האגדה המשפחתית מספרת שאת השיר הראשון שלו כתב נצר לאו כשהיה בן שלוש. "אני כמובן לא זוכר את המקרה", הוא מודה, "כנראה אמרתי אותו בתוך בליל השטויות שקשקשתי לכולם, ואיכשהו אבא שלי זיהה בנאמר משהו קצת יותר מלוטש. הוא העתיק את המילים על דף וככה זה נשאר". השיר הקצרצר, בן תשע המילים, בסך הכול, מופיע בפתחו של ספר השירים החדש והראשון של לאו, "בנוף גוף" (הוצאת מקום לשירה):
כֵּלִים זוֹרְמִים
כְּדֵי לֹא לְהַרְעִישׁ
אָרוֹן סָגוּר
וְזֶה הַכֹּל
"עשיתי איתו עבודה, שכתבתי אותו לשיר ארוך יותר, הורדתי מילה פה הוספתי שם, ניסיתי כל מיני דברים, אבל בסוף הרגשתי שהוא שלם כמו שהוא".
תסביר.
"אני די דוגל בלא להסביר שירים, זה משהו שצריך להרגיש בבטן ופחות במוח, וגם לגבי עצמי השיר הזה הוא תעלומה. אני לא חותם על כל מילה שאגיד אבל אפשר לנסות לפרש: הביטוי 'כלים זורמים' מתכתב עם 'כלים שבורים' של הרב שג"ר, שבמקום להישבר הם יכולים להיות קשורים לעולם ולפרוץ. 'לא להרעיש', כלומר לעשות דברים בתנועה שקטה יותר, תנועה שמתחוללת בתוך הכלי, לא פורצת החוצה, לא עושה רעש מוגזם ולא מטלטלת את העולם. 'ארון סגור' הוא עולם פנימי עולם עטוף וסודי, 'וזה הכול' – זה כל מה שיש, וזה כל מה שצריך".
הוא בן 29, נולד בקיבוץ סעד שבעוטף עזה לרב בני והרבנית נועה לאו, שעוד נעסוק בהם בהמשך הריאיון, כאח החמישי מתוך שישה ילדים. בהמשך הגיעו לירושלים, שם בשכונת קטמון העביר את רוב ילדותו. הוא למד בתיכון הימלפרב, ולאחר מכן היה במחזור המייסד של מדרשת השילוב בנטור שבגולן, שם גם הכיר את תהל, שהפכה לרעייתו. אחרי שירות קרבי בנח"ל הוא התחיל ללמוד בבית הספר לכתיבה של "מקום לשירה", ובהמשך במקביל ללימודים לתואר שני בפילוסופיה הוא עבד שם בהפקה האמנותית של האירועים. אך כל זה נעצר עקב שירות המילואים שלו במלחמה.
העובדה שיש לי מציאות מאוד קיימת ומאוד חומרית מסייעת לשירה שלי. בגסות ובחספוס של הצבא יש משהו הרבה יותר חי מלשבת בבית על כוס יין או באיזה בית קפה ולהגות
"חטיבת המילואים שלי שייכת לצפון, ולכן בשמחת תורה לקח לי זמן להבין שקורה משהו דרמטי ברמה כזו שגם הצפון מתעורר". לאו נזכר בראשית המלחמה, "כשהבנתי ארזתי תיק, הספקתי שנ"צ קצר, והקפיצו אותנו בשלוש אחרי הצהריים. התכנסנו בימ"ח, ובשבועות הבאים שוטטנו בגזרת הצפון ממזרח למערב, בסוג של המתנה מתישה ומתסכלת. באמצע המלחמה נולד ילדנו השני, גדי, עמליה הבכורה נולדה בקורונה. לקראת הלידה של גדי ירדתי מהקו והייתי כמה שבועות בבית עם תהל".
חוויותיך הצבאיות גם מופיעות בכמה שירים בספר, אי אפשר להסתיר את הפער הגדול בין הדמות העדינה שלך כמשורר ופרשן שירה, לבין היותך לוחם קרבי לכל דבר ועניין.
