איכשהו קרה שדווקא בבוקר שבו פגשתי את אליאב זוהר יצא לעולם "מה ששלך שלך", השיר החדש והמפתיע שלו, ולא פלא שהוא היה מחויך כל כך. "להוציא שיר זה כמו חגיגית יומולדת", הוא אומר, "כולם שולחים מזל־טובים, מחמאות והרמות. הרבה שיתופים וסטוריז. הכול נראה זורח".
כבר בצלילים הראשונים אפשר לשמוע שמדובר בשיר שונה מהשירים שזוהר הוציא עד כה. גם הקו המוזיקלי אחר. "כתבתי אותו לפני שנתיים בערך אבל היו עליו הרבה מניעות וכל הזמן היו חומרים אחרים שעבדתי עליהם", מספר זוהר, ״ודווקא המלחמה קידמה אותו לראש סדר העדיפויות. זו לא תקופה להוציא שירי אהבה, המדינה והעם שלנו לא בקשב עכשיו לשמוע על הלב השבור שלי ועל מיכל, עכשיו הלב שבור בגלל סיבות אחרות".
השיר הראשון שהוציא זוהר בעקבות המלחמה ונקרא ״בגוף אחד״ באמת עסק בשבר הגדול שפקד את מדינת ישראל, והשיר החדש דווקא בא להרים קצת, "המטרה שלו היא לרומם את הלב. לשמח, לגרום לאנשים להתחזק באמונה ולתת תקווה בתוך האבל. המשפט המרכזי שם 'מה ששלך שלך', בעצם מרגיע את המרדף האינסופי, נותן פשר".
השיר נכתב ברגע שבו זוהר הרגיש שכל הדלתות סביבו נעולות או נטרקות בפניו בעוצמה והוא חיפש משמעות כשהכול נראה ללא מוצא. "חיפשתי איזה משפט של רבנו (רבי נחמן מברסלב, א"ז) שיאיר לי. כשכבד לי על הלב ואני מחפש משהו שירומם אותי – זו הכתובת. ובאמת מצאתי את המשפט הזה ולקחתי אותו. מה ששלך – שלך, ומה שלא שלך, לא מגיע וכנראה זה לא מתאים ונכון לך, זה לא הדרך שהקב"ה מתווה לך. ועל המשפט הזה בניתי את כל השיר. אני צריך לתת לרבנו קרדיט באקו"ם".
בתחילת המלחמה זוהר היה במצב נפשי לא קל, "הייתי ממש במרה שחורה, לא הצלחתי לצאת מהבית, לא יכולתי לשמוע מוזיקה, פשוט קפאתי, הרגשתי כמו בשבעה, כמו באבל עמוק. אומנם לא איבדתי אנשים שאני מכיר באופן אישי אבל הרגשתי שזה כל כך קרוב, כאילו כל האנשים שנרצחו היו משפחה שלי, היו חברים שלי, הרגשתי שאני מאבד אחים שלי, הכי קרובים שיש".
ב־7 באוקטובר זוהר לא היה בביתו בקריית־גת אבל כל הקרובים והחברים שלו משם. "היינו בלחץ מטורף, קריית־גת אף פעם לא חוותה מטח טילים כל כך חזק בזמן כל כך קצר. ובת הזוג שלי מאשקלון, אז דאגנו נורא גם למשפחה שלה ולאח שלה שגר בקיבוץ ארז בעוטף. איכשהו הצלחנו להבריח אותו תוך כדי היום, אחרי שהבנו שמחבלים דופקים על דלתות ויש ירי מטורף אז אמרנו לו שפשוט יעלה לאוטו ויברח. זה היה כמו סרט אימה משוגע. אי אפשר לתאר את זה אחרת".
אחרי שלושה שבועות הוא נגע לראשונה בגיטרה ואז גם חלחלה בו ההבנה שכדאי לתעל את כל האבל דווקא לצאת ולעזור. "החלטתי לקחת את הכישרון שלי וללכת כמו שליח של הקב"ה ולתת לאנשים תקווה, למלא להם את הלב. כמה שזה היה קשה וכמה שיצאתי מהבית בלי מצב רוח, אבל הבנתי שזו השליחות שלי ושאני פשוט מוכרח. בהתחלה לא חשבתי שאני עושה משהו מאוד חשוב או משמעותי, עד שהגעתי לבתי החולים ועברתי מיטה־מיטה. אנשים אמרו לי 'אתם האמנים נותנים לנו תקווה, אתם האור בקצה המנהרה, אתם לא יודעים איזה אושר אתם מעניקים'. הם אמרו שלרגע הם מרגישים נורמליים, לרגע הם מקבלים קצת אוויר מהפאניקה. המוזיקה מנתקת מהכאוס ומעבירה לממד אחר. התגובות האלה גרמו לי להחליט שאני אעשה את זה בלי הפסקה".
