הסדנאות שבצלאל טליה מעביר לקבוצות שמגיעות אליו מתחילות בתרגיל צבאי מוכר ובלתי מתפשר, בדופק גבוה: מסע אלונקות. "במסע מהסוג הזה אתה רואה מיד הכול", הוא מסביר. "זה מתאים לכל קבוצה, לכל גוף שפועל יחד, אפילו למשפחה. למה? כי אתה מקבל את כל האמת בפנים. אתה יכול בתוך כמה דקות למפות את הכוחות שיש בקבוצה, לזהות את הנקודות החזקות והחלשות של הפרט ושל הכלל, ובזכות זה לדעת איך לעבוד בהמשך על כל אחת מהנקודות האלה".
"אם זרקתי עליהם אלונקה הם צריכים להסתדר. בתוך קילומטר כבר תבין מי מחליף את מי, מי סוחב עוד קצת, מי מקלל כל הזמן ומתעצבן על כולם ומי נותן מוטיבציה ומרים", מסביר טליה. "אתה מקבל תמונה מאירה ומדויקת, ויכול לבנות אחר כך את הקבוצה טוב יותר, אבל לפני שתהליך הבנייה יגיע יש אמת קשה, שמתגלה ברגע הזה. הקבוצה עצמה מגלה ממה היא עשויה".
טליה, מאמן כושר, משתמש באימון הפיזי כדי לבנות את החוסן הנפשי והמנטלי של קבוצות ושל יחידים. הוא רואה בכושר רק, תירוץ כדי לדבר על ערכים כמו מנהיגות ואחריות. צמוד לבית שלו בחוות טליה הוא הקים חדר כושר מהדור הישן, לא מפונפן ולא ממוזג, עם קירות אפורים ולבנים חשופות, הכי מחוספס שיש. כשאנחנו נכנסים לשם בשביל הריאיון אני שואל אותו איך מתמודדים עם קושי או תסכול במסע האימון הפיזי. "לכל אחד יש נקודות תורפה", הוא עונה. "המקצועיות שלי כמאמן היא לזקק את הנקודות האלו ולנסות יחד לעבוד עליהן".
החווה שההורים שלי הקימו היא מפעל ציוני חשוב, ולמרות כל הקושי והאתגרים ולמרות החלומות האישיים שלנו שמתבטלים, אנחנו לוקחים את זה על עצמנו. זו החלטה שלך אם להתמרמר או שאתה משלים עם המציאות ועף קדימה
הוא גילה את תחום הספורט והכושר בנעוריו בתיכון אשל הנשיא. "הייתי נער שמנמן", הוא אומר בחיוך. "זאת קלישאה, אבל כן, הייתי נער שמנמן. וחדר הכושר באשל הנשיא היה נגיש לכל מי שרצה. אז התחלתי להתאמן, וזה בנה לי את הביטחון. וזה עזר לי לא רק בקטע של כושר ומראה יפה, כי יש בזה גם עניין חברתי ומנטלי".
הגישה שלו מייחסת לסיבולת המנטלית משמעות רבה יותר מלשרירים. "בקבוצות של הכנה לצבא יכול להיות לי מישהו שהוא חזק ופיזי, אבל הוא מתעצבן כשקורה לו משהו הכי קטן", מספר טליה. "אז אתה לוקח אותו הצידה ואומר לו בכנות: תקשיב, גבר, למרות כל הכוח והשרירים, זאת הנקודה החלשה אצלך. אין מצב שאתה מתפוצץ משטות כזאת. תנשום שנייה, תתאפס ותחזור. ואז אני מאתגר אותו שוב. באהבה אני מאתגר אותו. אבל אני לא מוותר. וזאת נקודה חשובה. אסור לוותר".
טליה הוא גם אבא לשלושה, ובעיניו רוח האתגר הזאת נכונה גם בחינוך הילדים. "נוח לנו לוותר להם", הוא אומר. "נניח שהקטן רוצה עכשיו לראות טלוויזיה. אני יודע שטוב יותר לקחת אותו החוצה, ללמד אותו משהו או סתם לרוץ יחד, אבל הוא אוכל לי את הראש, אז אני מעדיף לתת לו מסך ושיניח לי. אנחנו מאשימים את הדור הצעיר בפינוק־יתר אבל שוכחים שאנחנו אלה שמוותרים להם. אז אני לא מוותר. עד המלחמה הייתי עושה גם פעילויות בגנים ובחוגים לילדים, וזה היה הדגש שם".