"בעיניי שירה לא יכולה להיכתב בלי חומר של המציאות. העובדה שיש לי מציאות מאוד קיימת ומאוד חומרית מסייעת לשירה שלי. בגסות ובחספוס של הצבא יש משהו הרבה יותר חי מלשבת בבית על כוס יין או באיזה בית קפה ולהגות. בסוף אנחנו יצורים חומריים, וכשהגוף פועל אז הוא פועל בכל המובנים שלו. כשאתה נמצא בשטח, חופר שוחות וממלא שקי חול כדי לשמור על האזור, לא רק הידיים פועלות, גם המוח פועל, וזה בא ביחד. התפקיד של השירה הוא לא לחרטט בשכל בסגנון 'שתו לי אכלו לי' או לתעד יומנאות פרטית־אוטוביוגרפית, אלא לקחת את המציאות ומה שקורה ולהגביה אותה לעולמות אמנותיים שקוראים יכולים להתחבר אליהם אחר כך. גם ביאליק עוסק הרבה בגוף, והדגש על החומריות, התשוקה המינית, תאוות האוכל, עיסוק ביומיום ובמציאות – הוא מה שיוצר את השירה ונותן לה את הכוח שלה ואת הקרקע שעל בסיסה היא נכתבת. אם נמשיך את הקו הזה, המסר המרכזי שלי לגבי פעולת השירה הוא שיש כאן מעשה של רצוא ושוב. השירה פועלת קודם כול ברצוא, דרך הגבהה של היומיומי והרגיל לעולמות עליונים, מדיבור למוזיקה, ממציאות לאמנות. אבל השלב הלא פחות חשוב כאן הוא ה'שוב', המעשה של נרמול התהומות והרגשות הכי עמוקים וכמוסים שלנו, הפיכה של האינטימי והנסתר למשותף ובר אחיזה לכלל".
איך אפשר לחזור ממילואים בזמן מלחמה לכתיבת שירים?
"כאמור, יש אצלי צד מאוד מעשי בכל מה שקשור לשירה. כשהגיעו הספרים בארגזים אני זה שסחבתי אותם בעגלה. גם עריכה של כתב עת זו מבחינתי משימה ועבודה שיש בה ביטוי לצד החומרי שבי, שמאוד חשוב לי. שלונסקי אמר שמשורר צריך להיות איש מקצוע, לא רק לעסוק בכתיבה אלא גם בעשייה למען הספרות, אני באמת מאמין בזה. העשייה הספרותית היא דבר הוליסטי, ומשורר אמור להיות משורר, לערוך, לתרגם, להפיק אירועים, להשתתף באירועים, להיות בתוך סצנה כי זו קהילה שמאפשרת השפעה והד פוליטי. כשיש קהילה אפשר להפיץ רעיונות, וזה משהו שחסר לנו לדעתי. חסרים לנו המים השקטים שחודרים עמוק, המשהו הזה שמחלחל למטה ועושה את הפעולה, לא צעקות של הפגנה אלא קשב יותר עמוק שאנשים לפעמים צריכים".
*
את חטאיי אני מזכיר היום – בדרך כלל קשה לי עם שירה, ועם שירה ישראלית מודרנית בפרט. כמבקר ספרים מגיעים אליי לא מעט ספרי שירה, וכמעט תמיד נדמה שיש בהם משהו עצל – הרבה מאוד דפים עם מעט מילים, חלקן חסרות פשר שנראו כמו נשלפו והוטחו במקלדת בלי הרבה מחשבה. בעדינות המתבקשת אני חולק את המחשבה הזו עם לאו, שספרו מכיל 67 עמודים בלבד, כשרוב השירים בו קצרים למדי.
"אני מבין את התחושה הזו", הוא עונה, "אבל צריך להבין שמאחורי כל מילה בשירה יש הרבה עבודה. אם אראה לך את כתב היד המקורי של הספר הזה, יש בו יותר ממאה עמודים עם שירים מאוד ארוכים וכבדים. יש לא מעט שירים שלא נכנסו לספר, או כאלה שכתבתי אחרי שכתב היד היה מוכן. בעיקרון יש מסה גדולה שלאט־לאט מצטמצמת – יש חומר גלם ואחריו ליטוש, והליטוש הזה מביא למה שאתה רואה בסופו של דבר".
אז אנחנו בעצם רואים את היהלום שלוטש הרבה זמן?
