כשהאדריכלית שירן ישי התחילה לתכנן את הדירה שתתגורר בה עם בן זוגה הראל פרדלסקי, היא התייחסה לתכנון כמעט כמו סצנה בתיאטרון. "תכננו כל מיני מצבים, ביחד ולחוד, עד לפרט הכי קטן. למשל, ביום ששנינו עובדים מהבית, מאיפה אנחנו רוצים לעבוד?" התשובה לשאלה הזאת משתנה כמובן, והדירה בהחלט מתמודדת עם זה: וילון ייגלל ויחלק את חלל הבית, הספה תתגלגל הצידה, ושתי עמדות עבודה ייפתחו בשני צדדים של הבית.
כדי שזה יקרה, הקירות הפנימיים בדירה הוסרו כמעט לגמרי, וכך גם המשקופים והדלתות. מלבד השירותים והמקלחת, שמצויים בחדר משלהם, ההפרדה בין שאר חללי הבית נעשית באמצעות מחיצות זזות, וכל החלוקות הפנימיות דינמיות.
איך בדיוק זה קורה? בחלל המרכזי בדירה ניצב ארון רחב בגוון עץ בהיר, בעל דלתות מרובות, נישות קטנות ופתחים המותאמים למיקום החלונות. מצד ימין של הארון, הקרוב יותר למטבח, נשלף לוח קטן ולידו שני כיסאות. "בבתים בישראל יש בדרך כלל מקום לא פורמלי שאוכלים בו ביום־יום, ושולחן אוכל שאוכלים בו בדרך כלל בשבת, ומשמש לטקסי אירוח. לכן השולחן כאן יודע להיות שולחן של שניים או של ארבעה או של שמונה. הוא מתאים את עצמו לארוחה פורמלית ולא פורמלית, לאירוח וללבד".
מתוך הארון נפתחים ונסגרים "חדרים" נוספים לפי הצורך: פינת עבודה, בר משקאות, וילון המחלק את החלל. במקביל הוא גם משמש לאחסון, וכל תא בארון הותאם במדויק לחפץ שהוא אמור לאחסן, כמו למשל מזוודת הנסיעות. רגליהם של הספה ושולחן הקפה בסלון הוחלפו בגלגלים. חדר השינה יכול להיפתח למרחב באמצעות הזזת חלק מהמחיצות. כשדלת תמימה בארון הבגדים נפתחת, מתגלה המעבר מאזור השינה לאזור הכביסה או השירותים והמקלחת. השידה במטבח, שמשמשת כעוד משטח עבודה, יכולה להתגלגל לחלל אחר ולהפוך לקרש גיהוץ.
"רציתי לעשות ניסוי, איך חיים ביחד במרחב ביתי שהוא למעשה יחידה אחת משותפת, זה הגיע מתוך ההבנה שלתכנון יש גם השפעה עתידית על צורת ההתנהגות ועל אופי הקשרים של מי שגר במרחב"
שלל האפשרויות בחלוקה בדירה הירושלמית של שירן והראל משרת את המהות האמיתית שלה: המרחב הוא זה שיתאים את עצמו אלינו. מכיוון שהצרכים שלנו משתנים כל העת, המרחב צריך לגלות גמישות ונכונות לסידור מחדש. "במצב 'פתוח', החלל הוא אחד. כל היישומים של הבית – שינה, סלון, מטבח, שולחן עבודה – נמצאים במרחב משותף. במצב הזה יש מעבר של אוויר ואור מצד אחד לצד השני". מנגד, במצב "סגור" החלל המרכזי נחצה בווילון שנשלף מהארון, ומחיצות עץ נעות במסילה ומפרידות בין חדר השינה ומרחב השירותים והמקלחת ובין שאר הדירה, וכך נוצרת "הפרדה בין המרחבים של היום לאלה של הלילה".
בכך ישי ביקשה לאתגר את "סכמת התכנון של הבית", כלומר את הגישה התקנית לתכנון דירת מגורים, אבל בעיקר בגלל ההשפעה של התכנון על הקשר בין דיירי הבית – כרגע, רק היא והראל. "רציתי לעשות ניסוי, איך חיים ביחד במרחב ביתי שהוא למעשה יחידה אחת משותפת, זה הגיע מתוך ההבנה שלתכנון יש גם השפעה עתידית על צורת ההתנהגות ועל אופי הקשרים של מי שגר במרחב".
במה זה שונה מהבית שלי?
"אנחנו רגילים לגור בדירות שמגדירות מראש את החלל. בישראל יש גישת תכנון שלטת: חלל פתוח עם מטבח, שולחן אוכל וסלון – ומסדרון שמוביל לחדרים, לשירותים ולמקלחת. זאת גישה מודרנית שהגיעה לכאן מאמריקה בסוף המאה הקודמת. חלק מההיגיון שלה הוא הפרדה בין פעולות של יום לפעולות של לילה. זאת לא הבחנה שלי, אבל אני אוהבת אותה כי היא מדגישה שהתכנון קובע לא רק איפה ומה תעשו, אלא גם מתי. ברור שחדר שינה מחזיק מערכת התנהגויות מסוימת ומוגדר כמקום של לילה, ולעומתו המרחב המשותף כמו הסלון מתוכנן יותר ליום ומחזיק מערכת התנהגויות או קשרים שיכולים להתקיים דווקא שם. מתוך ההיכרות עם המבנה הזה, רציתי לבנות סכמה שמעבירה את השליטה בחלל למי שגר בבית, ולא להפך.