ובאמת, מהרגע הזה ובמשך כמה חודשים ככה נראתה השגרה של זוהר. הוא פגש כל יום פצועים, חיילים ומפונים. "בשביל האיזון עשיתי יום בית חולים, יום בסיס. יצאנו מהמחלקות עם מועקה מטורפת על הלב ובבסיס הם ברבאק ובאטרף, הם מרימים אותך וגורמים לך לצאת עם חיוך על הפנים".
בסוף החודש צפוי זוהר להעלות מופע אינטימי באוזן־בר – מופע שונה ממופעי הלהקה שהופיע עד לא מזמן. ההחלטה התקבלה אחרי שיחה עם הגיטריסט שלו יניב ג'אנה שחזר מחודשיים בחאן־יונס "הוא הלום קרב", מספר זוהר, "הנפש שלו עוד רגישה לבומים, דיסטורשנים ובלגן והוא אמר לי שגדול עליו מופע להקה. מצידי לא הייתה שאלה בכלל והחלטתי שנעשה מופע רק שנינו, כזה שיתאים לו".
"הגיטריסט שלי יניב ג'אנה חזר מחודשיים בחאן־יונס. הוא הלום קרב, הנפש שלו עוד רגישה לבומים, דיסטורשנים ובלגן והוא אמר לי שגדול עליו מופע להקה. אז החלטתי שנעשה מופע רק שנינו, כזה שיתאים לו"
כשזוהר הבין שהאמונה היא זו שהחזיקה אותו בשעות הקשות הוא החליט לחלוק את הנחמה ששאב ממנה עם הקהל, וכך נולד השיר החדש. "האמונה והתפילות זה חלק גדול בחיים שלי. אני חולה נפש של קברי צדיקים", הוא מכנה את עצמו. ״יש לי לו״ז קבוע. כל יום שישי אני מגיע למערת המכפלה בחברון, טובל במקווה בכניסה ועולה להתפלל בציון אברהם אבינו שזה החדר שאני הכי מחובר אליו. כשהיכל יצחק פתוח אני מתייצב כמו חייל ומגיע לפתח הנרות, להריח את גן עדן. אני מת על החבר'ה שם, יש לי מלא חברים שגרים באזור ולדעתי בבוא היום אני אקנה בית בקריית־ארבע, או אפילו ביישוב היהודי בחברון. בית על המערה – חלום. כל מוצאי שבת אני נוסע לירושלים, מתחיל בקבר שמואל הנביא, דוד המלך, רחל אמנו ואז לכותל. בימי ראשון או שני כשיש לי זמן אני נותן גיחה לבבא סאלי בנתיבות, זה יחסית קרוב אליי. ובכל ליל ראש חודש, עם השקיעה, אני עולה עם כמה חברים לצפון, שם יש לי תור שלם של 14 קברי צדיקים. זה לילה מיוחד, אומרים שבתאריך הזה הצדיק יורד מעולם הרוח לעולם החומר לציון שלו ואז הוא מעלה את התפילות שלנו, הוא נמצא שם להיות מליץ יושר והתפילות שלנו סופר אפקטיביות. זו תמיד מצווה גדולה ללכת לקברי צדיקים אבל האפקט החזק ביותר הוא בליל ראש חודש".
זוהר שולף את הטלפון ופותח את רשימת הקברים ומונה אותם בזה אחר זה עם המיקום והייחודיות של כל ציון וציון. "אחרי ליל ראש חודש כזה אני חוזר חדש. בכל מקום אנחנו קוראים תיקון הכללי ונותנים צדקה. אני מגיע עם שק של כסף קטן שאני פורט לפני כן וממשיכים הלאה. ראיתי ניסים גלויים מהתפילות האלה״, הוא מסכם, ״בין השאר, הניצחון שלי בכוכב הבא. אחרי התוכנית אמרתי את זה, כל ההצלחה שלי, כל הכישרון וכל מה שאתם רואים ומעריצים – זה הכול בזכות הקב"ה והתפילות בקברי צדיקים שהיו מליצי יושר שלי".