"זאת קלישאה שנוהגים להשתמש בה בסוגה הזו, אבל אני חושב שהיא נכונה. זה אומר להחליף כל מילה אפשרית במילה נרדפת אפשרית אחרת עד שמגיעים למילה המדויקת, בדיקת כל משפט בעשר הגרסאות שהיה אפשר ללכת אליהן. יש בשירה הרבה עבודה. אני כותב מהר שירים, אבל כמו שאחת המורות שלי, נועה שקרג'י, אומרת – את אותו זמן שאתה כותב אתה גם צריך להתבטל. אני מאוד מסכים עם זה. יש משהו בזמן שאני לא עושה כלום ורק חושב, שמאוד עוזר לי אחר כך לכתוב. כאמור, הרבה מהשירים נכתבים מאוד מהר אבל זה לא תחליף לעריכה שלי, שלפעמים היא מנותקת רגש".
בימים שבהם פלטפורמות רבות לפרסום שירים, מעיתונים וכתבי עת ועד הרשתות החברתיות, ללאו חשוב להוציא דווקא ספר, הוא מסביר שיש בכך איכות אחרת. "זה קצת כמו מוזיקאי שמוציא אלבום. יש טון מסוים, יש מהלך, יש סיפור, יש קשר בין השירים. למשל כתבתי לא מעט שירים על הילדים, והם לא נכנסו לספר כי הם לא בתוך המהלך, אולי ימצאו את עצמם בספר שיתאים להם. הספר כספר אומר משהו, יש לו את הזכות לעמוד בפני עצמו. פייסבוק זו בעיניי במה לא טובה לפרסום ספרות, היא פופוליסטית מדי".
אם כי פרסמת לאחרונה בפייסבוק ארבעה שירים קצרים על ארבעה חניכים שלך שנהרגו, התגובות היו מאוד טובות.
"נכון. מאוד הופתעתי מההצלחה של זה בפייסבוק. כתבתי אותם כחלק ממשלוחי מנות שעשינו לחברים בפורים, בכלל לא חשבתי לפרסם אותם אבל תהל הפצירה בי, והיא צדקה".
לאו כתב את השירים לזכר ארבעה חניכים שלו מתקופות שונות: נוה לקס, שחר פרידמן ועילי גרפינקל שנפלו במלחמה וניר אבוחצירה שנהרגה בתאונה. "מבחינתי זאת טיוטה שבאה מתוך השראה, כל המלחמה לא הצלחתי לכתוב עליהם, הדברים היו אצלי עמוק בפנים וכשזה בא, זה בא. עכשיו יש הרבה עבודה של עריכה כדי שהשירים הללו יהיו משהו שארגיש שאפשרי לפרסם בבמה ספרותית אמיתית".
עריכה של שיר היא לא מעשה קצת מלאכותי שלוקח את פרץ היצירה שהוציא בדיוק את המילים המדויקות ועכשיו רוצה קצת לעקר או לצנזר אותו?
"יש בזה אכן משהו מלאכותי וזו תמיד התלבטות. עובדה שהבראשיתיות של השיר שכתב הילד בן השלוש ניצחה והוא נשאר אותו דבר. המשוררת חדוה הרכבי אומרת על טיוטות שהן משתנות יחד איתנו, כלומר כמו שהאופי שלנו משתנה וכל דבר שמשפיע עלינו משפיע על מה שאנחנו, כך גם טיוטה של שיר. יכול להיות שבשנייה שכתבתי את ארבעת השירים האלה היה לי משהו מסוים לומר והייתי מישהו מסוים, ועכשיו אני משתנה וגם השיר יכול להשתנות עם העריכה. בהחלט יכול להיות שעוד שנה אני אקרא שירים בספר ואגיד שאת המילה הזאת הייתי צריך להוריד ואת המילה ההיא הייתי צריך להוסיף, זה הגיוני. עריכה אמורה לעשות מעשה אובייקטיבי – לקרב את השיר כדי שיתפוס כמה שיותר אנשים, שהשיר יהיה פחות שלי ויותר של כולם".
הסצנה של השירה הדתית קטנה ונישתית. יכולה להיות לה בכלל השפעה?
