בחמש השנים האחרונות כתבה תמר וייזר שלושה ספרים. מדובר ביבול נאה לכל הדעות, גם לסופרים ותיקים ומנוסים, כל שכן לסופרת חדשה בשטח. אלא ששניים מהם נשלחו לכל הוצאות הספרים הגדולות בארץ, ונדחו. השלישי, "זאת הפעם", שכמו קודמיו הוא מספר על זוגיות דתית-חילונית, גם עבר שתי דחיות מכאיבות לפני ההודעה המיוחלת שהתקבל לפרסום בידיעות ספרים, הפך לספר הביכורים שלה.
לא קל לסופר לדבר על דחיית כתבי היד שלו, אני אומר לה כשאנו מתיישבים לריאיון בדירתה במרכז תל־אביב. היא מחייכת. "לאו דווקא. הדפסתי את כל מכתבי הדחייה, מדובר ב־14, ואנחנו עוד נתלה אותם יום אחד במשרד שלי. שלילה היא חלק מהדרך, זה אלמנט מאוד חשוב בחיים ואני לגמרי חושבת שכמו כל דבר גם זה מאת השם. אי אפשר להגיע ל'כן' לפני ששומעים 'לא'. זה כאב מאוד, כמובן. אני יודעת להגיד לך בדיוק איפה עמדתי, מה לבשתי ומה קרה לי באותו רגע בכל אחת מהדחיות. זה הביא לפעמים לרגעים של ייאוש, ודאי. אבל כאמור זה חלק מהתהליך וצריך לחבק אותו".
חשבת בשלב מסוים להוציא את הספר בצורה עצמאית?
"לא, כי מה שהיה חשוב לי זה תפוצה, וידעתי שאני צריכה הוצאה גדולה בשביל תפוצה רחבה. הספר נמצא בכל החנויות של צומת ספרים וסטימצקי בארץ, וזה מה שהיה חשוב לי. תפוצה כזו אי אפשר להשיג בהוצאה עצמית אם לא קוראים לך חנוך דאום".
בדיעבד וייזר (47) מבינה שהיו סיבות לכך שכתבי היד הראשונים נדחו, "הם לא היו כתובים מספיק טוב". היא קובעת, "ככל שאת מתנסה במשהו ועושה אותו פעם ועוד פעם, את משתפרת. לראיה, כולנו יודעים ללכת יפה אבל לא התחלנו ככה. זה עניין של ניסיון. שנית, בכתב היד הראשון שילבתי קטעים תלמודיים בתוך הטקסט, ממש כחלק מהסיפור. פעם אחת הגיבורה מקבלת מכתב שיש בו סיפור תלמודי ופעם היא פוגשת מישהו שמספר לה סיפור תלמודי, וזה לא היה מוצלח מספיק. החיבור לא היה אורגני, לא טבעי ולא נעשה בעדינות מספקת. זה בהחלט משהו שגם גרם לפסילה".
זה אומנם נשמע כמו שאפשר לשנות או לתקן בעריכה אבל היא מסבירה שכדי לשלוף את הקטעים האלו היה צריך ממש לכתוב הכול מחדש. אחרי שכתב היד השני נפסל על ידי שש ההוצאות הגדולות בארץ, היא הגיעה לאורנה לנדאו, עורכת וסופרת שבין השאר הקימה את הוצאת 'שתים'. "היא אמרה לי – 'את צריכה להניח לכתב היד השני, ופשוט לכתוב מהתחלה'". נזכרת וייזר, "ירדתי במדרגות הבית שלה ואמרתי לעצמי: 'יש לך שבוע להתאבל. זה בסדר שכואב לך, אבל בעוד שבוע מתחילים לכתוב מחדש'. אורנה ליוותה את הכתיבה, בכל שבוע כתבתי פרק, שלחתי לה והיא החזירה ריקושטים. היו אינסוף מחיקות והוספות – אורנה היא טיפוס קשוח ונהדר – וככה זה עבד".
תארי את הרגע שבו קיבלת את ה"כן" הנכסף.
