחד הדברים הכי כואבים שעברתי כמאמן כי הייתה לנו קבוצה טובה ועשינו כבר דברים יפים, וההצלחה שם הייתה יכולה לשדרג אותי מקצועית ולהוביל למקומות שעדיין לא הייתי בהם. העזיבה עצרה לי את ההתקדמות אבל אני לא מצטער כי זו הייתה ההחלטה הנכונה".
מהרגע שעזב את בית"ר נכנסה הקריירה של מימר לסחרור. הוא עבד לתקופות קצרות יחסית במכבי פתח־תקווה, בהפועל חיפה, בהפועל חדרה ובבני סכנין, מעברים שיצרו את המושג "המימרים", שפירושה קבוצה של מאמנים שמגיעים כסותמי חורים לקבוצות במצוקה, בדרך כלל לזמן קצר, ומפוטרים במהרה. "אני חושב שהסבלנות בבני ריינה עזרה לי להוכיח את עצמי ואת היכולות שלי, נתנה לי להראות את מה שאני יודע ובסופו של דבר עזרה גם לקבוצה להצליח הרבה מעבר למצופה. אני מעריך את עצמי מקצועית. יש לי גם ביקורת עצמית גבוהה ויכולת לאבחן איפה טעיתי ואיפה פעלתי נכון, אבל לא תמיד הכול תלוי במאמן", קובע מימר. "בסכנין ובהפועל חיפה אני זה שבחר לעזוב. יכול להיות שבדיעבד הייתי צריך לנשום יותר, לנשוך שפתיים, לפעול פחות מהרגש ולהתמודד אחרת. אלה מסקנות שיישמתי בשנה וחצי האחרונות בקבוצה. הרבה פעמים רוצים שהמאמן והשחקנים יעמדו בלחץ ברגעים פחות טובים, ומי שבסופו של דבר לא עומד בלחץ הוא הבעלים, שפועל מרגש ולא ממחשבה. בשנים האחרונות רואים מקרים כמו בהפועל ירושלים עם זיו אריה, שברגע שנותנים למאמן גיבוי אמיתי וזמן לעבוד אז הדברים מצליחים, בעוד רוב החילופים מצליחים פחות".
״אחרי 7 באוקטובר, בעלי הקבוצה סעיד בסול יצר קשר עם כל מי שהיה באזורים מסוכנים יותר והציע עזרה בשיכון באזורים בטוחים. זמן קצר אחרי האסון הלכנו יחד לשמח מפונים בבתי מלון. בריינה התנהגו למופת"
ובאמת, באופן בלתי צפוי, דווקא בבני ריינה הקטנה מצא מימר את הסבלנות שחיפש. בעונה החולפת, הראשונה שלו במועדון, גם 16 מחזורים ללא ניצחון לא הובילו את הבעלים להיפרד ממנו, והדבר הוכיח את עצמו לבסוף כשהקבוצה שרדה בליגה. "תאמין לי שאם הוא היה חושב שאני הבעיה ולא הפתרון לקבוצה הוא היה מפטר אותי. בכדורגל אף אחד לא עושה טובות לאף אחד", צוחק מימר. "סעיד הוא איש עסקים מצליח שאוהב את הענף, אדם שעובד מהראש ועושה דברים שהוא מאמין שטובים לקבוצה שלו, מה שהוביל את בני ריינה מליגה ג' לליגת־העל בתוך שבע שנים. אני מאוד מקווה שההצלחות שלי כאן ובירושלים יובילו לשינוי במעמד המאמן בישראל, אף שבפועל פיטורי מאמנים וחילופים מהירים מדי המשיכו גם העונה. זה כנראה חלק מהתרבות שלנו".
איזו מציאות מצאת בריינה?
"גיליתי מקום קטן, שקט, עם גרעין אוהדים שהולך וגדל ויוצר טירוף סביב הקבוצה. כשאני מסתובב שם ובבתי הספר בסביבה אני מקבל הרבה מאוד כבוד והערכה. יש שם מחלקת נוער בחיתולים שנמצאת בתהליך פיתוח, ואמורים להקים שם מתחמי אימונים חדשים, עובדה לא מובנת מאליה למועצה קטנה כל כך. כשהגעתי נלחמתי שהרמה של הציוד ותנאי האימון יהיו ברמת ליגת־העל, כדי להתקרב כמה שיותר למקצוענות וכדי להראות לשחקנים שרציתי להביא לפה שיש להם בית, ושזה לא שכונה פה".
