רומן המתח הזה ממלא את ייעודו. הוא מצליח ליצור מתח, ובניגוד לספרים אחרים – שמשווקים כמותחנים ומתהדרים בתיאורים מופרכים כמו "עלילה מסמרת שיער" או "סיפור טורד מנוחה", אך למעשה אינם מעוררים אפילו רגע אחד של אי נחת, מלבד הגיחוך והמבוכה הטמונים בהבנת הפער בין אריזת הקנקן ובין מה שבתוכו – "המושבעת הטובה" הוא אכן ספר מתח קצבי.
הספר משתייך לסוגת המותחנים המשפטיים, תת־ז'אנר של הסיפור הבלשי הקלאסי, המתחקה אחר עלילת פשע ומנסה לפענח מי ביצע אותו. במרכזו עומד בדרך כלל בלש שמבקש למצוא את הפושע האמיתי, כאשר מטרת העל שלו היא להשליט סדר בעולם כאוטי. פענוח האמת יצליח ליישב את התוהו שטרף את הקלפים.
בדמות הבלש מככבת עורכת הדין מאיה סיל, והפרשה הפלילית מבוססת על משפט רצח חידתי. נערה בת 15 נעלמת, וגבר צעיר, שניהל איתה מערכת יחסים אסורה, עומד למשפט ומואשם ברצח. המשפט הולך ומסתבך גם בגלל עובדות שקשורות למוצאם ולרקעם של הקורבן ושל הנאשם, וגם בגלל נסיבות הקשר ביניהם. הקורבן היא גס'יקה סילבר, נערה יהודייה, בת לאחת המשפחות העשירות בלוס־אנג'לס. הנאשם הוא בובי נוק, גבר שחור שהיה המורה של ג'סיקה בתיכון. נוסף על השתייכותו למעמד חברתי רעוע, הוא כבר נחשד בעבר במעשה אלימות.
נאשמת, פרקליטה ובלשית
אחרי היעלמותה של ג'סיקה, בובי נוק עומד לדין במה שהופך לאחד המשפטים המתוקשרים של העשור. שנים־עשר מושבעים נדרשים להכריע האם נוק אכן רצח את הנערה, והקושי מתעצם נוכח העובדה שגופתה של ג'סיקה מעולם לא נמצאה. אחד־עשר מושבעים משוכנעים שנוק הוא הרוצח. היחידה שחושבת שהראיות בתיק אינן מספיקות להרשעה היא מאיה סיל. היא משכנעת בכך את שאר המושבעים, ונוק יוצא לחופשי.
רק לאחר שמאיה סיל ויתר המושבעים משתחררים מהסגר שהוטל עליהם במהלך המשפט, נודע לסיל ש־84 אחוזים מהאמריקנים מאמינים שבובי נוק רצח את ג'סיקה סילבר, וסבורים שהמושבעים, והיא בראשם, שחררו לחופשי רוצח ילדים. הגינוי הציבורי לזיכוי הופך לגורף עד כדי כך שמאיה מנסה להתנתק מכל קשר למשפט, והודפת ניסיונות לדבר עליו. לעומתה ריק, אחד המושבעים, חזר בו והתנצל בפני הציבור וגם בפני משפחתה של ג'סיקה סילבר, ואף כתב ספר על חווייתו כמושבע במשפט המתוקשר.
עשר שנים אחר כך, לאחר שמאיה סיל הופכת בעצמה לעורכת דין פלילית, שותפה במשרד עורכי דין גדול, ריק פונה אליה שנית ונשבע בפניה שיש בידיו ראיות חדשות ומפתיעות על בובי נוק. ריק מתיימר להציג את הוכחותיו במהלך תוכנית טלוויזיה דוקומנטרית שחוזרת אל המשפט ההוא. חבר המושבעים המקורי מתכנס במלון לרגל התוכנית. ריק מבקר את מאיה בחדרה, וזמן קצר לאחר מכן הוא נמצא שם מת. כאן מתרחש ההיפוך המעניין ביותר ברומן: מאיה הופכת לחשודה המרכזית ברצח, ונזרקת ממעמדה כגוזרת גורלות לתפקיד של נאשמת.