הילדים בגן סחבו אלונקה?
"לא, אבל הם קופצים ורצים ולומדים לטפס על חבל, ועושים סקווטים. יש סרגל מאמצים והילד מבין את החשיבות של עמידה במשימה ושל הצלחה. הוא לא רוצה שתוותר עליו, הוא רוצה שתאמין בו. והאמת היא שלא רק ילדים, גם מבוגרים רוצים שיאמינו בהם".
טליה, בן 31, נולד וגדל בחווה שהקימו הוריו סמוך לבית־יתיר בדרום הר חברון. שלט הפסיפס בצד הכביש, שמורה את הדרך אל החווה, לא מסגיר איזה נוף רב עוצמה יתגלה בפניכם לאחר הפנייה שמאלה: מורדות הר חברון וחיבור הרכס למדבר יהודה. הוריו של בצלאל, יעקב ומרסל זכרם לברכה, הקימו את החווה לפני כשלושים שנה. "הם עלו מדרום אפריקה לארץ", מספר טליה. "אבא שלי התגייר והכיר את אמא שלי פה. הם התחתנו והקימו כל מיני חוות, גם בשדה־בוקר וגם באזור באר־שבע. בשלב מסוים, המועצה האזורית הר חברון הציעה להורים שלי להקים פה את החווה. הם אמרו לאבא שלי שאם הוא לא יבוא לגור פה, המקום הזה יהפוך לעיר ערבית.
"הם עלו לחווה בלי מים, בלי חשמל, והקימו פה את המשפחה שלנו. נולדנו פה, ארבעה ילדים: אני, ליאורה, ידידיה ושירה. זה היה מאוד מוזר אז, משפחה שגרה בחווה. היום זה כבר לא ככה, אבל אז היינו חלוצים ממש. לא תמיד ידעו איך להכיל אותנו".
האחיזה האיתנה של המשפחה בנקודה האסטרטגית לא הייתה רעיון שהשכנים הערבים מסביב אהבו, בלשון המעטה. "בתור ילד אני זוכר עשרות ניסיונות לינץ' על אבא שלי, עשרות ניסיונות תקיפה. אנרכיסטים באו לפה בשבת עם מגפונים וצעקו עלינו, גם כשהיינו ילדים קטנים. גדלנו למציאות המלחמה על ארץ ישראל. אנחנו מכירים את הצד השני טוב מאוד, בכל השיטות ובכל הסיבות".
בעת שירותו בקבע נהרג אביו יעקב בתאונת עבודה בחווה. "הערבים פה בגזרה שמחו מאוד, זה היה יום חג בשבילם", הוא נזכר. "מבחינתם, אחד החבר'ה שנאבקו בהם נהרג. מאז אנחנו חווים הרבה ניסיונות התנכלות וניסיונות לינץ'".
המשפחה כולה נאלצה להתמודד עם האובדן ולהכריע לאן ילכו מכאן. "הבנו שכל הסיפור משתנה, אבל החלטנו שהחווה היא מפעל ציוני חשוב, ולמרות כל הקושי והאתגרים ולמרות החלומות האישיים שלנו ש'מתבטלים', אנחנו לוקחים את זה על עצמנו. אחותי ליאורה תפסה את ניהול החווה עד שאני ואחי ידידיה השתחררנו מהצבא, ואז התחלנו לנהל אותה יחד. זו החלטה שלך אם להתמרמר כל החיים על זה ששינית את החלום שלך, או שאתה משלים עם זה כמו גבר, ועף קדימה עם חלום חדש".
הוא מודה שבהתחלה היה ממש קשה. "גרתי אז בצריף שבנוי מכמה אבנים ופח איסכורית, ואחי גר בצריף אבן רועד כזה, בלי יותר מדי חשמל. צריך להוציא את הכבשים למרעה פעמיים ביום כדי להאכיל אותם, כי אין כסף לקנות קש. וצריך לשמור בלילות, אחרת גונבים את העדר. אתה ערני כל הזמן. ובקיץ מנסים לשרוף לך את השטחים. זאת מלחמה שלא נגמרת. מחויבות של כולם סביב השעון, יום ולילה. ברגע שהורדת את הרגל מהגז חטפת, אם אתה לא דרוך בכוננות, חטפת.