"המרחב שלי שואל איך שומרים על פרטיות בחלל אחד. כדי להשיג פרטיות אני צריכה לעשות פעולה: להסיט וילון. אני צריכה ליצור לעצמי מקום, ושאר חברי הבית צריכים לכבד את הגבול שמתחתי. כלומר, זאת לא דלת שמגדירה תחום שאסור להיכנס אליו כי הוא שלי, אלא פרטיות שמתקיימת דרך הסכמות ובתוך הקשר. במקום שהמרחב יציב גבולות קבועים מראש שאני צריכה להתאים את עצמי אליהם, אני מניחה את הגבולות לפי הצורך והרצון שלי, והמרחב מותאם אליי".
שירן ישי, בת 33, היא אדריכלית ירושלמית עצמאית במשרד Oneness & Otherness ("אחדות ושונות"). בסיום לימודיה בבצלאל טסה ליפן, להתמחוּת במשרד אדריכלים יוקרתי בטוקיו, והתגוררה שם במשך חצי שנה. "מי שנכנס לבית שלנו, אדריכל מקצועי או לא, מרגיש שיש השפעה שמגיעה מאסיה, ובאמת, הרפרנסים התכנוניים הזרים שיש בבית הם מהתקופה שגרתי בטוקיו", היא אומרת. "אבל בעיניי זה בית שמושפע מאוד מצורת מגורים מקומית ישראלית".
איך חוויית המגורים ביפן?
"גרתי בדירת 26 מ"ר, והבנתי משהו על משמעויות של גודל וקנה מידה, וגם על מרחב משותף והכבוד אליו. השקט שהיה שם ברכבת בשעות העומס בבוקר הוא משהו שהולך איתי. התפיסה היא ש'חס ושלום לא להפריע למרחב של מישהו אחר'. דברים מסתובבים סביב העיקרון הזה".
מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים כאן.
"הייתה תקופת הסתגלות כשחזרתי לכאן. יש דברים שאני לוקחת מכאן ודברים שלקחתי משם. זה פועל יוצא של לחיות במקום אחר ולהכיר אותו. ברמה האישית אני יכולה להגיד לך שבישראל אני נחשבת בעיני אנשים בתור אדם שקט ופרפקציוניסט, אבל כשהגעתי למשרד בטוקיו נחשבתי פתאום לאדם הכי קולני במשרד. זה הגיע לרמה כזו שלא שמעתי אנשים שמדברים איתי מרוב שהם דיברו חלש. הבנתי שיש לי עוד מלא להשתפר אם אני רוצה להיות באמת פרפקציוניסטית ומדויקת. ההקשר הוא שמכתיב לנו איך ומה אנחנו חושבים על עצמנו ועל היכולות שלנו. ברגע שאנחנו מחליפים את ההקשר, אז גם הדברים שאנחנו חושבים על עצמנו משתנים. זה בהחלט היה אירוע מכונן".
"במקום שהמרחב יציב גבולות קבועים מראש שאני צריכה להתאים את עצמי אליהם, אני מניחה את הגבולות לפי הצורך והרצון שלי והמרחב מותאם אליי"
אחרי ההתמחות ביפן היא עבדה במשרד אדריכלים ירושלמי, ואז התחילה עם בן זוגה הראל לחפש דירה משלהם. "החיפוש הגיע אחרי שניהלתי כמה וכמה פרויקטים, והבנתי שיש לי מספיק ידע". היא הציבה לעצמה יעד: שהדירה תהיה בשטח של עד 80 מ"ר. "היה לי קשה להתעקש על זה בתחילת התהליך", היא מודה בחיוך. "כולם אמרו לי ש־70 מ"ר זה קטן. זאת תגובה מאוד ישראלית בקשר למרחב ביתי. אבל בעיניי זה אחד המאפיינים העיקריים ליצירה של מרחב משותף, שיש לו קנה מידה שקשור לגוף ולמי שגר בתוכו".
איך גודל הבית משפיע?
"לגודל יש השפעות על אופי הקשר המשפחתי. ככל שבית גדל ככה הקשר יכול להתרחק. ב־70 מ"ר שלנו, בבית שמתוכנן כרגע לזוג, נלקחו בחשבון גם שלבים ב' וג' למשפחה גדולה יותר. וגם בבית הזה אפשר לייצר תוספות מכל מיני סוגים".
