אחת לתקופה חוזר שולי רנד בסערה אל חיי, ומטלטל את עולמי. הפעם הוא עושה זאת בשירו החדש "דע בני אהובי", שמצייר משולש שמרטיט את ליבו של כל בעל תשובה. בקודקוד אחד עומד הבעל־תשובה, מודע לעברו המפוקפק והווייתו הלא־מזהירה. בקודקוד השני ניצבת סביבתו האדוקה והחופשית גם יחד, מצקצקת כלא מאמינה על הדרך שעשה, שזוכרת (ומזכירה) כיצד נראה בימים שלא ידע שבת מהי. בקודקוד השלישי שרויה השכינה, שיודעת רזי כל לב, ומבקשת דין וחשבון.
בשבע הפעמים הראשונות שצפיתי בקליפ מיררתי בבכי. יש בו כל מה שצריך כדי לעורר יהודי בחודש הרחמים והסליחות – קולו הכן של רנד, המילים הנוגות והניגון שמרגיש כאילו התנגן מאז ומתמיד בביתנו (ואף כבש את רשימת ההשמעות בשעת שירי הערש). רנד מבקש להפריד בין המציאות שסובבת אותנו לבין הקולות הרעים שבאים מתוכנו והזיכרונות הרעים שרודפים אותנו ומבטיחים לנו שאין לנו באמת סיכוי לחזור הביתה. בקולו המרגיע הוא מספר על נרטיב אחר, על אהבה לצד היראה, ועל רחמים שמתגברים על דין.
יוצרי הקליפ, הבמאי ג'ייסון גילברט, המפיק המוזיקלי אסף תלמודי והצלם עודד אשכנזי, היטיבו לדייק בדימויים אינטליגנטיים מעולם התשובה העכשווי. זה המשלב בין הכינור לכוילל, מגשר בין ירושלים לרעננה ומצליח לערוך סעודות משפחתיות למהדרין בבית נטול צלחת כשרה.
לכנות הפנימית של רנד תורמת העובדה שהשחקן החרדי שמככב בסרטון אינו שחקן. המוזיקאי גדי פוגטש, בתפקיד עצמו, יוצא לדרכים מביתו שבשכונה החרדית, מצויד בכריך. אחרי נסיעה בדרכים עקלקלות הוא מגיע ליעד וכשנפתחת דלת הבית, אישה נטולת שביס ושרוולים מחבקת אותו כמו שרק אמא (אמו האמיתית של פוגטש) יודעת לחבק.
המחזה המתגלה לעיני הצופה מוכר היטב לכל חוזר בתשובה, ורנד ופוגטש פותחים אליו צוהר אותנטי: סביב שולחן האוכל יושבים ההורים ובנם, אך הצלחת שלו נותרת ריקה, ובמקום ללגום מהמרק המוגש הוא נוגס בסנדביץ'. הסיטואציה הטבעית והקשה גם יחד, היא הפירוש המדויק של המשפט מהשיר: "מתחת כל אמת דוקרת מסתתרת האמת לאמיתה".
מצד האמת היה עדיף שיישאר בביתו, ולא יסתכן חלילה באכילת מזון לא כשר, או ייזכר בערגה בעברו הפרוע עת הוא מתרסק על מיטת נעוריו. לכאורה היה עדיף לו, לכל בעל תשובה, שיתרחק מהפוסטרים שתלויים על הקיר בחדר ילדותו, זכר ללהקות הרוק שהעריץ. שייפרד לשלום מהכינור שהוא מנגן בו, או מכל אמנות אחרת, ויתמקד אך ורק בקיומו של העולם – לימוד התורה.
כל אלו נכונים מצד האמת, אבל שגויים לחלוטין מצד האמת לאמיתה. לא רק שבעל תשובה יכול להמשיך לנגן בכינור ולהופיע בפני קהל כשהוא מעוטר בפאות, לבוש בפראק, וחובש מגבעת, זה גם נחוץ לתרבות היהודית. לא רק שאפשר להתרפק על העבר ולהתגעגע לימים ההם, זה מתבקש וטבעי ונכון. המצלמה קולטת באופן כן ועדין את מבטה של האם על כינור הבן כמעין עוגן מבחינתה, סימן היכר שלמרות השינוי המהותי שעשה בנה בחייו הוא שומר על הכישרונות ועל האהבות שהנחילו לו הוריו.
לפעמים אני מתקשה להאמין שיש קשר אמיתי בין תנועת התשובה של היום לזו של לפני ארבעים שנה. אז, סחף את כולם האור והם נהרו לתוככי מאה־שערים. היום הם נסחפים לא פחות, אבל כבר מבינים שהעבר הוא לא כתם זועק שמזכיר את חיבתם אל הרע. היום הם מכירים בערך האדיר של המטען התרבותי שהם מביאים לא רק אל הבית שהם בונים כבני תורה, ואפילו לא רק לחברה החרדית. הגשר האוהב – והקיים – בין שתי הגדות, הוא בשורה לשני הצדדים.
שירו של רנד מצליח ליצור שני רבדים שמתקיימים זה בצד זה, ומעצימים אחד את השני כשהם יחד. הקליפ מדבר על חוזרים בתשובה, אבל המילים מחזיקות גם בלי הנרטיב הזה. אולי כי בעומק הדברים, השיר הזה פונה לכולנו – למי אין קולות קשים, חרטה מייאשת ותחושה שבשבילו שביל מסוים כבר אבוד. אהבה ורחמים שמתגברים על הדין הם תזכורת מרגשת תמיד, לכל יהודי, ודאי כששיר כזה יוצא בחודש אלול.