"מאי שנה שעברה. קיבלתי הודעת ואטסאפ מאחד מבכירי ההוצאה, ולקח זמן עד שראיתי אותה כי הייתי בפגישה. רק כשהגעתי לאוטו פתאום אני רואה את זה בין ההודעות. בכיתי באוטו, מיררתי בבכי של הודיה. קודם כול אמרתי תודה לקדוש ברוך הוא, ואז התקשרתי לנועם בעלי וסיפרתי לו, הרגשתי שאני הולכת על ענן".
לפני שהתחילה לכתוב את ספריה, לא ממש היה לה ניסיון בכתיבה, הוא הסתכם בפוסטים על פרשת השבוע בפייסבוק. גם ההיכרות של וייזר עם עולם הספרות לא הייתה מעמיקה אבל דווקא הכתיבה פתחה בפניה את הרצון והצורך להכיר מקרוב תיאוריות וטכניקות חדשות. "בהתחלה פשוט ישבתי וכתבתי. כשהספר היה אחרי עריכה והיה מוכן, עשיתי סדנת כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי. רציתי ללמוד טכניקות חדשות".
ואחרי הסדנה הזאת את חושבת על דברים שהיית עושה אחרת בספר שלך?
"קשה לי לבקר את הספר שלי, אבל גם את זה צריך לעבור. יש בספר איזושהי קפיצה בזמן שלא הייתי מאפשרת אותה היום. תמר ונועם יוצאים חודשיים, ופתאום הקשר שלהם הרבה יותר ארוך, והקפיצה הזאת היא לא לעניין. ישנם נושאים בזוגיות הדתית-חילונית שלא מטופלים בו מספיק, וחבל. אהיה כנה – כתב היד הלך והתגבש, ובשלב מסוים רציתי לשחרר אותו, נגמר לי האוויר. זה חלק מהתהליך, ואני מקבלת אותו באהבה לגמרי. מדובר בספר ביכורים, אני שמחה בו וחושבת שהוא נהדר כפי שהוא, על אף שאפשר לבקר אותו ולחפש אותו. בסוף, עכשיו הוא עומד בפני עצמו ובעיקר הוא כבר לא שלי – הוא של השמיים".
בהתאם לתנועת השחרור מהאחיזה בספר היא גם מעידה שהיא לא מתעסקת עם קידום של הספר בחנויות או מעקב אחרי התגובות ברשתות. "כתבתי פוסט בפייסבוק, חזרתי לאינסטגרם לטובת העניין והעליתי כמה דברים, אבל קיבלתי החלטה שאני מתייחסת לכל התהליך הזה בתמימות, לפחות מנסה. אני באמת בגישה שהספר הזה הוא לא שלי יותר, הוא של השמיים. ואם השמיים רוצים שהוא יגיע לתפוצה רחבה, עכשיו זה התפקיד שלהם".
יש איזה רגע אחד של ייאוש שנשאר איתך?
"לכתוב שלושה ספרים בחמש שנים, בטח כששניים מהם נדחים בכל ההוצאות, זו משימה מאוד מורכבת. המטפורה שלי לתהליך היא שאני עוברת בין שני הרים על חבל מאוד דק, מרגישה את התהום שורקת לי באוזניים והמציאות אומרת לי אל תמשיכי. ואני בכל זאת הישרתי מבט לעבר המטרה והגעתי לצד השני של ההר. אז כן, היה צריך למתוח את החבל קצת אחרת ולהעביר אותו משם ולא מפה, אבל הגעתי לצד השני ואני לא מביטה לאחור.
"אחרי שכתב היד השני קיבל את כל הדחיות האפשריות, אמרתי לעצמי שמספיק ודי, שכנראה אני לא טובה בזה, שאני צריכה לרדת מעניין הכתיבה. אבל הרב שאיתו אני מתייעצת אמר לי בשום אופן לא לעצור את הכתיבה, ולהמשיך. ברגע שהוא אמר שלא מפסיקים, לא מפסיקים. אני יודעת שזה נשמע מוזר שרב מחליט על כתיבת ספר, זה מוזר גם לי, אבל אלה החיים".