כשנכנסו לדירה הם חוו תקופת מעבר. "הייתה בהתחלה תחושה ש'אין לי מקום', למרות שהיה מקום פיזי, היינו צריכים להזכיר לעצמנו שהמטרה היא לייצר חלל שאנחנו פועלים בתוכו מתוך הקשר, לפי ההסכמות והרגישות שלנו זה לזה. ככל שאלה יתפתחו יותר, ככה גם המקום שלנו בבית יקבל מענה. אנחנו גרים כאן כבר שלוש שנים, והתרגלנו להכול. אי אפשר לחזור לאחור".
עד כמה הבית דורש מהאדם שגר בו להיות מסודר? מי שלא מסודר יוכל למצוא את עצמו כאן?
"זאת שאלה מתבקשת, כי יש כאן מרחב אחד, והוא כל הזמן חשוף בכל שעות היום. הראל אומר שהבית עוזר לו להיות מסודר. לכל דבר יש מקום, ואנחנו יודעים איפה הוא נמצא ולאן הוא חוזר. מה שלא צריכים לראות לא רואים.
"התכנון הוא אובססיבי, וצריך להתחייב אליו. בשלב התכנון כל החפצים שהיו לנו נרשמו בטבלת אקסל לפי מידות – אורך, רוחב ועומק. כל מה שלא היינו זקוקים לו נתרם, כל מה שכן היינו זקוקים לו נרשם. ואז תכנון הנגרות ידע לענות לצרכים האלה. זאת הייתה משימה דקדקנית. אפילו סדרי הגודל של הבלגן נמדדו".
"בטוקיו גרתי בדירת 26 מ"ר, והבנתי משהו על משמעויות של גודל וקנה מידה, וגם על מרחב משותף והכבוד אליו. השקט שהיה שם ברכבת בשעות העומס בבוקר הוא משהו שהולך איתי. התפיסה היא ש'חס ושלום לא להפריע למרחב של מישהו אחר'. דברים מסתובבים סביב העיקרון הזה"
רגע, איך מודדים בלגן?
"הדירה הקודמת שלנו הייתה דירת שני חדרים, ותמיד היה בלגן בכל מקום. בשלב מסוים מדדנו אותו: אתה לוקח את כל הבלגן שיצרת בשבוע – למשל, הבגדים שזרקת על הרצפה – ואתה מודד את הערמות האלה. לפי הנפח של הבלגן התאמתי את מה שמכונה 'מגירות הבלגן'. לשם נזרקים הבגדים שמסתובבים בחדר. החלק הזה יכול להיפתח בצד השני של הארון ישר לתוך אזור הכביסה. כמו שאמרתי, התכנון הוא מעשה אובססיבי. אין איך להתחמק מזה".
איך קונים משהו חדש, אם לכל חפץ בבית יש מקום ייעודי?
"בהתחלה קבענו שאם נכנס משהו – משהו אחר יוצא".
וזה קורה?
"בהתחלה זה קרה. אנחנו גרים פה כבר שלוש שנים, וכבר יש הרבה חפצים שאנחנו לא צריכים אותם ולא משתמשים בהם. מדי כמה זמן הבית צריך לעבור איפוס".
תכנון כזה מייקר את העיצוב או שהוא דווקא מוזיל אותו?
"זאת שאלה כיפית. יש דיון פנימי בין אדריכלים: איקאה – כן או לא? מותר להגיד שאדריכלים קונים באיקאה? לפעמים אנשים מגיעים אליי הביתה ושואלים מאיפה המנורה, וכשאני עונה שהיא מאיקאה הם מציעים לי להגיד שם של חנות יקרה יותר. בתת־מודע הקולקטיבי, אדריכלות ועיצוב הם מותרות. אבל האמת היא שהם עניין של סדר עדיפויות תקציבי.
"לדירה היה תקציב. לא חרגנו ממנו. רכיבים קריטיים, כמו נגרות, מחיצות העץ ורצפת הבטון, קיבלו את הנפח הגדול ביותר בתקציב. רכיבים שלא נגעו לקונספט באופן ישיר, כמו האלומיניום, המטבח והתאורה, היו בסיסיים יותר וקיבלו נפח משני. זה גם עזר לנסח את הקונספט. זה עזר לנקות גחמות. תשומת הלב לא הולכת למנורה אלא למחיצות ולנגרות, למה שמגדיר את החלל. זה עוזר לרעיון לבלוט ולהתממש באופן נקי יותר".
הדירה של שירן והראל תיפתח למבקרים בפסטיבל "בתים מבפנים", אירוע האדריכלות הירושלמי השנתי, שמספק בסוף השבוע הזה ובסוף השבוע הבא הצצה לבתים ולמוסדות ירושלמיים ייחודיים. ישי לא חששה לפתוח את הבית לציבור, ויש לה גם מטרה: "יש נטייה להתייחס לתכנון הבית כנתון, כדבר מוגמר. אבל התכנון נובע מהשפעות תרבותיות, מהכלכלה, מהפוליטיקה, מהעירוניות, משינויים חברתיים, ממלחמות. התכנון הזה הוא פשוט רגע בזמן".