*
זוהר (24) גר בקריית־גת, העיר שבה נולד לאביו, שר התרבות והספורט ח"כ מיקי זוהר, ולאמו ימית, אשת עסקים בתחומי הנדל"ן. כבר כילד המוזיקה הייתה המפלט שלו. בגיל 11 התחיל להוציא שירים, ובכיתה י"א החליט לעזוב את בית הספר ולפתוח בעצמו בית ספר למוזיקה. "הייתי תמיד ילד רגיש שנשבר לו הלב באופן קבוע והייתי כותב על זה. הכרתי בקריית־גת את המפיק המוזיקלי איציק סוויסה והתחלתי להפיק אותם איתו, הוא גם לימד אותי לנגן גיטרה ובכלל פיתח את היכולות המוזיקליות שלי. בשלב מסוים התחלתי ללמד בעצמי ולמסד את זה, אז פתחתי אולפן הקלטות, חדר חזרות ובית ספר למוזיקה שבו לימדתי תלמידים".
איך ההורים שלך קיבלו את זה?
"הייתי ילד בעייתי, לא אשקר. עשיתי להורים שלי הרבה צרות, הרבה בלגן, אבל תמיד הייתי מאוד מחובר אליהם. גם היום קשה לי לעזוב אותם. נראה לי שמה שחיבר אותנו למרות הכול זה שאבא שלי תמיד קיבל אותי ותמך בי. הוא ממש האמין בכישרון שלי, ותמיד אמר 'אני יודע שתצליח במוזיקה, רק לא בטוח באיזה סדר גודל'. גם היום אבא שלי הוא האוזן הראשונה ששומעת שיר חדש שכתבתי, לפני כולם. והוא הכי ישיר שיש, הוא יכול להגיד לי, זה שיר גרוע תזרוק לפח. אנחנו כמו החברים הכי טובים, לא כמו אבא ובן, יש בנינו פתיחות מטורפת. וזה בשונה מאמא שלי שחשבה שמוזיקה זה שטויות ושאני צריך ללמוד תואר ולעשות כסף. רק אחרי ש'מיכל' הפך ללהיט היא הבינה שטעתה. אני לא כועס עליה, כל הורה שהילד שלו מוזיקאי – דואג, זה מקצוע מסוכן. מה שההורים לא מבינים זה שאם החיידק נדבק בך אתה לא יכול לשחרר ולעשות משהו אחר. וגם חשוב שהילדים ידעו את זה, אם הג'וק קיים, נשאר רק לקוות, להתפלל ולהשקיע מהבוקר עד הערב".
היום אבא שלך הוא שר התרבות, תחום שנוגע ישירות במקצוע שלך. איך אתה עם זה?
"זה התחום שהכי מתאים לו, יותר מכל תיק אחר. לגדול לצד בן מוזיקאי נותן לך ידע שאי אפשר לרכוש בשום צורה אחרת. הוא יודע פרטים שאף שר לא הכיר קודם, כמה עולה להפיק שיר, וכמה קליפ, מה זה אשכולות, כמה תמלוגים מקבלים לכל השמעה. זה ידע קריטי לשר תרבות. ואני מדבר איתו הרבה על איך אפשר לתמוך באמנים מתחילים, ואנחנו חושבים יחד. אני שמח שהוא במקצוע הזה כי הוא עושה שינוי ענק בתחום, ובסוף זה די דופק אותי״, הוא צוחק, ״אני לא מופיע בהופעות שמשרד התרבות מתקצב לא כי אני לא אמן מהמניין, אלא נטו מבחינה אתית. שלא יגידו שהוא מסדר לי הופעות, למרות שהייתי סגור על מלא הופעות שקשורות למשרד וכשהוא קיבל את התיק נאלצתי לוותר עליהן. בקיצור, אני בעיקר מפסיד מזה".
