כמדי שנה, טקס פרסי האופנה של ה־CFDA, מועצת מעצבי האופנה של אמריקה, שהתקיים בנובמבר האחרון קיבץ אליו כוכבות כמו אן הת'אוויי, קים קרדשיאן וגווינת' פאלטרו. ביניהם היה גם המעצב קובי הלפרין, הנחשב למעצב מוערך בארצות הברית ואחד ממעצבי האופנה הישראלים המצליחים בעולם. אל השטיח האדום הוא בחר להגיע יד ביד עם המעצבת ומשפיענית האופנה דניאל ברנשטיין, כשהם לבושים בבגדים שחורים אליהם הם הצמידו פרח בצבע צהוב.
"היה לי מאוד מאוד לא נוח ללכת ולחגוג אופנה בשעה שקרה מה שקרה, אז הלכתי עם דניאל שהייתה מספיק חזקה בשביל להפגין את התמיכה שלה בישראל. הבאתי איתי חותמת ועליה הכיתוב Bring Them Back, ומי שרצה, שמתי לו אותה. זה אולי מעורר קונוטציה של מספר בשואה, אבל היה לי חשוב, דווקא כבן לשורדי שואה, להעביר מסר בנושא האנטישמיות, ולהעלות למודעות את נושא החטופים".
הלפרין פועל בניו־יורק משנות התשעים, הבגדים שלו נמכרים בבתי הכולבו המובילים והיוקרתיים, עם תג מחיר של מאות דולרים. גם בשבוע האופנה הניו־יורקי שהתקיים בפברואר, סגר הלפרין את תצוגת האופנה שלו שבה הוא הציג את הקולקציה שלו לסתיו־חורף 2023 על הבמה כשהוא דומע ונרגש, עונד את הפרח הצהוב, וברקע התנגנה "התקווה". הקולקציה עצמה, שכללה לוקים מוקפדים בעיקר בצבעי שמנת, שחור, זהב מטאלי וכסף, נוצרה בהשראת זיכרונות ילדותו מהשבת ובעיקר מהשעות שלפניה. Illumination of Hope הוא בחר לקרוא לה. בתור ילד דתי בנתניה הלפרין אהב במיוחד את השעות של יום שישי אחר הצהריים ואת המעבר בין קודש לחול. "אני זוכר את סבא וסבתא שלי מתלבשים בקפידה לשבת, זו הייתה התגנדרות שכמעט לא קיימת היום כי הם הביאו את זה איתם מאירופה, היום הדברים הפכו להיות הרבה יותר קז'ואל והרבה פחות מוקפדים. זו הייתה ההשראה, ושמתי את הנשמה שלי פה", אומר הלפרין על הקולקציה. "כשהתחלתי לעבוד על הקונספט של התצוגה היה לי ברור שהנושא יהיה ההליכה לבית כנסת וקבלת שבת. בעצם הכנסתי לקולקציה הזאת את כל האסוציאציות שיש לי מהמעבר בין קודש לחול. בתור ילד, הכי ריגשה אותי ההתקדשות וההתלבשות לקראת השבת".
"אני זוכר כילד את השיח על אנטישמיות ועל מה זה להיות יהודי בגולה. יצא שאני גר בניו–יורק, והרגשתי תמיד נוח כאן. אבל פתאום אני עסוק בשאלות כמו האם הבנות שלי יכולות לדבר בעברית כשהן נוסעת ברכבת"
בנערותו היה תלמיד ישיבת בני עקיבא, והכיפה אומנם ירדה מראשו, אבל הגעגוע והכבוד לדת קיימים אצלו גם היום. "מה שניסיתי להראות בתצוגה הזאת וגם בכל מקום שאני מדבר מול קהל, זה את הצד היפה שיש בדת שלנו, ואת הרעיון שהאמונה היא המקום המשותף לנו ולכל האנשים האחרים. לצד זה, ברור שהקונספט מבטא סוג של געגוע לילדות שלי. כל ההתעסקות בתצוגת האופנה הזאת קשורה לנוסטלגיה וגעגוע ליום שישי אחרי הצהריים. התחושה מתחזקת דווקא בגלל שאני גר בניו־יורק שהיא עיר ללא הפסקה. אפילו כשאתה יוצא מהבית דוחפים אותך להתחיל לזוז, העבודה היא בלי הפסקה וקשה להתנתק. אם יש משהו שאני מתגעגע אליו זה לשעות האלו שמתכוננים לבית הכנסת, זה שביום שישי בערב אתה מתנתק מהכול ואתה חייב קודם כול להתחבר לעצמך, למשפחה שלך ובסוף להתחבר לא־לוהים. זו חוויה מדהימה בעיניי".