זה נשמע עוד יותר מוזר בהתחשב בעובדה שנועם, חילוני למהדרין ובכיר בעולם ההייטק, הוא בעלה מזה 18 שנה. היא דתייה עוד מהבית, והספר מתאר את הזוגיות שלהם אבל בשינויים רבים ומשמעותיים. בהקדשה בפתיחת הספר היא כותבת לנועם: "מעכשיו כולם יניחו שהם מכירים את הסיפור שלנו, שנינו יודעים שהוא היה עוד הרבה יותר טוב במציאות".
אז למה לא לתת לקוראים את הסיפור היותר טוב, אני שואל אותה. "זאת בעצם חצי אוטוביוגרפיה", היא עונה, "השמות בספר הם באמת השמות שלנו, למשל. כתב היד השני היה ממש הסיפור שלנו, וכנראה הוא היה קרוב מדי למציאות. העובדה שהסיפור שונה לקראת הגרסה שראתה אור בסופו של דבר היא טובה מבחינתי. ככה יכולתי לדוגמה להחליף את כל המשפחה שלי, זאת לא המשפחה המקורית שממנה אני מגיעה. היו ענייני פרטיות, לשמור על אנשים, לאפשר לרוח של יצירתיות ומתחים להופיע בלי שהדבר יפגע באף אחד, זה היה לי חשוב מאוד.
"רוב המקרים שמתוארים בספר אינם אמיתיים. למשל, אין לי צלקת על היד כתוצאה מזכוכית גדולה שנשברה כשנפרדנו, ובכלל לא נפרדנו סביב נושא פסח אלא דווקא סביב שבת. הרגשתי שיהיה מורכב להעביר לקוראים את האתגרים של שבת, ושחמץ זה מאוד שחור־לבן. הסיפור כן דומה מבחינת האווירה בין הדמויות, אבל יש להם חיים משל עצמן. אני חושבת שיותר נוח לדמויות להוביל אותך, לתת להן להחליט מה קורה, ככה שלא ידעתי כשהתחלתי לכתוב איך זה בדיוק ייראה".
וייזר נולדה למשפחה דתית לאומית קלאסית בשכונת ארמון הנציב בירושלים, למדה באולפנת חורב ושירתה שנה בשירות לאומי בקריית־שמונה. את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה ויהדות עשתה באוניברסיטת בר־אילן, ובסיום התואר כל חברותיה כבר היו נשואות והיא לא. עבדה כדיילת באל־על במשך שנתיים, ואז שש שנים בסוכנות היהודית כאחראית משאבי אנוש. באותה תקופה גרה כרווקה בביצה הירושלמית, ואז פגשה את נועם במסגרת עבודתה בסוכנות, שם גם הוא עבד. "היינו חברים מאוד טובים במשך כשנה", היא מספרת, "יצאנו חצי שנה ואז נפרדנו כי לא הסכמתי שיהיה לי בעל מחלל שבת". כשנפגשו שוב לאחר מספר חודשים בכנס של הסוכנות והתחילו לדבר, היה ברור לשניהם שהם חוזרים, ומהר מאוד התחתנו.
איך עוברים מ"לא יהיה לי בעל מחלל שבת" ל"אוקיי, יהיה לי בעל מחלל שבת"?
"אני חושבת שזאת ההבנה המתגבשת שהוא הנשמה שאני מחפשת. שלא יהיה עוד משהו דומה ובכלל אני לא מחפשת משהו דומה אלא את הדבר האמיתי, ועכשיו אני צריכה לפתור את זה. אז מפרקים את כל אחד מהנושאים לאט־לאט ומתגברים".
אחרי החתונה עבדה וייזר במחלקת גיוס בכירים בחברת "טבע", ואז יצאה המשפחה לרילוקיישן של שלוש שנים בלונדון מטעם חברת ההייטק שבה עבד נועם, תקופה שהיא מתארת כחוויה נהדרת. "חזרנו לפני ארבע שנים ארצה, ובדיוק פרצה הקורונה", היא אומרת. "מאז אני עצמאית – מנחה סדנאות 'כישורים רכים' כמו פרזנטציות אפקטיביות, חוסן ארגוני וניהול פרויקטים, בעיקר לשוק העסקי. במקביל אני מלמדת בישיבה שנקראת 'תורה־טק' בתל־אביב, יש בה בחורים אמריקנים צעירים בני עשרים שמגיעים לשנה ארצה ולומדים במקביל להתערות בסצנת ההייטק הישראלית". וייזר מעבירה שם קורס על תקופת התנאים – "אנחנו עוברים דמות־דמות באופן שקצת מזכיר את סדרת 'חכמים' של הרב בני לאו, לומדים את ההשקפה שלהם ואת הגמרא שקשורה לתנא הספציפי".