"כולם צריכים להיות יחד תחת האלונקה. ביום הדין לא תשרוד אם אתה לא יכול להחזיק את האלונקה. זאת האחריות שלנו. אני מאמין שאנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים לכל דבר"
"עשינו סבב יציאות: שבת אחת ידידיה יוצא, שבת אחת אני יוצא, שבת אחת שנינו פה. כמו בצבא. הרבה חבר'ה טובים עזרו לנו בדרך. עם ישראל עזר לנו. סטודנטים, נוער מהיישובים. המון עזרה. אבל בסוף יש שחיקה יומיומית, ואף אחד לא יכול לחוות אותה במקומך. זה קרב הישרדות".
ואמא שלכם גרה איתכם כאן?
"כן. היא מבחינתה אמרה: עד שידידיה מתחתן, אני לא עוזבת את החווה".
הנוף הפסטורלי והשקט המדברי מסתירים את העובדה שהשטח בוער. השכנים הערבים מנסים כל העת לפגוע בחווה ובמשפחה. ממש בשבוע שעבר, שמונה ערבים תקפו את ידידיה כשרעה את הצאן במרעה הסמוך. התוקפים זרקו עליו אבנים ופצעו אותו. "אלה פלסטינים שגרים בצד השני של המחסום, בני משפחה אחת שכבר שנים מנסה לפגוע בנו. הם ניסו לעשות בו לינץ'".
איך ידידיה מרגיש עכשיו?
"הוא ברוך השם יצא מזה, הוא בבית ומרגיש טוב. זו תזכורת נוספת מי נמצא בצד השני".
כבר חצי שנה טליה במילואים, בתפקיד מפקד פלוגת הגנה מרחבית בגזרת יהודה. אימוני הכושר הוקפאו, והתפעול של החווה עבר בעיקר לאחיו. בין פעילות להקפצה הוא מעלה מדי פעם סרטונים לטיקטוק: עדכונים על אתגרי השעה בשטח הצבאי ובפעילות החווה, וגם אתגרי טיקטוק שמעלים חיוך. אחד הסרטונים מראה את טליה מרִים צמיג ענק של דחפור והופך אותו. "זה תפס בטירוף. כולם ניסו להרים את הצמיג", הוא אומר. "אנשים הגיעו מרחוק כדי לנסות להפוך אותו. וכשהעליתי סרטון שהראה שאני מצליח, זה ממש התפוצץ. ככה אני מנגיש את מה שאני עושה, וגם את מה שאני מאמין בו".
@betzalel_taljah אחרי הרבה זמן #בצלאלטליה #פרא ♬ חרבו דרבו – נס & סטילה
בתור מ"פ ההגמ"ר הוא ממונה על הגנתם של תשעה יישובים בציר המזרחי של דרום הר חברון. "הגנה היא מקצוע", הוא אומר. "כלפי חוץ זה אולי לא נשמע הכי זוהר, אבל החשיבות עצומה. צריך לוודא שהיישוב יכול להגן על עצמו ומוכן לכל תרחיש, ושמי שעומד על המשמר נמצא במוכנות ובכוננות. הלוחמים שלי עסוקים בזה כבר חצי שנה ומכירים בגודל האחריות כלפי התושבים שלהם. זו דריכות שצריך להחזיק הרבה זמן, וככל שהחודשים עוברים זה קשה יותר. בסוף כולם מבינים שתרחיש יום הדין יכול לקרות גם פה. כבר לא הזוי לחשוב שיהיה מי שינסה מחר בבוקר לנסות לכבוש כאן יישובים".
בבוקר 7 באוקטובר צלצלה אליו אחותו ליאורה ממחלקת היולדות ששהתה בה אחרי לידת בתה התינוקת. היא הבינה שמשהו רע קורה בקיבוצה, עין־השלושה, והתקשרה לאחיה כדי שיצא לעזור להילחם במחבלים. מרסל טליה, אמם, הייתה בקיבוץ כדי לעזור לטפל בילדים ולשמוח איתם בשמחת התורה ובלידת אחותם הקטנה. עם אחיו ידידיה הוא נסע לעין־השלושה, ואחרי שצעדו רגלית אל הקיבוץ דרך השדות מחשש שיותקפו מן המארב אם יגיעו מהכביש, הם מצאו את גופת אמם באחד השבילים. בשעות שלאחר מכן הם נלחמו במחבלים באזור.
