שום פרי לא ישתווה לקלמנטינות שבפרדסי קיבוץ בארי. הן כתומות כשמש, גדולות כתפוזים, נטולות גרעינים ומתוקות כדבש. עד כדי כך שבזמני ההפוגה שלהם, צעירי גרעין עומרי מכינים מהן מיץ קלמנטינות בשטח. אני פוגשת אותם עמוק בתוך עבודת הקטיף. אפילו שאיש לא עומד עליהם עם סטופר, ניכר שלא נעים להם לפרוש מעבודתם כדי לשוחח איתי. גם אחרי כמעט חודש במקום, אווירת הרצינות בעבודה נשמרת. ידיהם עטורות פצעים, אגלי זיעה ניגרים ממצחם, אך רוחם איתנה.
בתוך אחת השורות, בין העצים, אני מוצאת את אביב טרוי, צעיר בן 23 מירושלים. הרבה תכנונים לעתיד היו לו. הוא השתחרר באוגוסט האחרון מהצבא, טס לטיול של שישה שבועות בחו"ל, אך מששמע על 7 באוקטובר מיהר לחזור לארץ והתגייס ישר למילואים. הוא שירת עד תחילת פברואר ואז מצא את עצמו שוב באזרחות.
אביב טרוי: "החברים בקיבוץ כל הזמן אומרים לנו 'אתם יוצרים חיים בתוך המוות'. לפעמים זה כן יכול לתפוס אותי, למשל כשאני רואה בית שרוף"
"התחלתי לחשוב על היום שאחרי", נזכר טרוי, "לי ולחברים שלי היה ברור שנעשה משהו בשביל המדינה, שנתגייס לאיזה פרויקט בשביל להקל עליה. ישבנו כמה חבר'ה מירושלים ודיברנו, ונזכרתי שראיתי סטטוס של חבר על זה שרוצים לשקם את הדרום. יצרנו קשר עם עמית ברנד, פעיל חברתי, והוא קישר אותנו לקיבוץ".
כך, בספונטניות לא מאורגנת אך מתוזמנת היטב, נולד גרעין עומרי – צוות של 12 צעירים שנטשו את כל תוכניותיהם וירדו דרומה לקיבוץ שהפך לסמל היגון במלחמה. במב"חניקים, נהנים לכנות אותם במשק, כשהכוונה היא ל"בן משק חקלאי". הם נטשו תארים באמצע, ביטלו שכירויות, ויתרו על עבודות הרבה יותר זוהרות כדי להגיע לכאן ולהקדיש את עצמם לצורכי הקיבוץ. הם עובדים בשכר מינימלי אך מאושרים מהזכות להיות כאן. מה יעשו? בגדול – כל מה שיבקשו מהם. עכשיו זה חקלאות, מחר זה יכול להיות סיוע במוסך, בנגרייה, בשיפוץ או בכל מה שייקראו אליו.
הגרעין שלהם נקרא על שם עומרי שורץ, צוער בגדוד גפן של בה"ד 1 שנפל בעזה. קודם לכן שירת כשינשין (שנת שירות) בבארי וחלם לעבור לגור שם. עכשיו הם מגשימים גם את החלום שלו. מדי בוקר הם יוצאים בטרקטור המקומי, ישובים בשני צידי הנגרר כמו חבורת חלוצים משנות החמישים, חוצים את הכביש בדרכם לעבודות בגד"ש. אתה יודע, אני אומרת לטרוי, זו עבודה שתאילנדים עשו פעם. "גם היום", הוא משיב, "אנחנו עובדים יחד איתם".
ומי מספיק יותר?
"התאילנדים. בפער. אנחנו לא נכנסים אפילו לתחרות".
בערב יחזרו לאשקוביות באזור מגורי הצעירים. מבנים שאת חלקם אכלסו פעם אנשים שפונו או נרצחו. "הם קצת שופצו מבפנים", אומר טרוי, "אבל עדיין רואים עליהם את הגרפיטי של הזיכויים".
איך זה לגור במקום שמלאך המוות ביקר בו?