אחד המוטיבים החזקים בקולקציה הוא הנרות, ודווקא לא בגלל החיבור שלהם לכניסת השבת אלא מתוך העיסוק של הלפרין בשכול האישי והקולקטיבי. "כילד, בלי לשים לב הייתי תמיד מצייר נר עם שעווה שנוטפת. אני חושב שזה קשור לכך שאני בן למשפחת ניצולי שואה. בהמשך גם איבדתי דוד במלחמת יום כיפור, אז נושא האובדן וההנצחה חזק מאוד אצלנו. נרות משקפים מבחינתי גם את מה שאני מרגיש כלפי מה שקורה לנו היום, מצד אחד, הם מבטאים עצב וזיכרון של מי שאינו עוד איתנו, ומצד שני אור הנרות הוא סוג של תקווה, האור בקצה המנהרה".
אנחנו נפגשים בחדר התצוגה שלו בברודווי, מנהטן. כבר במבט חטוף רואים את ההקפדה והאסתטיקה וגם את השמרנות המאופקת והקלאסית של הקולקציה שלו. "זה לא שאמרתי שאני אעצב קולקציה צנועה, אבל מתברר שזה משהו שדבק בי, זה גם לא בא מאיזו אמירה, אלא כי ככה אני אוהב לראות נשים. אני חושב שיש משהו הרבה יותר מתוחכם כשאת מכוסה, ולא כמו שמקובל בעולם האופנה".
הלפרין, 51, נשוי לשגית, שהכיר עוד לפני הצבא, ואב לשתי בנות ("העיצוב הכי טוב שהצלחתי לעשות"), מרגיש שרק טכנית הוא נולד בנתניה, כי הוא מרגיש שילדות בעיר בירה אירופית למשפחת אצולה אוסטרו־הונגרית הולמת אותו יותר. "אני פשוט עדיין מחפש את ההוכחה ששם גדלתי", הוא אומר בחיוך ומוסיף ברצינות, "האמת היא שאני חייב לתת את הכבוד הראוי לישראל, יש לה השפעה גדולה על מה שאני עושה היום. מה שאני אוהב בארץ זה את העירוב של כל התרבויות. נכון שבמה שאני עושה יש הרבה אסתטיקה אירופית, אבל זה מתובל יחד. כשאתה גדל עם כל מיני תרבויות שונות, נוצרת אסתטיקה ייחודית שקשורה בהן, ויש בזה משהו אתני שאני מתחבר אליו".
בצעד לא טריוויאלי, כנער הוא נטל חלק בהרכבת ארון הבגדים של אמו וליווה אותה לקניית בגדים, "קניית הבגדים עם אמא הייתה חוויה משמעותית. לי עצמי הייתה כיפה סרוגה מתאימה לכל בגד שלבשתי ואפשרו לי להתלבש באופן יוצא דופן, אבל אף פעם לא הגזמתי בהופעה". וכמו שאומרים התפוח לא נפל רחוק מהעץ, הוא גדל בבית שהוא מגדיר פיינשמקרי. "גדלתי בבית שהיה סוג של מוזיאון. היה לי מאוד ברור מה זו איכות טובה ואני חושב שזה מסוג הדברים שהכי משקפים את מי שאני בתור מעצב. כבר בתור ילד הבנתי מה זו עבודת יד טובה באמת, מה זה פורצלן שהוא באמת פורצלן טוב. אגב, זה לא עניין של כסף, כי לא נולדתי למשפחה עשירה, אבל היה בה עושר תרבותי והבנה של איכויות, וזה נתפס אצלי. תמיד שואלים אותי מה ההשראות שלי ואני מרגיש שתיבת האוצר הזאת שקיימת אצלי מילדות היא מספקת לגמרי ואני לא צריך יותר מזה. אני תמיד מוסיף לקולקציה השראה מתערוכה או איזו אמנות עכשווית, במקרה של הקולקציה הזאת הצייר גוסטב קלימט ובת זוגו אמילי פלוגה, אבל אני תמיד מתחבר לשם. אני באמת חושב שהדבר הזה שהייתי מוקף בו בילדות שלי, הוא חומר מספק בשביל להמשיך ליצור עוד ועוד קולקציות".
