דורשים הדרן: ההצגות הטובות של השנה החולפת

מבט לאחור על השנה העברית שחלפה, ועל ההצגות שמשהו מהן יישאר איתי גם לשנה הבאה, מסמן אולי מגמה. ניצחון העיבודים הספרותיים. מבין שש ההצגות שרושמן עוד מלווה אותי, שלוש הן יצירות שנולדו בין שתי כריכות. "קרקס של יהודים" נכתב על ידי דניאל כהן־לוי והבמאית רוני ברודצקי בהשראת אוסף סיפורים קצר של הסופר היהודי־אמריקני נתן אנגלרד. "בדמי ימיה" מבוסס על הסיפור המפורסם של זוכה פרס הנובל שלנו ש"י עגנון, ואילו "אבות ובנים" הוא עיבוד לרומן של איוון טורגנייב מ־1861.

ברשימה מופיעות גם שתי קלאסיקות, אחת עולמית – שייקספיר – ושנייה מקומית – חנוך לוין. נעדרים מהרשימה מחזות מקוריים בני זמננו. יוצאת הדופן היחידה היא ההצגה "צמח", המבוססת בין היתר על חומרים ארכיוניים. זה לא שלא הועלו הצגות מקוריות בנות זמננו שנכתבו בארץ ובעולם, אך נדמה שהאתגר שבתרגום יצירה ספרותית לשפת הבמה הוציא את המיטב ממוחות התיאטרון היצירתיים שלנו. להלן סקירה קצרה של אותן הצגות – רובן עוד רצות – כך שאם עוד לא צפיתם בהן כדאי למהר ולתפוס אותן.

בדמי ימיה, החאן

את אור לומברוזו רובכם בטח כבר מכירים מהסרט "הבלתי רשמיים". רגע לפני הפריצה הקולנועית היא כיכבה בעיבוד הנהדר והמפתיע של שחר פנקס (עיבוד) ושיר גולדברג (בימוי) למעשייה העגנונית. במגוון אמצעים בימתיים הפכו צמד היוצרות את הסיפור הידוע למעין דרמת מתח, שמרתקת וסוחפת את הקהל מהרגע הראשון ועד האחרון.

אותלו, הקאמרי

קנאה אף פעם לא יצאה מהאופנה, והמחזה של שייקספיר העוסק בכוחות ההרסניים שלה ממשיך לרתק. עירד רובינשטיין מגיש שייקספיר עדכני וקצבי בלי לוותר על העומק, תוך שימוש בתפאורה המרשימה של פולינה אדמוב ובליהוק מבריק של עמוס תמם לתפקיד הראשי. מעבר להדהוד המעניין בין מוצאו התוניסאי של השחקן לתיאורו של אותלו כמוּרי במחזה, תמם מתגלה בתפקיד זה כשחקן דרמטי מחונן, וביחד עם רמי ברוך בתפקיד יאגו הנכלולי ואביגיל הררי כדזדמונה, הוא מעניק לצופים תיאטרון מצוין.

אבות ובנים, גשר

בהצגה זו יחזקאל לזרוב חולש על העיבוד, הבימוי ועל עיצוב הבמה – ואת כולם הוא מבצע בהצטיינות יתרה. במעבר מהרומן הרוסי להצגה הנהדרת הזאת מפגין לזרוב עוצמות של מאסטר אמיתי ומוכיח את הכוח ואת אינספור האפשרויות הגלומות במדיום התיאטרון. יכולות המשחק המשובחות של שחקני גשר ושל כל העוסקים במלאכה, אפשרו ללזרוב להוציא  אל הפועל תמונות רבות הוד ומרגשות שאפשר לפגוש רק על הבמה. ללא ספק האירוע התיאטרלי של השנה.

יעקובי וליידנטל, הקאמרי

העלאה מחודשת, בבימויו של יונתן אסתרקין, למחזהו של חנוך לוין על ידידותם־יריבותם של יעקובי וליידנטל שחיו בהרמוניה מסוימת עד שיעקובי (ערן מור) החליט לנטוש את חברו ובהמשך אף נשא לו אישה (כנרת לימוני). ליידנטל המובס (דוד שאול) מגיש את עצמו כמתנת חתונה לזוג המאושר, אבל אצל לוין כמו אצל לוין, לא הזוג ולא המתנה באמת מאושרים. הצגה סימפטית ביותר שמראה מה אפשר לעשות עם טקסט נהדר, שחקנים מצוינים ופסנתרן מוכשר (מיכאל קנר).

קרקס של יהודים, תיאטרון חיפה

רוני ברודצקי ודניאל כהן־לוי עיבדו את סיפוריו של אנגלרד המתרחשים בניו־יורק היהודית, למעשייה טובת לב וכואבת. בכישרון רב הם הדגימו שמעבר לתפאורה מוצלחת ולקאדר שחקנים מרשים (ביניהם לירית בלבן, סיגלית פוקס, שרון דנון ויעל לבנטל), לפעמים מה שגורם להצגה לזהור הוא האהבה של היוצרים לדמויות.

צמח, הבימה ותיאטרון מלנקי

סיפורו האמיתי של נחום צמח הפך בשיתוף הפעולה הזה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון מלנקי הקטן (שמנהלו האמנותי מיכאל טפליצקי ביים), להצגה מרתקת שכמו אוצרת בתוכה שלוש הצגות – הסיפור ההיסטורי הכמעט בלתי ייאמן של הקמת הבימה; קטעים המשחזרים את ההצגה "היהודי הנצחי", ההצגה השנייה שהציג התיאטרון אי פעם; וסיפור מכתביו של צמח (גיל פרנק הכריזמטי), ממייסדי הבימה, לרעייתו שבה הוא מגולל את מפח הנפש שלו לאחר שחברי הבימה לא מסכימים להתפייס איתו ולמעשה מנדים אותו; לחובבי היסטוריה ותיאטרון טוב לא כדאי לפספס.