"אני לא מזהה את עצמי עם קבוצת המשוררים הדתיים, אלא עם הסצנה הספרותית היותר רחבה. 'מקום לשירה' הוא ניטרלי, יש בו דתיים אבל זה מקום שפתוח למי שעושה ספרות טובה. את חבורת 'משיב הרוח', למשל, מעניין להפיץ שירה וספרות בקרב החברה הדתית. כלומר, שבבית הכנסת שלך בפתח־תקווה יכירו אותם. המטרה של 'מקום לשירה' היא לייצר קהילה ספרותית ירושלמית ולדאוג משם לקהילה הספרותית בישראל. ספרות גבוהה ושירה זה למתי מעט, ותמיד היה כך. זה בסדר, ולא סותר את רמת ההשפעה כי זה הדבר השקט שמחלחל לכל השטח ויוצר אדוות".
לאו אומר בפה מלא שהשירה שלו מכוונת לאליטה ושגם הוא מקווה להשתייך אליה מתישהו. "אני חושב שזה חשוב לחברה", הוא מסביר את עמדתו. "נכון שההשפעה של שירה לא מספיק רחבה כמו שהייתי רוצה. וגם הייתי שותף בשנים האחרונות במפעל של כתיבת פרשנות לשירים בצורה של דף גמרא, כחלק מהניסיון שלי להנגיש את השירה ולהרחיב קצת את מוטות ההשפעה שלה, לעזור לשירה להשפיע זה עוד סוג של משימת חיים עבורי".
על אף שהוא לא תופס כך את משפחתו, נצר לאו עצמו גדל בסביבה אליטיסטית. "לא גדלתי עם הורים מפורסמים. כשהייתי ילד הם היו בשלבים יותר מוקדמים של הקריירה שלהם. אני מאוד מעריך את שניהם ואת המפעלים שהם עושים, אני חושב שהם משפיעים מאוד לטובה על החברה, ולדעתי אפשר לראות בספר הדהוד לפעולות שלהם – למשל, לפעולות של אמא שלי בייעוץ לזוגות ביחסים אינטימיים. אני אוהב אותם, הם מאוד אבא ואמא בבית, אנשים חכמים מאוד ואני לומד מהם".
למרות היחסים הטובים וההערכה ההדדית, להוריו לא תמיד היה קל עם הכתיבה שלו. "כשהראיתי להם לפני חמש שנים את כתב היד המקורי, הם היו די הלומים ולא ידעו איך לעכל את זה. היה להם מאוד קשה עם ההוצאה של חדר המיטות, שאמור להיות קדוש, החוצה. אני לא יודע אם כתב היד קיבל עידון או איזון או שהם עברו תהליכים בשנים האלה, אבל הם מאוד גאים בספר, מאוד תומכים בו ושמחים בו".
*
מְחַכָּה מִחוּץ לַמִּקְוֶה
אוֹסֵף אוֹתִי רוֹטֵן
רְטֻבָּה מִכְּדֵי לְעוֹרֵר רִיב.
מִתְעַטֶּפֶת שָׁאל כָּבֵד
מִתְכּוֹפֶפֶת פְּנִימָה מִדֶּלֶת הָרֶכֶב
לֹא מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיךָ
שְׁתִיקָה מוֹבִילָה לְאֵימָה
וְאֵימָה מוֹבִילָה אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
(מתוך השיר "בגידה")
אפשר להבין את ההלם של הוריו של לאו כשראו את כתב היד. יש בספר לא מעט שירים שהמיניות בהם מאוד ברורה וישירה, חלקם מתארים את גוף האישה, שלקורא שמודע לביוגרפיה של נצר אין ברירה אלא לזהות עם תהל, רעייתו. יש שירים על המתחים שאחרי הטבילה במקווה, על ימי הנידה ועוד. אני שואל אותו איך תהליך הכתיבה והפרסום עבד ביניהם כזוג. "כמובן כל שיר עבר אישור שלה", הוא אומר מיד, ומוסיף: "תהל אישה מאוד חזקה ומאוד מאמינה, גם בי וגם בכוח של האמנות לפעול בעולם. היו קצת דברים שהיא ביקשה שאוריד, בעיקר מילים שהיו פחות נעימות לה במוזיקה ששידרה מבחינתה גסות. היו מקומות שהסכמתי, היו מקומות שהיה דיון ולבסוף השארתי. אני מאמין שאם משהו נכתב הוא נכון, ולפעמים התחושה היא לא שאני כתבתי אלא שהדבר נכתב דרכי".