"ביומיום אתה משתדל לא לחשוב על זה. אתה מתרגל לבומים, מתרגל לסיטואציה. החברים בקיבוץ כל הזמן אומרים לנו 'אתם יוצרים חיים בתוך המוות'. לפעמים זה כן יכול לתפוס אותי, למשל כשאני רואה בית שרוף. אבל לא באנו לגור פה, באנו לעזור לקהילה שצריכה עזרה. יש כרגע כחמישים חברי קיבוץ שחזרו לגור פה, אנשים נלחמים בשיניים כדי לשקם את המקום. ב־7 באוקטובר הזמן עצר מלכת באיזשהו אופן. אתה מסתובב בין בתים חרוכים והרוסים". בתוך הקיבוץ, כך נראה, יש התלבטות גדולה מה לעשות עם המבנים, "חלק ממש אומרים להרוס הכול ולבנות מחדש, וחלק כן רוצים לשמר".
בהמשך השורה אני פוגשת את רוני לנדס (23), ארוסתו של אביב. גם היא השתחררה משירות וטסה לטיול הגדול. כשפרצה המלחמה חזרה יחד איתו לארץ.
"הקיבוץ הכניס אותנו בגלל העבודה החקלאית אבל גם בגלל הרצון שנהיה קבוצה בתוך הקיבוץ", היא מסבירה, "רוב אנשי הקיבוץ נמצאים בים המלח, אבל חלקם מתחילים לחזור. בארוחת הצהריים את תראי חדר אוכל מלא, לפעמים אנשים יבואו מים המלח להיות פה במהלך היום. בצהריים מאוד חי פה, אנשים מחפשים לבוא ולשהות כאן במהלך היום כדי להרגיש את הקיבוץ".
לדברי לנדס, הממשקים של חברי הגרעין עם אנשי הקיבוץ מתנהלים בזהירות וברגישות. מעל החיבורים החדשים מרחף החשש ההגיוני של אנשי המשק, שהמקום יהפוך למוקד משיכה לסקרנים. "ממה שאני מתרשמת, אנשי בארי לא רוצים שהקיבוץ יהפוך למוזיאון", היא סבורה, "לגבי ניר־עוז למשל יש סימן שאלה יותר גדול, ככה שמענו. פה הם ממש דוגלים בלא להפוך את המקום לאתר של סיורים ושאנשים יגיעו להסתכל על הבתים. חלקם אפילו אומרים – אנחנו לא רוצים את סיורי השואה האלה. הם רוצים לחזור להיות קיבוץ חי".
אביה ארליך: "חברת קיבוץ סיפרה לי שהיא ראתה אנשים מצלמים אותה. ואמרה להם 'בבקשה אל תצלמו פה, זה הבית שלי'. והם ענו לה 'זה לא הבית שלך, זה הבית של כולם' אבל היא הרגישה בספארי והם לא כיבדו את זה"
"פעם דיברתי עם מישהי בגילנו מהקיבוץ", מספרת אביה ארליך, בת 20 מבית־אלעזרי, אף היא חברה בגרעין. "היא סיפרה לי שיום אחד היא רצה וראתה אנשים מצלמים אותה. היא אמרה להם 'בבקשה אל תצלמו פה, זה הבית שלי'. והם ענו לה 'זה לא הבית שלך, זה הבית של כולם'. היא שאלה אותם למה הם נותנים לה להרגיש כאילו היא בספארי. והם אמרו לה בתגובה – 'אל תפריעי לנו'".
ואולם, למרות החששות, ארליך מספרת שהנוכחות של הצוות שלהם מאוד מוערכת. "אתמול הייתי במוסך, תיקנתי מנעולים לרכב שלי שהתקלקלו, בסוף העבודה שאלתי את בעל המוסך כמה אני חייבת לו. הוא אמר לי, כלום, זה עלינו. אתם חלק מאיתנו עכשיו".
מחוץ לשורות אני פוגשת את ליגל מור, צעירה בת 35 שעובדת בסמוך לצוות, אבל בעלת פז"ם ארוך משל כולם. היא הגיעה לשם מראשון־לציון כבר בתחילת נובמבר. על זרועה מקועקע התאריך 4.11.95. "בקרוב אוסיף גם את 7.10", היא מעדכנת, "זה בתכנון. הייתי בת שש־שבע כשרבין נרצח אבל הוא היה הגיבור שלי. עקבתי אחרי כל ריאיון שלו בטלוויזיה. לא תפסתי אותו בכלל כפוליטיקאי. מה שתפס אותי הוא העניין של האחריות האישית. זה מה שאני עושה עכשיו, ואם להשתמש בציטוט שלו – 'לפעול ולהפעיל כדי להיות ראשון'. אני מאמינה שבזמנים כאלה צריך לתפוס עמדה ולקחת פיקוד".