*
זוהר פרץ לתודעה הציבורית בעונה התשיעית של ״הכוכב הבא" על אף שבכלל לא רצה להגיע לתוכנית. "זו הייתה חוויה מטורפת שבהתחלה בכלל לא רציתי לעשות. היה לי ניסיון רע מאוד עם ריאליטי, השתתפתי בתוכנית של אביב ואייל ושם צולקתי, הייתה לי טראומת ריאליטי לא פשוטה לנפש. הגעתי בן 17, פעם ראשונה לפריים טיים, רואה גיבורי ילדות שלי, ובמקום לתת לי מקום ולקדש את הרגע הזה, הם במשך שעה שלמה הטיחו ביקורת בי ובאבא שלי. דיברו על פוליטיקה ועל המדינה, זה היה משפיל, הרגשתי לא פחות ממחולל. במקום לתת לי לשיר ולהתייחס למוזיקה הם ביקרו את אבא שלי. זה היה סיוט, רציתי לקבור את עצמי. אחרי שעה שעמדתי שם והגיע סוף־סוף הרגע שלי לשיר, בקושי הצלחתי להוציא איזה תו מהגרון שהיה חנוק מדמעות".
למרות כל זה הם רצו להעביר אותו אבל זוהר החליט שהוא עם הריאליטי סיים. החוויה הייתה כל כך קשה עד שהוא נכנס לדיכאון ורצה לפרוש מהמוזיקה, "חשבתי שאין לי ערך, שאין לי כישרון, הפסקתי להאמין בעצמי וזו הייתה השנה הכי קשה מבחינה נפשית שעברתי בחיים. ההורים שלי היו עושים לי שיחות ארוכות, ועברתי אצל פסיכולוגים ומה לא".
כל מוצאי שבת אני נוסע לירושלים, מתחיל בקבר שמואל הנביא, דוד המלך, רחל אמנו ואז לכותל. בימי ראשון אני נותן גיחה לבבא סאלי בנתיבות. ובכל ליל ראש חודש אני עולה עם כמה חברים לצפון, ל־14 קברי צדיקים
כשזוהר הצליח להרים את הראש הוא פנה לדרך האיטית והבטוחה. הניח בצד את המעלית המהירה של המסך והתחיל לטפס במדרגות. הוא פיתח קו מוזיקלי משלו וינק ממקורות השראה. "אני מאוד אוהב את כל הבנאים, מאוד מעריך את דודו טסה ואת המוזיקה שלו. ויש לי אליל נעורים, ג'ף באקלי". הוא עוצר רגע, שולף את הטלפון ומראה לי את שומר המסך שלו, "זה הוא. הוא עיצב לי את האישיות בצורה מטורפת ואת כל הקו המוזיקלי שלי. האלבום שלו 'גרייס', שינה לי את החיים. כדי להבין צריך לשמוע אותו שלוש פעמים, אבל לא ברצף".
הוא נרשם ללימודים ברימון. במשך שלוש שנים התמקצע, למד כתיבה והלחנה וחידד את הכישרון שלו. "התחלתי לעשות מוזיקה בגיל מאוד צעיר, הרבה שנים לפני כן, אבל ברימון השתכללתי וזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים".
שם גם הכיר את שמוליק דניאל שמפיק את כל השירים שלו עד היום. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון, הוא ישר הבין ללב שלי ולקו המוזיקלי. התחלנו לעבוד על אלבום ראשון והוצאתי סינגל, 'תפתחי חלון'. במקביל פנו אליי מהכוכב הבא, לחצו מאוד שאבוא אבל אמרתי להם שאין מצב ואני במסלול אחר. הם אמרו שאבוא לפגישה בלי שום מחויבות, רק לשמוע. והלכתי רק כי אבא שלי – שהרגיש אשמה גדולה על מה שקרה אצל אביב ואייל – דחף אותי לזה. ואגב״, מעיר זוהר, ״אני מרגיש שהסיפור הזה מאוד מחובר לשיר שלי שיצא עכשיו, כי התוכנית ההיא לא הייתה שלי, כנראה לא הייתי אז מספיק מוכן ובשל אז היה לי נכון להיכשל שם ואחרי כמה שנים לנצח ב'כוכב הבא', כשאני עם אלבום מופק ושירים מקוריים. זה היה התנאי שלי להשתתפות – אני עושה רק את האמנות שלי ומופיע רק עם הנגנים שלי".
בהפקה הסכימו לתנאים של זוהר, אבל בפועל הוא נאלץ להילחם לאורך כל התוכנית כדי לממש אותם במציאות. "הם פשוט לא נערכו לזה שאשכרה יהיו לי שירים מקוריים לכל התוכניות. אז בכל יום שני כשהיינו מגיעים לבחור שיר לפרק הבא ידעתי שאני הולך לכאסח עם ההפקה. היינו רבים, אני הייתי אומר שאני עוזב, טמירה ירדני הייתה מתקשרת להגיד לי שאני הזוכה שלה ואני לא יכול לעזוב, ומשכנעת אותם שייתנו לי לשיר מה שאני רוצה וככה חוזר חלילה גם בשבוע שאחרי. הביצוע של 'מיכל' נתן לי את הכוח להמשיך עם השירים המקוריים כל העונה".