הזוגיות שלכם צריכה להיות מאוד חזקה בשביל זה.
"נכון, ובנוסף שנינו מאוד מעוניינים לנרמל את הסצנה הזוגית האינטימית. בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט חסר השיח על מיניות ועל זוגיות. היכולת שלי לנרמל דרך שיר את הסיטואציה הזוגית אחרי הליכה למקווה וכל המתח שקורה שם, חשובה בעיניי. חשוב שזוגות צעירים יקראו וידעו שזה מותר, שזה בסדר וקורה לכולם. פתיחת הנושאים הללו יכולה להביא רק בריאות לקשרים זוגיים ולחברה. השיר על המקווה הוא אחד החשובים בעיניי, כי הוא מספר איך זה באמת. זה לא סרט אמריקני, לא קופצים מתחת לשמיכה, נרדמים יחד וקמים בבוקר. זה פשוט לא עובד ככה. מיניות זה קשה, בשנים הראשונות זה אפילו קשה מאוד, הציפייה הגדולה ללילה שאחרי המקווה מכניסה כל כך הרבה מטען, לפעמים מיותר, שמותר לשחרר אותו. צריך לדעת שזה יכול לקרות. זה הכוח הגדול של שירה – לדבר על משהו קשה כל כך ולתת לו מקום בעולם באופן שאינו רכילותי".
היכולת שלי לנרמל דרך שיר את הסיטואציה הזוגית אחרי הליכה למקווה וכל המתח שקורה שם, חשובה בעיניי. השיר על המקווה הוא אחד החשובים, כי הוא מספר איך זה באמת
"אני חושב שמי שרוצה להבין יחסי זוגיות, לחקור את הנושא של גבריות ישראלית או להתעסק במיניות דתית, יכול למצוא את הדברים האלה בספר. אני מאוד מקווה שהספר מצליח להגביה את הנושאים האלה ולעסוק בהם לא כפורנוגרפיה אלא כאמנות, ובעזרת ההגבהה גם לנרמל אותם ולתת כלים תרפויטיים לקוראים בחוויית החיים האישית שלהם, אולי אפילו כלים למטפלים זוגיים, מדריכי חתנים וכלות. אני מאחל לשירים שיפתחו שיח רחב בנושאים האלה בחברה הדתית. זה משהו שהתחיל לקרות אבל עוד דרך ארוכה לפנינו כדי שהוא יקרה במיטבו".
לסיום, קוראים שגרמת להם לרצות לנסות את עולם השירה. במה כדאי להתחיל?
"האינסטינקט הראשוני, לפחות בכל הנוגע לקהל דתי, אומר לקרוא שירים של המשוררת זלדה. כי השפה לא קשה מדי להבנה, כי התכנים מחוברים לעולמות של קבלה וחסידות, השפה מוכרת. אבל אחרי האינסטינקט אומר שהשירה בפרט והספרות בכלל מעניינות כי הן עוסקות במה שמעניין, זה לא מנותק כמו שזה אולי נראה במבט ראשון. בסוף, החומרים של הספרות הם החומרים של מה שמעסיק כל אחד ואחת מאיתנו. ערכתי למשל בשנה שעברה יחד עם חברה אסופת שירים בנושא שופינג. הבחירה בנושא הזה לא מקרית. כולנו עוסקים בחוויה הזו ביומיום שלנו ולכן גם השירה והספרות צריכות לעסוק בה. היכולת של הספרות לרומם נושא כמו זה למעשה אמנותי ודרך האמנות לנרמל אותו ולתת גישה לחוויות קשות־מצחיקות־מרגשות־מורכבות למיניהן לכלל החברה, היא הסיבה שאני כותב ספרות ועסוק בספרות. לכן, הייתי ממליץ לגשת לשירה דרך נושא שמעניין אותך. יש גם אנתולוגיות שאוספות שירים בנושא מסוים, יש אפילו למשל שירים שעוסקים בכדורגל, אבל גם שירה פוליטית, שירה על זקנה, על כסף, על הורות וכן הלאה. ומעבר לאנתולוגיות – בסוף לכל ספר שירה יש תמה מרכזית או כמה תמות מרכזיות. יש מהלך, יש נושא שאפשר דרכו להבין את השירים, לקרוא אותם, להתחבר אליהם ולהתעמק במשהו שמעניין אותך".