מור היא מנהיגה מלידה. עוד לפני שהגיעה לבארי עסקה בפעילויות התנדבותיות אחרות. "אני רכוש של הקיבוץ", היא אומרת בענווה, "ככה אני מגדירה את עצמי. אחרי 7 באוקטובר אחת ההתנדבויות שלי הייתה ללוות את ההלוויות של בני העיר בראשון־לציון, ואז החלטתי ללכת לעזור בקטיף. הגעתי ליתד, לכרמיה, ואמא שלי גם רצתה להצטרף וכששאלתי אותה לאן, היא רצתה לבוא לבארי. הגענו לשם לקטיף אבוקדו, והתחלתי לברר איפה אפשר לישון כדי שאוכל לקטוף כמה ימים ברצף. חיברו אותי לחבר קיבוץ שעבד איתנו בפרדס, מישהו שפשוט החליט שהוא מביא מתנדבים אליו הביתה. ככה התחלנו".
איך נראו הימים הראשונים שלך בבארי?
"באותה תקופה עדיין היו אזעקות. בארי הייתה אש ותמרות עשן ועדיין זיכו בתים. כשאנחנו הגענו עוד היה בית ממולכד שפוצצו".
מה זה עשה לך, להיות שם ברגעים האלו?
"אני פה כדי לעזור. אני מתעלמת מהרגשות האישיים שלי כי הם לא מעניינים. אני מגיעה מעולם הביטחון וכשיש אירוע חירום אני תפקודית. זה מה שמפעיל אותי. מבחינתי באתי לעזור לקיבוץ בכל דרך אפשרית, וזו המטרה העליונה שלי. האם על הדרך קרה שאחרי שבוע בקיבוץ כשפגשתי בסך הכול ארבעה חברים בודדים שנשארו לגור שם הבנתי שלאנשים כאלה אני אתן את הלב שלי? כן. האם אחרי 15 שנים בישראל שלא הרגשתי באף מקום שהוא הבית שלי הרגשתי סוף־סוף בית? גם נכון".
מור התחילה כמתנדבת, אך מהר מאוד זיהו את כישורי המנהיגות שלה וביקשו ממנה גם לרכז את קבוצות המתנדבים שמגיעות לשם. "נוצר פה צורך, שהם צריכים עזרה. יש מסה מטורפת של בני אדם שבאים להתנדב, אבל לקיבוצניקים אין את הזמן לבוא ולהסביר לכל אחד איך לעבוד. היחס האישי הזה לא קיים בעבודות חקלאיות, הוא פשוט לא קיים. הם רגילים לאנשים שבאים, עובדים והולכים, ופה העירוניות שלי נכנסה. התחלתי לנהל להם את המתנדבים. כל פעם לקחתי שורה ועוד שורה וככה זה התגלגל. עם הזמן הפכתי להיות גם מגייסת מתנדבים ומנהלת קטיף".
מור לא בוחלת בשום עבודה ("בכל מקום שצריך אותי, אני שם"). בתקופות מסוימות ניקתה מקררים שהסריחו אחרי כמה ימים בלי חשמל, טאטאה את הרחובות מהזבל שהחיילים הותירו אחריהם וגזמה עצים שנפלו בסופה האחרונה.
אני מציינת בפניה שאני מופתעת מהמסירות של הצעירים לעבודה. אחרי הכול, לא קל לקטוף במשך שעות, עם הפסקות קצרות בלבד לאוכל. ובכל זאת ניכר שהמתנדבים מלאי מרץ גם אחרי שבועות של עבודה סיזיפית.
איך את מסבירה את זה?
"אצלי זה גם עניין של אמונה. כדי לעבוד בחקלאות צריך התמדה ומוסר עבודה. אני מצאתי את שלוותי מתחת לעצי האבוקדו. לדעת לאתר אבוקדו על עץ עושה לי זה, או לקטוף קלמנטינה ולזהות חזירים על עץ (ענפים שיוצאים מהחלק התחתון של הגזע, רמ"ב) ולהסיר אותם ממלא אותי בהתרגשות".
עם הזמן, וככל שהמלחמה התארכה, חלק מחברי הקיבוץ החלו לחזור אליו. בעיקר אנשים שעבדו בענפים השונים ונוכחותם נחוצה לצורך המשך הפעילות היצרנית של הקיבוץ.