אני בזוגיות מושלמת עם ספיר כבר שמונה חודשים, אני חושב שהיא האחת וכאן היא תקרא את זה כנראה לראשונה, אבל בקרוב תהיה טבעת
ובצדק, עם "מיכל" זוהר הצליח תוך כדי התוכנית לצאת מחוץ לגבולותיה כשהשיר הפך תוך כדי התחרות ללהיט היסטרי שחרך את המדינה. זאת על אף שהוא עצמו בכלל לא חשב שמדובר בשיר טוב. "לא האמנתי בו", הוא נזכר, "יש שירים שהם הכי קרובים ללב, כמו 'מיכל', אבל מבחינת הפוטנציאל, חשבתי שאין לו איכות של להיט. הוא לא הכי פופי, לא מתקשר עם מה שהקהל אוהב, הוא שיר עצוב ומלנכולי, אולד סקול שמגרד את הלב, ובחיים לא חשבתי שהוא יצליח בקנה המידה הזה. לפני השידור ראיתי שבפרומואים הוא נמצא בלי הפסקה והבנתי שמתבשל משהו גדול, ואז הגיע האודישן, ויום למחרת החיים לא היו אותם חיים. לא יכולתי ללכת ברחוב, זה היה שיגעון אחד גדול, לא משהו שאפשר לתאר אותו. זה גם סוג של טלטלה, ולא שאני מתבכיין, זה ברוך השם הדבר הכי כיף בעולם לקבל מאנשים ברחוב אהבה ופרגון".
בשולי הדברים, איך אפשר להתגבר על מישהי כשאתה כל הזמן שר עליה?
"האמת היא שאני כבר לא שר את ׳מיכל׳ באותו כאב כמו כששרתי מיד אחרי הפרידה. זה לא שיר געגוע, זה שיר פרידה שבו אני מבקש שהיא תצא לי מהשירים, תצא לי מהחיים. ברגע שכתבתי את מיכל, שיחררתי אותה. ברגע שאני כותב שיר על מישהי אני כבר לא אוהב אותה, זה נגמר".
לפני חצי שנה שחרר זוהר את האלבום המלא שלו ובמקביל החל לעבוד על אלבום שני שלטענתו הרבה יותר טוב מהראשון. "להפתעתי", הוא מודה, "תמיד ישנו הפחד מתסמונת האלבום השני, איך אצליח להביא משהו טוב לפחות כמו הראשון. לרוב בהיסטוריה של המוזיקה כשהאלבום הראשון הוא הצלחה גדולה, זה שמגיע אחריו הוא נפילה. אבל נראה לי ששלי טוב בכמה רמות מהראשון וזו ברכה מהקב"ה. למדתי שככל שאמן כותב יותר, חופר בעצמו עמוק יותר – הוא מתפתח. זה כמו שריר, וככל שעובדים עליו יותר זמן הוא יותר טוב".
השירים שלך עמוסי כאב, אהבות שבורות ואכזבות. לדעתך אפשר ליצור גם מהמקומות המוארים של החיים?
"כאב מוציא שירים טובים. מה לעשות? ועכשיו אני בזוגיות מושלמת עם ספיר כבר שמונה חודשים, אני חושב שהיא האחת וכאן היא תקרא את זה כנראה לראשונה, אבל בקרוב תהיה טבעת. אז עכשיו הסרט שלי הוא איך אני יוצר מתוך האושר הזה, וואלה טוב לי. אז אני אצטט כאן את חברי היקר שולי רנד, שאמר לי משהו מעניין. הוא היה באותה בעיה, החיים שלו התחילו להיות מדהימים, הוא הכיר את צופית ודברים הסתדרו והוא היה בעננים אבל היה לו מחסום כתיבה קשה. ואז איזה מטפל אמר לו, בנשמה שלך יש כאב שמספיק לחמישים שנה של כתיבה. שולי אמר לי, 'אתה? אתה יותר דיכאוני ממני, יש לך ספייר למאה שנה'. בעזרת השם יגיע גם מהטוב וגם מהרע, שירים טובים הם שירים טובים, ויש למה לחכות".
