משהו בתשובה של לבנה־יעל לשאלה על העיסוק שלה כבר מבהיר שהשיחה איתה תהיה מלאה ברבדים שונים. "תכלס, רוב הזמן אני לומדת לחיות את לבנה־יעל, שזה ממש דבר בפני עצמו. הרבה שנים הייתי שחקנית ובמאית, לצד עיסוק בחינוך, ניהול וטיפול. אני מנחת ימימה, כרגע בהפסקה אך זה חלק מהותי בי, ובין היתר אני זמרת יוצרת".
ובכל זאת מה שמושך תחילה את תשומת הלב זו העבודה המרכזית שלה. "התפקיד של המועצה לשלום הילד הוא לשמור על זכויות ילדים במדינה, והתפקיד שלי קשור במענה לפניות במרכז הסיוע. מגיעות אלינו עשרות פניות ביום, מכל הגוונים. בנוסף, אנחנו מטפלים בנושא גם ברמה הרוחבית ומקדמים חוקים, עכשיו למשל אנחנו עסוקים בהשלכות המלחמה על ילדים. אני רואה במה שאנחנו עושים שליחות ועבודת קודש. התפקיד שלי הוא להיות קשובה לכאב שהפונה מציף, לתת מענה רגשי או טכני, וגם לוודא שהפונה מקבל את המעטפת הנכונה והוא יודע לאן לפנות. כרגע אני שמחה בזה אבל אני גם נשארת עם החזון לחזור יום אחד להיות עצמאית. כל דבר בעיתו".
אנחנו ממשיכות בשיחה על בחירת מקום המגורים. מעלה־אדומים היא לא בחירה מובנת מאליה. "גדלתי בקריית־ארבע, שם זה הבית והלב. גרתי 13 שנה בשכונות שונות בירושלים ואז החלטתי לחפש מרחב מדברי. האינטנסיביות של העיר וזה שכל סמטה הזכירה לי את כאב השכינה, את חורבן הבית הכללי, הפרטי, כל דייט, כל שברון לב – הובילו אותי לרצון לשינוי. הרגשתי שאני כבר מתקשה פיזית להכיל את זה, והמדבר הוא שקט. אומנם השקט מתעתע, כי הוא מציף את הרעש הפנימי לא פחות, אבל זה טוב כי הוא העמיד אותי במקום של בחירה. זו עמדה שמציפה שאלות קשות, ודרכן אפשר לרפא, לנשום מחדש, להתבונן. זו הייתה החלטה טובה. ונכון, זו לא בחירה רגילה לרווקה, למשל למדתי לפי בית הכנסת שאני כנראה הרווקה היחידה בשכונה, ואני לומדת להחזיק את זה, מוצאת את האיזונים".
המלחמה תפסה את לבנה־יעל בכלל ברמת הגולן. "כל שנה אני נוסעת בשמחת תורה לרמת הגולן. אני אוהבת את הנופים והמרחב לפני החזרה לשגרה. חזרתי בצאת החג לדירה והייתי כמו כל המדינה, מוכת יגון, לקח לי זמן להתאושש. דאגתי לאחים שלי שגויסו מיד ולתלמידים שלי שחלקם נפצעו ונפלו בלחימה. הייתי בכל חמ"ל אפשרי במקביל לעבודה כדי לשמור על ראש מעל המים. חיזקתי מחדש את העוגנים שלי כי להיות רווקה במלחמה זה לחפש אחיזה, אני למשל גרה לבד ומצאתי את עצמי מפחדת לעבור את זה לבד. אז כששמעתי שנפתחה קבוצת ואטסאפ לרווקים בשם 'נעבור את זה ביחד', שהמטרה שלה הייתה לתת תמיכה ומעטפת, לא בהכרח לצאת לדייטים, הצטרפתי. הקבוצה הזו נתנה לי כוח, ובנוסף חזרתי לשיר עם חברים במעגל שירה של 'מבוע', זה חיזק אותי. הרגשתי כמה מקל לפחד ביחד".
בתוך כל זה לבנה־יעל מעידה על עצמה שהיא בהודיה. "אני מחוברת באינפוזיה לתודעת ההודיה ומלאת אמונה וביטחון שאני מושגחת, גם אם לפעמים לא ברור מה הסיבה הנסתרת לעיכוב הזה, אני בוטחת. כמה טוב שהלב הרגיש והאוהב הזה שלי עוד מתהלך פתוח בעולם".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