אם הצד הדתי מקפיד על ההלכה, הצד החילוני מוותר יותר, זה ברור. למזלנו יש עוד תחומים בחיים שלא קשורים לדת, ובהם אני יכולה לוותר יותר.
יש להם שלושה ילדים, אוריין רננה בת 15, שלומדת בפלך תל־אביב, הלל דוד בן 13 שלומד בישיבת בר־אילן בעיר, ועקיבא אדם שלומד בבית ספר הממ"ד מירון. "הם יודעים שהם חיים במשפחה מעורבת", מספרת וייזר, "וגם יודעים שבגיל 15 הם יכולים לבחור את דרך החינוך שלהם. אנחנו מאוד משפחתיים, ושתי המשפחות מאוד נוכחות פה בסלון. יש להם דוד שנשוי לגבר והם החברים הכי טובים של הילדים. ההשקפה החילונית לגמרי נמצאת במרכז הבית".
לווייזר ברור שהספר שלה "וזאת הפעם" נמצא באזורים המאוד קלילים וכיפיים, היא מודה שזו לא ספרות עילית, אולם היא הלכה לכיוון הזה בכוונה. "אני מודעת לכך שזה יותר ספר טיסה מאשר ספר של גרוסמן. המטרות שלו מאוד ברורות לי, והן היו מאוד מובהקות גם לפני תחילת הכתיבה. קודם כול, להגיד בפה מלא שחילונים ודתיים לא רק יכולים לחיות יחד, אלא חייבים לחיות יחד. אני לא אומרת שהקונסטלציה של זוגיות דתית-חילונית היא מחויבת המציאות, ממש לא. כי זה סיפור מורכב שלא נועד לכל אחד. אם הבת שלי בת ה־15 תביא מחר בבוקר בחור חילוני, זה ודאי יצבוט לי בלב. אני מעדיפה שהיא תצא עם בחור דתי, כי לא כל חילוני הוא נועם. אין לי תלונה לאף אחד, הכוונה היא שזה לא סיפור פשוט לנהל זוגיות דתית-חילונית, וצריך כל הזמן להיות במודעות ובמורכבות. והייתי רוצה שזה יהיה פשוט עבורה, למרות שרצונות לחוד ומציאות לחוד.
"המטרה השנייה הייתה להביא את סיפורי התלמוד לקהל חדש. בשבילנו הדתיים, אלה הסיפורים הכי מוכרים בעולם והכי בסיסיים, אבל יש בהם דברים עצומים שבעיניי גם אנחנו לא תמיד שמים לב אליהם. למשל, הסיפור הראשון שמובא בספר, על רחל בת כלבא שבוע שרואה בשדה את רבי עקיבא המעולה והצנוע. כמה פעמים אנחנו פוגשים בגמרא זווית נשית, ועוד את המחשבה שעוברת לה בראש? הטקסט הזה מרעיש בעיניי, פשוט כל כך התרגלנו אליו מ'כה עשו חכמינו', שאנחנו לא שמים לב ומפנימים כמה הדבר הזה נדיר.
"המטרה השלישית הייתה להביא את הדיבור הפנימי עם השם יתברך, שנוכח בכל רגע ורגע. הרגשתי שאין בספרות הישראלית קול מספיק בולט של בחורה צעירה דתייה שנמצאת כל הזמן בתקשורת עם הקדוש ברוך הוא. מבחינתי, הספר עומד בשלוש המטרות הללו וזה באמת מספק אותי. אז הוא לא ייכנס לרשימה המצומצמת של חובבי הספרות הגבוהה מאוד במוסף שבת של מקור ראשון? בסדר גמור מבחינתי".
חשבתי שאחת המטרות שתמני תהיה להשאיר משהו בעולם.