בפועל אתם יכולים כבר ללכת לים. מה המטרות שלכם בפלייאוף הקרוב?
"מי שילך לים יישאר שם ולא יהיה איתנו בקבוצה, זה מסר ברור שיעבור לכל אחד במערכת. המטרה שלנו היא להמשיך להציג את היכולות שלנו עד לסוף השנה, בצורה הטובה ביותר, ואנחנו לא נגיע לרגע אחד כדי להעביר את זמן או להציק לאף קבוצה, אלא להביא כמה שיותר הצלחה וכבוד למועדון".
מה דעתך על מצב הכדורגל הישראלי?
"להבדיל מהרבה אנשים שאוהבים לעשות דרמה ולטעון שהכדורגל שלנו לא טוב, אני חושב שהענף במצב מצוין. ברוב המקומות מצליחים לקדם צעירים, ולראיה הכישרונות מהנבחרות הצעירות שפרצו השנה, כמו ענאן ח'לאילי בחיפה, דור תורג'מן ורוי רביבו במכבי תל־אביב ורבים אחרים. יש רמה טובה ושוויונית בליגה, עם הרבה מאמנים ושחקנים טובים, ומכבי חיפה ומכבי תל־אביב עשו הרבה כבוד העונה לכדורגל הישראלי באירופה. כמובן תמיד אפשר לשפר ולעשות עוד ואני מקווה שכולם יירתמו למשימה".
אתה מניה בעלייה. איפה תרצה לאמן בעונה הבאה?
"עדיין מוקדם מבחינתי לדעת. בסוף העונה שעברה קיבלתי הצעה מקבוצה גדולה יותר בשכר גבוה והחלטתי בכל זאת שבני ריינה זה המקום המתאים בשבילי לעונה הנוכחית. בכל שנה אני שוקל מה הכי נכון לי ויש עוד הרבה זמן להגיע להחלטה הנכונה".
אתה מאמין שתצליח להוביל קבוצה גדולה?
"אם אקבל את תנאי העבודה הנכונים עם תקציב ראוי, אצליח להוביל קבוצה גדולה ששואפת לתארים. בינתיים אני עושה הכול כדי להוכיח שאני ראוי לזה. עבדתי כבר במועדונים גדולים ואני חושב שיש לי כל הכלים לאמן בכל מועדון בליגת־העל".
עד כמה שונה העבודה בקבוצה קטנה מהעבודה בקבוצה גדולה?
"בכל דבר יש טוב ורע. מאמן בקבוצות קטנות קובע הכול, אבל גם מתעסק בדברים שהוא פחות אמור לעשות, עד רמת האפסנאי ומנהל הקבוצה. זה שואב הרבה אנרגיה ומוציא אותך מריכוז בכל מה שקשור לעבודה המקצועית. בקבוצה גדולה נותנים לך שקט לעבוד ולעשות את מה שאתה יודע".
על מה אתה חולם?
"שנהיה בריאים ושהחטופים יחזרו בקרוב. מבחינה מקצועית, מעבר לאימון בקבוצה גדולה, מעניין אותי לאמן באירופה. אבל זה אתגר גדול, בעיקר בגלל המשפחה שהיא הדבר הכי חשוב בחיים. אהיה גאה מאוד אם יום אחד אזכה לאמן את הנבחרת, אבל כרגע אני חושב שיש מאמנים שראויים להוביל אותה לפניי".
במקביל לקריירת האימון וחיי המשפחה, מימר הוא שחקן טניס פעיל שמנהל חיי חברה פעילים למדי. "זכיתי למשפחה טובה וגם לחבורה של תשעה חברים צמודים שאנחנו בקשר יומיומי. חלקם חברי ילדות מגיל תשע בהפועל תל־אביב, וחלקם חברים שהצטרפו עם השנים. המשפחות מבלות יחד, ואנחנו טסים לחוץ לארץ, מבלים במסעדות ורואים כדורגל", הוא מספר. "אני מאוד מקווה שבקרוב יהיה שוב שקט במדינה ושכולנו נחיה בביטחון ונעסוק בהנאה מהחיים ולא במלחמות".