שתי פרשיות הרצח נקשרות זו בזו, ומאיה סיל הופכת להיות לא רק נאשמת אלא גם פרקליטה של עצמה וגם הבלשית שתפקידה לתור אחר האמת ולהתיר את סבכי הגורל של בעלי התפקידים בפשעים השונים, שגם דמם התערבב זה בזה. העלילה הזכירה לי את תיאורו של הסופר האורוגוואיי אדוארדו גליאנו, שכתב בספרו "זיכרון של אש" על הקשר הגורדי בין הפושעים לקורבנותיהם. גליאנו תיאר את כיבושה של דרום אמריקה בידי אירופה וציין שהרוצח והנרצח, המדכא והמדוכא, הם תאומים סיאמיים שאינם יכולים להימלט מזיכרון הטרגדיה המשותפת שלהם, ולכן אלו שביצעו את הפשעים יסבלו ממעשיהם לא פחות מקורבנותיהם.
הפער בין המשפט לאמת
בסיפור הבלשי הקלאסי, ייעודו של הבלש הוא להשתית סדר בעולם שאיבד כיוון. לפני מאה שנים, הרומנים הבלשיים ניסו להתמודד עם הכאוס שנקשר בערעור סדר המעמדות או כניסת נשים למרחב הציבורי. ברומן שלפנינו, הכאוס נובע מחוסר יכולתה של מערכת המשפט להגיע לחקר האמת. מעניין שהספקות לגבי מערכת המשפט האמריקנית אינם מגיעים כאן כביקורת חיצונית, אלא צומחים דווקא מבפנים, מעורכי דין ופרקליטים שמייעצים ללקוחותיהם לבנות סיפור ולהודות בפשע שלא ביצעו, כי "לפעמים האמת היא ההגנה הגרועה ביותר". או בניסוח אחר, שעולה משיחה שנערכת בין סיל לעורך דינה, "השאלה שעמדה בפניהם לא הייתה מוסרית או מצפונית. זו הייתה רק שאלה של אסטרטגיה".
בפרקים האחרונים חלה תפנית בדמותה של הגיבורה. סיל, שעד כה לחמה בחירוף נפש ובנאמנות על ערכיה וסירבה להרשיע את נוק מחוסר ראיות, מעודדת כעת את חבריה להציג סיפור מומצא כדי לכסות על הרוצחת האמיתית: "אפשרות אחת, הסבירה, היא לפרסם את האמת. את כל האמת, כמובן. הם ייקחו סיכון, והתוצאה תהיה בידיה של המשטרה הלא צפויה, התקשורת חסרת העקרונות, ובתי המשפט הבלתי אמינים…". הפצרותיה באוזני חבריה אינן משקפות רק את השינוי שחל בעמדותיה האישיות, אלא מבטאות ביקורת קשה על מערכת המשפט האמריקנית ועל כישלונה להשיג צדק.
אך העמדה הכללית כלפי מערכת המשפט בספר היא אמביוולנטית. בפתח הרומן, למשל, מתוארים יתרונותיה של מערכת המשפט שבה מושבעים, אנשים מן השורה, נקראים לשרת את המדינה ולעצור את חייהם למשך כמה חודשים לטובת השתתפות בדיונים אינטנסיביים בגורלו של נאשם. השיטה המשפטית הייחודית הזו, שמתקיימת במדינות בודדות בעולם, מעוררת גאווה אצל האמריקנים, שרואים בה הזדמנות לממש את ייעודם כאזרחים במדינה דמוקרטית.
במסגרת העלילה, הקוראים מכירים את הביוגרפיות של המושבעים האחרים ונחשפים לנסיבות חייהם ולרגע שבו נקראו לכהן בחבר המושבעים. ההתוודעות לסיפורם האישי מעוררת את השאלה הפילוסופית והאתית האם המושבעים יכולים להתעלות באמת ובתמים מעל להשתייכויות הזהותיות, המגדריות והלאומיות שלהם, ולפסוק דין צדק ללא הטיות. שאלה זאת מתחדדת נוכח נסיקת הפופולריות של פוליטיקת הזהויות, וגם לאור הרקע התרבותי והמוצא השונה של כל אחת מהדמויות – העובדה שהנאשם הוא גבר שחור והקורבן היא נערה לבנה.