"אני אבק הארץ – אני עכשיו פה, אבל לא אהיה פה בהמשך. אני רוצה להיות צינור, וגם את זה לא המצאתי. אני גם לא מוכנה שיתייחסו אליי כסופרת אלא כתמר. אחרי הספר השני ניפגש, תקרא לי סופרת ואני אשקול את זה".
אם הבת שלי בת ה־15 תביא בחור חילוני, זה ודאי יצבוט לי בלב. זה לא סיפור פשוט לנהל זוגיות דתית-חילונית, והייתי רוצה שזה יהיה פשוט עבורה, למרות שרצונות לחוד ומציאות לחוד
כבר 18 שנה שקוראים לה תמר וייזר, אך היא מגיעה ממשפחת בזיז המרוקאית "מכל הכיוונים". למרות זאת השיוך העדתי לא ממש בא לידי ביטוי בספר, מלבד דמות שולית יחסית של הסבתא. "אני לא יודעת עד כמה המרוקאיות שלי נוכחת בחיי", היא אומרת, "היא כן חשובה לי ברמת השורשים והמשפחתיות. אני חושבת שהקשר המרוקאי שלי בא לידי ביטוי בפנימיות, בקשר הישיר לקב"ה, בסגנון שלא דומה לשום דבר אחר. כשבפעם הראשונה נחשפתי לכך שיש מחלוקת ראשונים האם תפילה צריכה להיות מתוך הסידור או שאפשר להמציא תפילה לבד, זה הפך אותי. פתאום הבנתי שלמעשים של סבתא שלי יש קיום מאוד חזק בשמיים. תוך כדי בישול היא הייתה מגייסת את כל הצדיקים – רבי שמעון, רבי מאיר בעל הנס, יוסף הצדיק – מדברת איתם ומבקשת מהם שישימו לב להוא, שיעשו ככה לזה. היא הייתה עומדת בכל בוקר ליד המזוזה ואומרת ברכות השחר כשהיד שלה על המזוזה. אני לא עומדת ליד המזוזה, השכנים בבניין במרכז תל־אביב היו נבהלים קצת. אבל בהחלט למדתי ממנה את החיבור לקב"ה. בנוסף, יש בבית שלנו אירוח מרוקאי כל סופשבוע. הבית פתוח, אנשים באים לכאן, לפעמים אנחנו לא מכירים אותם בכלל, מאוד שמח. לשמחתי נועם זורם מאוד עם הדבר הזה, ובכלל".
זוגיות דתית-חילונית מחייבת ויתורים מאוד גדולים, ומקובל להגיד שבעיקר מהצד החילוני. את יכולה לאשר את האמירה הזו?
"חד־משמעית, אין ברירה אחרת. אם הצד הדתי מקפיד על ההלכה, הצד החילוני מוותר יותר, זה ברור. למזלנו יש עוד תחומים בחיים שלא קשורים לדת, ובהם אני יכולה לוותר יותר. אחת לכמה זמן אנחנו עושים שבת חילונית – אנחנו מתפצלים ונועם נוסע עם החבר'ה שלו לדרום ואנחנו, כלומר אני והילדים, נמצאים בתל־אביב אצל משפחה או חברים. הרבה פעמים צורם לי שבני זוג מדברים בשיח של 'היא לא מרשה לי' או 'אני לא מרשה לה'. אני לא אמא של נועם. ברור שזה ויתור מבחינתי שהאוטו שלי נוסע בשבת, אבל שחררתי את השותפות הזאת – עד חמץ בפסח.
"בוודאי שיש פשרות גם בצד הדתי, אך הן רכות יותר. בננו הלל שבקרוב יתחיל להניח תפילין, לעולם לא יראה את אבא שלו מניח תפילין. זה ויתור דרמטי מבחינתי, הרבה יותר מאשר אם האוטו שלי נוסע עם נועם בשבת. זה ויתור של דוגמה אישית לכל החיים. זה כואב, אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם אלף פעמים בשביל אהבה גדולה. חוויית החיים שלי היא לא חוויה של ויתורים, בדיוק הפוך – כל אחד מאיתנו חושב איך לתת יותר לשני".
על מה יהיה הספר הבא?
"הוא בחיתולים עדיין, אבל כנראה יהיה סיפור מקראי בגרסה עכשווית ישראלית".