"זה לא שאמרתי שאני אעצב קולקציה צנועה, אבל מתברר שזה משהו שדבק בי, זה גם לא בא מאיזו אמירה, אלא כי ככה אני אוהב לראות נשים. אני חושב שיש משהו הרבה יותר מתוחכם כשאת מכוסה"
אחרי השירות הצבאי פנה הלפרין ללמוד בשנקר, מוסד שהוא שומר על קשר איתו עד היום. "אני גאה בלימודים שלי בשנקר, מתחילת הלימודים שלי שם ועד היום, כשאני מעורב בבתי הספר המובילים בעולם לעיצוב. אני חושב שהיוצרים בארץ, דווקא מתוך המקום של מחסור בחומרים, ושאין בישראל את כל חומרי הגלם וחנויות הבדים, הם יותר יצירתיים. נוסף על זה הסטודנטים בארץ מגיעים ללימודים אחרי צבא. זה נותן פרספקטיבה מסוימת, זה פותח אופקים ומאפשר להם לבחור במקצוע כשהם באמת יודעים שזה מה שהם רוצים. כך שיש בגרות מסוימת בסטודנטים בארץ, יש חשיבה מעבר לאופנה ויותר הבנה של מה שקורה בעולם בתחום של אמנות. רמת היצירתיות מאוד מרשימה בהשוואה למקומות אחרים".
כשסיים את הלימודים, זכה בתחרות עיצוב באיטליה והיה אמור לעבוד ברומא, אבל אז קיבל הזמנה לעבוד בניו־יורק, והחליט לנסות את מזלו בתפוח הגדול. אחרי מספר שנים הלפרין החל לעבוד אצל מעצב העל הישראלי־ניו־יורקי אלי טהרי, והשתתף בעיצוב של הקולקציות המוקפדות שלו במשך 13 שנה. אחר כך עבר לעצב בבית האופנה של קנת קול ולפני כשמונה שנים הקים את המותג העצמאי שלו שנמכר היום אונליין ובבתי כולבו מובילים. ב־2021 הוא מונה לתפקיד המנהל האמנותי של קו הנשים בבית האופנה הצרפתי היוקרתי עמנואל אונגרו. כך שאת החיים בניו־יורק הוא מחלק עם גיחות לפריז.
אתה מקבל פניות ממעצבים צעירים ישראלים?
"כל הזמן. ואני מרגיש שזה המקום שתמיד אני שמח לתת בחזרה. כל מי שרוצה להתייעץ איתי לגבי התחום הזה ואני יכול לתרום לו מהניסיון שלי, אני מאוד שמח לעזור לו, הרבה פעמים אני לוקח מתמחים משנקר, שיבואו לפה כדי לראות איך התעשייה עובדת".
וכמי שמעורה היטב במה שקורה בישראל, איך אתה מגדיר את המתלבשת הישראלית, או אולי אפילו הדתית?
"אני חושב שדווקא במגזר הדתי המצב יותר טוב, כי במקום שממנו אנחנו באים יש איזו סוג של אלגנטיות מסוימת. הכבוד לשבת, למשל, הוא מרכיב חשוב בהתלבשות שבעיניי נחשבת אלגנטית ומכבדת, ויש גם המון ריכוז בזה. אני גם מעריץ את הנוחות שהמתלבשת הישראלית לא מוכנה לוותר עליה".
כמאמר הסלוגן של הכפכפים הישראליים הלא בדיוק שיקיים, "את הכי יפה שנוח לך"?