"כשרק הגעתי השתדלתי לא להיות להם בעיניים", היא מודה, "שלא יראו אותי. גם לא הלכתי לאכול בחדר האוכל. פחדתי שירגישו שמישהו פולש להם הביתה. מצד שני, כשהם רואים שאנשים באו לעזור הם המומים מזה. הכרתי אחד מהם בחודש הראשון, בהתחלה הוא לא סמך עליי. הוא לא הבין מה לעזאזל גורם למישהי לגור פה, מה האינטרס? אבל אם אני יכולה דרך החקלאות להעניק להם אושר, זאת זכות עבורי לקיים את הענף הזה איתם. וזאת גם זכות עבורי להביא להם הביתה משהו מהשדות שלהם. להביא לחבר קיבוץ פומלית או תפוז למשל. זאת הילדות שלהם, זה הדבר הקטן שמחזיר זיכרון חיובי ולא שלילי".
שחר שור, בן 23 ירושלים, מעביר את רוב שעותיו בנגריית עיונה המקומית, שבה נהג לעבוד גם לפני המלחמה. הנגרייה הוקמה בידי המעצבת יונת אור, שנרצחה ב־7 באוקטובר. בעלה וילדיה נחטפו, הילדים שבו לארץ במסגרת עסקת החטופים ובעלה עדיין שבוי בעזה.
"יונת התחילה מלשפץ רהיטים ישנים, ואז הקימה נגרייה בסגנון וינטג'", מספר שור, "אחרי שהיא נרצחה, אמרנו לעצמנו שהמקום הזה חייב להמשיך לעבוד. לא יכול להיות שמפעל חייה יעצור. כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר החלטנו כמה עובדים להחזיר את הנגרייה לפעילות מתוך דאגה ומתוך הערכה למה שיונת סימלה עבורנו. הייתי במילואים ארבעה חודשים, ומשם חזרתי לפה".
שחר שור: "אחרי שיונת נרצחה, אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שמפעל חייה יעצור. כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר החלטנו כמה עובדים להחזיר את הנגרייה לפעילות מתוך הערכה וכבוד למה שהיא סימלה עבורנו"
שחר שור: "אחרי שיונת נרצחה, אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שמפעל חייה יעצור. כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר החלטנו כמה עובדים להחזיר את הנגרייה לפעילות מתוך הערכה וכבוד למה שהיא סימלה עבורנו"
אילו זיכרונות יש לך מיונת?
"היה לנו קשר מיוחד, לא רק של עבודה. היינו אוכלים אצלה ארוחות, היא אימצה שינשינים, וכל שבת הייתה מזמינה אותי לאכול איתם. הנגרייה באמת הייתה מפעל חייה והיה ברור לנו שהיא צריכה להמשיך. לא קל להיות כאן כשיונת לא נמצאת. מרגישים את החוסר שלה בכל אזור כאן. אנחנו ארבעה חבר'ה שממשיכים את המקום, ואין לנו מושג מה יהיה בהמשך. אני רק יכול להגיד שאנחנו רוצים לראות את הנגרייה פורחת ומצליחה כלכלית גם אחרי, כי זה מה שיונת הייתה רוצה שיקרה".
באופן מפתיע־משהו, חדר האוכל של בארי די נותר בשלמותו ולא נפגע באירועי הטבח. ובאופן מפתיע אפילו יותר, בשעת ארוחת הצהריים הוא נראה שוקק חיים. לא מלא עד אפס מקום, אך די פועם. לפני שנכנסתי אליו הזהירו אותי שהעניינים רגישים, וביקשו שאמנע מלתפוס את חברי הקיבוץ לראיונות בהפתעה. "קשה להם עם התקשורת", הסבירו לי חברי הצוות, "רובם פשוט רוצים שיניחו להם". באחת המבואות אני מבחינה בקולאז' של אנשי הקיבוץ שמקשט את הקיר. ילדים שמחים, משפחות מחייכות. בארי הוא מאחרוני הקיבוצים שעדיין מתקיימים במתכונת שיתופית מלאה, עם שלוש ארוחות משותפות ביום וחיים נטולי ארנק. בזה אחר זה נאספים חברי הקיבוץ שיצאו מעבודתם להפסקת הצהריים. מתיישבים בחבורות סביב השולחנות, והשיחות ביניהם מתקיימות בהמולה מאופקת.