כתב אישום נגד התקשורת וצרכניה
לא רק מערכת המשפט האמריקנית עומדת כאן לדין. על ספסל הנאשמים אפשר למצוא גם את התקשורת. בפרק ששמו "החדשות המסריחות הטריות של השבוע" נראה שמטרתה של התקשורת היא לזרות אימה, ולהעביר את המסר שהרצח הזה קרוב מאוד לאזרחים ומאיים גם עליהם. ג'סיקה, מתואר, "נראתה כמו בתם של הורים רבים שגרו בפרברים והיו קהל היעד לשידורים האלה. הם היו הקורבנות האמיתיים של כל התוכניות שנועדו להפחיד אנשים הגונים שחיים בנוחות, ולגרום להם להאמין שקיים איום מתמשך על חייהם המסודרים. לא משנה שההסתברות שילדה לבנה ממשפחה עשירה בשכונה טובה תירצח הייתה זעירה. בחדשות מעולם לא ציינו שלילדה כמו ג'סיקה סילבר יש סיכוי טוב יותר להיפגע ממכת ברק. במקום להסביר את נדירות האירועים האלה, המסר היה תמיד, זה עלול לקרות לכם. הם שידרו את זה בתחילת השעה בכל שעה. זה עלול לקרות לילדים שלכם".
אשמים לא פחות בהצפת המידע הבלתי מבוקר הם צרכני התקשורת עצמם, שרצונם להתעדכן במהירות מטשטש את הביקורתיות ואת שיקול הדעת שלהם: "מאיה והוריה זפזפו בין ערוצי החדשות בכבלים ובמסכי הטלפונים בחיפוש אחר העדכונים האחרונים. הם דיווחו על פי תור את הידיעות הטריות שקראו בטוויטר, בפייסבוק, בכל אתר עמוס־פרסומות שהמילה 'חדשות' הופיעה בכותרתו. כל עדכון שינה או ממש סתר את זה שקדם לו. לְמה להאמין? אביה של מאיה קרא בקול רם ובקוצר נשימה כל דבר בטוויטר שנפתח במילה 'מאומת'… מישהו בפיד של האם בפייסבוק העלה תצלומים של המלונית שבה נמצא בובי. כעבור עשרים דקות העלה עיתונאי בפיד של האב בטוויטר את אותו התצלום ועליו מוטבע 'לא אמיתי'. מתברר שזה היה תצלום של מלונית בשם דומה שמישהו אחר התאבד בה ארבע שנים קודם לכן".
הספר משופע באירוניה ומודעות עצמית, ובכך סוד כוחו. הוא מציב כמה סימני שאלה, שעולים כבר משמו, "המושבעת הטובה": האם קיימת מושבעת טובה? האם קיים משפט צדק? האם צדק ואמת יכולים להיות אבסולוטיים? האם סיל, שבתחילת הרומן מנסה לזַכות לקוחה שלה שהחביאה את ראשו של בעלה הכרות בתא הכפפות, היא עורכת דין טובה? טובה למי? ללקוחה? לצדק? מהו בעצם תפקידה במערכת?
ז'אנר הרומן הבלשי התפתח מאמצע המאה ה־19 והגיע לשגשוגו בתחילת המאה העשרים, במקביל לתהליכי העיור ולעליית כוחה של תנועת הנאורות שהעמידה על נס את יכולותיו של האדם לפענח את העולם בעזרת שכלו ולמצוא פתרונות למצוקותיו. כיום הוא נחשב אנכרוניסטי מעט, וזאת לא מפני שפסו הימים שבהם בלש חדור מטרה היה מסתובב בטירות אפלות עם מקטרת, פנקס ועט, אלא מפני שהאמת שאותה שואף הבלש להשיג הפכה בעידן שלנו למושג חמקמק וחלקלק, שעשרות אמצעי תקשורת מנסים לסחור בו.
המחבר, גרהם מור, הוא סופר ותסריטאי מוערך, שזכה בפרס אוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר בסרט "משחק החיקוי". בראיון שנערך איתו לאחרונה הוא סיפר ש"המושבעת הטובה" מבוסס על חוויותיו כחבר בחֶבר מושבעים במשפט רצח. בגיל 27 הוא מצא עצמו מוקף באחד־עשר זרים שנדרשו להכריע לגבי גורלו של נאשם. מור, סופר שיודע היטב את מלאכתו, השכיל להשתמש בשעות הארוכות שצבר בבית המשפט.
המושבעת הטובה
גרהם מור
מאנגלית: הדסה הנדלר
תכלת, 2024 ,344 עמ'