"בואי נהיה כנים, זה לא כזה שיק. אפשר להגיד שאני מחבב את הלבוש הישראלי, אבל אני חושב שיש מקום לשיפור".
עכשיו, עם המלחמה כנראה יש פחות מוטיבציה לחשוב על צירופי לבוש.
"נכון, אפשר לחשוב שזה לא כל כך רלוונטי כרגע, או לא הדבר הכי חשוב ובכלל לדעתי נשים בדרך כלל מתלבשות לפי מצב הרוח שלהן. אבל מצד שני אני מאמין שלבגדים יש כוח, אז אפשר להתלבש ולקבל מצב רוח טוב יותר. אני אומנם לובש רק שחור תמיד, אבל אם אישה תשים על עצמה בגד ותרגיש טוב איתו, אז היא תרגיש טוב יותר. אז אולי צריך טיפה לדחוף את הישראליות להתאמץ יותר, וכן, לא לוותר על הנוחות לגמרי, אבל להיות במקום שאת בטוב עם עצמך ולחייך".
ההמלצה שלו לישראליות מתכתבת עם התפיסה הכללית שלו בעיצוב. "אני לא מנסה ליצור משהו שלא היה או לא קרה", הוא אומר על הבגדים שלו. "הגישה שלי כלפי אופנה היא לגרום ללקוחה שלי להרגיש יפה. אין לי סבלנות למי שמתעסק באופנה כדי שידברו עליו או כדי ליצור משהו מוזר. אני שמח שאחת המגמות באופנה כיום היא שהדברים הופכים להיות טיפה יותר אלגנטיים, פחות אופנת רחוב, כי זה המקום שאני מרגיש בו הכי נוח. בגד, בבסיס שלו, אמור לתת לנו סוג של חיבוק, שנרגיש בבית ושנהיה הווריאציה הכי טובה של עצמנו. אני חושב שאנשים שקונים את הבגדים שלי מרגישים את זה. בכלל אופנה היא סוג של שפה, אם את חושבת על המילה טקסטיל, היא מגיעה מהמילה טקסט, ואני חושב שזו באמת המשמעות של בגד.
תמיד כשאני נמצא בחנות – כי אני באמת מלביש נשים – מדהים אותי לראות את הקולאז' של הנשים, אני יכול להלביש צעירה, את אמא וסבתא שלה, ולא משנה מי מגיעה תהיה שם אסתטיקה מסוימת, כי זה לא קשור למבנה גוף, אלא ליכולת להבין כל בן אדם ולגרום לבגדים להיות שם בשבילו, לחבר אותם בצורה שמתאימה לו".
"בגד בבסיס שלו אמור לתת לנו סוג של חיבוק, שנרגיש בבית ושנהיה הווריאציה הכי טובה של עצמנו. אני חושב שאנשים שקונים את הבגדים שלי מרגישים את זה. בכלל אופנה היא סוג של שפה, אם את חושבת על המילה טקסטיל, היא מגיעה מהמילה טקסט, ואני חושב שזה באמת המשמעות של בגד"
הזהות היהודית שלו והשורשים המשפחתיים העסיקו אותו תמיד, ואירועי 7 באוקטובר והאנטישמיות הגואה הציבו לו סימני שאלה בנוגע להיותו יהודי בגולה. "קוראים לי יעקב הלפרין, זה השם של סבא שלי שנרצח בשואה בהונגריה. בילדותי אבא שלי פחות דיבר על זה, אבל ככל שהוא מתבגר הוא מדבר עליו, וגם משתף את הסיפור המשפחתי בבתי ספר. היה לי חשוב שהוא ישתף בסיפור המשפחתי גם את הבנות שלנו, אז השואה נוכחת בחיים שלנו בשנים האחרונות יותר. כך ש־7.10 זעזע אותי גם בהקשר הזה. אני זוכר כילד את השיח על אנטישמיות ועל מה זה להיות יהודי בגולה ותמיד חשבתי שהיום זה אחרת. יצא שאני גר בניו־יורק, אבל זה לא משהו שתכננתי לחיים שלי, זה פשוט קרה. הגעתי לכאן לפני 26 שנים והרגשתי מחובק, הרגשתי בבית בגלל כמות היהודים שיש פה בכלל וכמות היהודים בתפקידים חשובים בפרט. אז הרגשתי תמיד מאוד־מאוד נוח להיות יהודי בגולה. אבל פתאום אני מוצא את עצמי עסוק בשאלות כמו האם הבנות שלי יכולות לדבר בעברית כשהן נוסעת ברכבת או בהובר? אני בשוק שאנחנו בעצם חווים את זה שוב פעם".