הסיפור על המתנחלים מהר חברון שהגיעו להציל את הקיבוצניקים בעוטף עזה הפך לאחד מהסמלים של היום השחור ההוא, אבל טליה מאמין שהוא בסך הכול עשה את תפקידו, ולא היה יכול לנהוג אחרת. "לימדו אותי להיות לוחם ומפקד", הוא אומר. "המדינה השקיעה בי בקורס קצינים ולימדה אותי טקטיקה ברמה הכי גבוהה, ובדקה אותי ובחנה אותי. כשלא הצלחתי אמרו לי: עוד פעם. ועוד פעם. וככה גם אחי, ועוד רבים: המדינה השקיעה בנו והצבא מימן אותנו וחטיבת יהודה דאגה שיהיו לנו נשק וציוד לחימה, כדי שאהיה מוכן ליום הדין. אני נושא את האחריות הזאת, ומימשתי אותה. כולם צריכים להיות יחד תחת האלונקה. ביום הדין לא תשרוד אם אתה לא יכול להחזיק את האלונקה. אני מאמין שאנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים לכל דבר, זאת האחריות שלנו.
"7 באוקטובר נראה כאילו הוא סיפור של בודדים. הגיבור מהקיבוץ הזה שהגיע וחילץ, הגיבור מהיישוב ההוא שיצא מהבית וחילץ. יש הרבה סיפורים על גיבורים, כי כשאנחנו צריכים לשרוד אנחנו מלוכדים. האויב רק מחכה שניפול, שנתפלג זה מזה. אבל 7 באוקטובר הוא סיפור של עם. עם שבלם התקפה. עם ישראל בלם עם הכישורים שיש לו".
מתי הבנת שזה "יום הדין"?
"רק יום למחרת. באותו היום חשבתי שזה אירוע נקודתי. בעין־השלושה בשעה חמש בערב היו חיילים בקיבוץ, והקיבוץ היה כאילו בשליטה מלאה. אמרתי לגיסי שיכין קפה, חשבתי שנגמר הסיפור. עד היום אני אוכל את עצמי שאחרי שסיימנו בעין־השלושה לא נסענו לבארי כדי לעזור, או לכפר־עזה, או לניר־עוז או לנובה. בדרך חזור נסענו בכביש ריק.
"כשמצאנו את אמא התלבטנו מה לעשות. הרמנו אותה, הנחנו אותה בצל, ושלחתי למד"א מיקום. הייתי בטוח שתכף מגיעים. התלבטתי עם אחי אם לקחת את אמא בשבת באוטו, כי היא שומרת שבת. אמרנו לעצמנו: בסדר, תכף הכוחות יגיעו וייקחו אותה. לא תיארנו לעצמנו שיש כל כך הרבה הרוגים".
הגנה היא מקצוע וזו דריכות שצריך להחזיק הרבה זמן. ככל שהחודשים עוברים זה קשה יותר. בסוף כולם מבינים שתרחיש יום הדין יכול לקרות גם פה. כבר לא הזוי לחשוב שיהיה מי שינסה מחר בבוקר לנסות לכבוש כאן יישובים
בחוות טליה מתגוררים עכשיו כל ארבעת בניהם של יעקב ומרסל, על כל משפחותיהם. בצלאל נשוי למוריאל ויש להם, כאמור, שלושה ילדים. "כשעבדנו קשה מאוד בחווה ניסיתי גם למצוא זוגיות ולהקים משפחה, וברוך השם כולנו התחתנו והקמנו משפחות", הוא אומר. את אשתו מוריאל הכיר כשהגיע פעם לבקר את חבריו מכפר הסטודנטים בשמעה שהיו מתנדבים בחווה. "בהמשך נפגשנו בפסטיבל ואז הבנו שאנחנו יחד".
איך היא הגיבה למחויבות שלך לחווה?
"היא הבינה שזה בילט־אין, וזה לא מובן מאליו בעיניי. בדרך כלל זוג צעיר רוצה לחלום יחד, ללכת ולחפש – לגור בצפון קצת, בדרום קצת. כאן יש מחויבות. מצד שני, המחויבות הזאת היא גם דבר יציב, וזה עוזר בקבלת החלטות. מוריאל היא שותפה לדרך, והיא תומכת בי, בלעדיה לא הייתי גר בבית נורמלי, אלא בבקתה של אבנים ופח מלמעלה. היה לי דגל של חטיבת כפיר במקום דלת".