בין החברים אני פוגשת את סוזן אבני, אחת מוותיקות הקיבוץ, ומי שאחראית על הבמ"בחים, בנוסף לתפקידים אחרים שהיא ממלאת בתחום החינוך. ״הצעירים שהחזיקו כאן את המשק מתחילת המלחמה הם בני גילם של הבן שלי״, היא אומרת, ״תמיד היו מתנדבים בקיבוץ. לפני 7 באוקטובר הם היו באים לעשות שנה של עבודה מועדפת אחרי הצבא, הצעירים האלה הם חלק בלתי נפרד מאיתנו".
אבני עצמה החליטה לחזור לקיבוץ, אחרי שהות ארוכה בים המלח יחד עם חבריה. "בהתחלה הייתי אחראית על מתחם השבעה במלון", היא מספרת, "באיזשהו שלב הבנתי שגדול עליי להיות שם, ושיש לי מה לתרום כאן. עבדתי במפעל, בדפוס, יחד עם עוד כמה חברים שהחליטו לעשות את זה. בסופי שבוע אני משתדלת לצאת כי אין מה לעשות כאן, וזה נורא קשה. החבר'ה בקיבוץ מפוזרים – חלק בתל־אביב, חלק שכרו מקומות פרטיים, חלק במלון, והמשאלה הגדולה שלנו היא להתאחד, כי מראש היינו קיבוץ מאוד מגובש. הקהילתיות שלנו נפגעה ואנחנו רוצים להחזיר אותה. המרכז שלנו הוא במלון ים המלח, ובקרוב נעבור לחצרים. משפחות עם ילדים כרגע לא יכולות לחזור לכאן, מי שנמצא כאן זה מי שחייב להיות פה בשביל העבודה. רובם אנשי ענפים, עובדי מוסכים, יש כאלו שחוזרים ונוסעים מים המלח לפה".
איך היית מתארת את התחושות של חברי הקיבוץ שחזרו?
"יש פה אנשים, אבל מאוד קשה לנו בערבים. אין ילדים שמסתובבים עם קורקינט, אני מתה לצעוק על איזה ילד בחדר אוכל או לראות את הילדים יוצאים מהגנים בארבע אחר הצהריים, ואין את זה. אני מתפללת שכולנו נתאחד בחצרים, אבל קודם צריך לשקם את בארי, יש פה שכונות שלמות שנהרסו. התחושה היא שאנחנו חיים על תרמיל. אין לנו בית".
בתוך הנגרר של הטרקטור החבר׳ה שבים לחלק השני של היום, ושוב מחלקים ביניהם את השורות. הם יכלו לעשות כל כך הרבה דברים במקום זה, אבל הם בוחרים להיות שם, בתוך השורות, לצד התאילנדים שנותרו בעבודתם, מבטיחים שאף קלמנטינה על העץ לא תתבזבז. כשאני אומרת להם שבעיניי הם החלוצים החדשים, הם מרכינים ראש במבוכה. "סיימנו מילואים, ופשוט לא ראינו את עצמנו ממשיכים הלאה", מסבירה שחר עופרן, בת 22 מהושעיה, ״לא יכולנו לעשות את זה כשהמלחמה ככה נמשכת. הבנו שמכאן אנחנו יכולים לפנות רק לעשייה למען המדינה".
"מצד אחד רציתי כבר לטוס", מודה נועה גרונר, בת 22 ממודיעין. "ממש התלבטתי, אבל היה לי מוזר לדמיין שאתעסק פתאום בדברים לא קשורים. ברגע שהגעתי לפה הבנתי שזה מה שנכון לי. להיות פה זה גם איזשהו ניתוק, כי בסוף אנחנו בתוך הפסטורליה של הפרדסים, ויש פה איזו שלווה, שזה מוזר להגיד, אבל כן, החיים בקיבוץ הם שלווים ושקטים, ומצד שני יש את הקונטרסטיות של הבומים ורואים את הבתים שנפגעו כל הזמן, וזה מזכיר לנו איפה אנחנו באמת. השילוב הזה בין ניתוק וחופש מצד אחד, לבין חיבור לסיפור הישראלי – אני מרגישה דרכו שלא המשכתי הלאה בחיים. שאנחנו עדיין חלק מזה, שאנחנו לא שוכחים".