אולי מכל ההצפה האנטישמית שהוא מתמודד איתה, הנקודה שהכי נוגעת בו היא הבחירות החינוכיות שלו, "גידלנו שתי בנות פה בניו־יורק, בחרתי שהן ילמדו בבית ספר פרטי, לא יהודי, לא מתוך מקום של ללכת נגד, אלא מתוך האינסטינקט שלי. אני סופר־גאה במי שהן בתור נשים, בהסתכלות שלהן על העולם, צורת ההשקפה שלהן, הביטחון והיכולת שלהן להתנסח, וגם מאוד חשוב לי כל הנושא של הזהות היהודית, והבנות חשופות למשפחה הדתית שלי וליהדות. אבל אני מרגיש שיש לי התפכחות מסוימת, והיום אני מבין כמה חשוב לשמור על הזהות שלנו".
הלפרין מגדיר את עצמו כמי שחי פיזית בניו־יורק אבל ליבו ומחשבתו בארץ. הוא מחובר לחדשות ולמצב כאן. "אני חושב שאין לי שום זכות להעביר ביקורת על מה שקורה בארץ, כי אני לא גר בה. אבל כיוון שאני מאוד מחובר למה שקורה בארץ קשה לי עם הכעס והניתוק שיש בין הזרמים. כשחגגתי את יום הולדתי ה־50 באיטליה, הגיעה המשפחה שלי, והיו ויכוחים שקשורים לדברים פוליטיים, לנושאים דתיים, ואז הבנתי שכעם אנחנו משפחה, יש לנו את היכולת לקבל זה את זה, ולאהוב אחד את השני, וגם לקבל את זה שאנחנו חושבים אחרת. אני חושב שזה מאוד פשוט, אם רק היינו מסוגלים להסתכל על כל אחד בתור משפחה, אז היינו יכולים לקבל את השוני האחד של השני. ואין לי ספק שחלק ממה שהוביל ל־7.10 קשור לכך שאפשרנו לעצמנו להיות כל כך מפורדים, וכל כך אלימים בשיח, ואני רק יכול לקוות שנתעשת".
אתה חושב לחזר לארץ מתישהו?
"האמת שעבורי זה לא רלוונטי. אני מרגיש שאני עדיין גר בארץ, זה מקרה מאוד מוזר של אדם שממש גר בארץ, וממש במקרה עובד בניו־יורק".
התמיכה שלך בישראל גובה ממך מחיר של תגובות אנטישמיות, או מחיר כלכלי?
"אני חושב שבאמת הצלחתי לגרום לאנשים שאוהבים אותי, ואוהבים את המותג שלי, להיות אלה שבאמת אקטיביים ברשתות שלי ובתגובות אליי. באינסטגרם למשל קיבלתי רק הערה אחת, שלילית מאוד. כל השאר היו דברים שהיו מאוד נעימים לי, זה הדהים אותי כמה המחווה של הפרח נגעה בכל כך הרבה אנשים מכל העולם, ומן הסתם, בהרבה יהודים, שזה גרם להם איכשהו להזדקף. האמת שזה הדבר שרציתי לתת. אגב, היו גם הרבה לקוחות מוסלמים שלי שכתבו לי תגובות מחבקות. מן הסתם, יש מנעד של כל כך הרבה אנשים, ולצערי הרב, אנחנו שומעים בעיקר את האנשים היותר קיצוניים, אנשים שכמובן תוקפניים מספיק בשביל לכתוב את הדברים, בלי שום הבנה. אז אני שמח שיש קולות שפויים יותר".