ואז גם הגיעו הילדים.
"כן. זאת פרספקטיבה חדשה, אתה עובר מהישרדות לבנייה, להתקדמות, להתפתחות. ברוך השם החווה נראית מאוד יפה היום, מאוד מסודרת. זה לא מובן מאליו. עבדנו קשה עם אמא כדי שזה יקרה. ולגדל פה ילדים זה מבחינתנו חלק מהמהות של המקום. להמשיך את הדרך הזאת".
גם משפחתה של ליאורה, שהתפנתה מעין־השלושה לאחר 7 באוקטובר, מתגוררת עכשיו בחווה. "עם ישראל עזר לנו כדי שהם יוכלו להשתכן פה. אז זאת גם הזדמנות לומר תודה לכולם על כך שיש להם פה בית ומקום. זכינו שכל הנכדים יגדלו ביחד, ויהיו בתקופה הזאת ביחד, וזה מדהים וכיף. אנחנו גרים כמו שבט, כל הנכדים גדלים יחד ומשחקים יחד. כולם בני אותו גיל כמעט – ההפרש ביני ובין אחותי הקטנה הוא ארבע שנים, גם אנחנו היינו מאוד צפופים, וככה גם הילדים שלנו. זה ממש כיף לראות את זה, ממש משמח".
איך זה באמת לגדול בצורה כזאת, כשהמשפחה היא ממש דבוקה אחת?
"צריך להיות רגיש מאוד, להקשיב, להבין את המקום של כל אחד, לדעת מה עובר על אחרים. זה יכול להיות מורכב מצד אחד, אבל זה גם כיף. יש בזה יתרון והזדמנות, אנחנו מכירים זה את זה טוב מאוד ומגויסים אחד בשביל השני. כשהייתי צריך לנסוע לקיבוץ עין־השלושה כי אחותי התקשרה ואמרה שיש שם מחבלים, ידעתי שאחי יצא איתי. אנחנו חיים יחד מגיל אפס. כתף לכתף. זה הציוות הכי נכון והכי אורגני שלנו".
כרגע, הוא מספר, ידידיה מנהל את החווה בעזרת הגיס אביאל. "בנסיבות טרגיות, אנחנו ארבעה ילדים שאין להם אבא ואמא בעולם. נהיה כאן אחד בשביל השני גם אם זה קצת מסתבך. אנחנו לא יודעים לצאת לשבתות משפחה במלון יוקרתי בארץ או לבלות בחופשה בכינרת, אין לנו מושג איך לעשות את הדברים האלה. אבל אנחנו יודעים להסתדר וליהנות, לעשות מנגלים ולצחוק, ולעזור כשצריך".
ספר על אמא.
"אמא שלי הייתה בן אדם טוב. הייתה לה אמת פשוטה ותמימה, אמונה בהשם, אמונה שהכול לטובה ושאפשר להסתדר עם מה שיש. היא גידלה ארבעה ילדים בתנאים־לא־תנאים בחווה, ודאגה שיהיה לנו טוב ונעים. היא קיבלה את כולם. הקשרים של אמא עם הכלות והחתנים שלה – אני חושב שזה דבר נדיר. אמא שלי ואשתי היו מחוברות בנפש. לפעמים אני מוצא את עצמי מנחם את אשתי על האובדן. כל שישי זה קשה, כל חג וכל שבת.
"אני חושב שאמא שלי היא דוגמה לאומץ לב. היה לה רצון חזק ללכת אחרי האמת. הייתה לנו תקופה בחווה, לפני שהתחתנתי, שהיו מגיעים אלינו נערים שלא מצאו את עצמם בעולם והם באו לגור פה קצת. אמא שלי הייתה מכינה להם ארוחות, מקשיבה להם ודואגת להם, שיהיו בסדר ושיהיה להם חם ונעים. היא הייתה מחליפה להם סדינים כדי להעניק תחושה של בית. כי זה מה שהיא הייתה".
מישהו דאג להם בעולם.
"כן. פשוט ככה. זאת אמא שלי. כל התכונות האלה פשוטות כאלה וצנועות, ויש בהן הרבה אמת".
