לא צריך הרבה כדי לזהות שרועי הורנשטיין לא בדיוק עונה על הסטיגמה של הקולנוען התל־אביבי המוכר. למשל, הוא מבקש שניפגש בקונדיטוריה שקטה באריאל לא רחוק מביתו שביישוב ריחן. ובניגוד לרוב הבמאים שלקראת צאת סרטם לאקרנים הם מדלגים בחיוך בין ראיונות, הוא עסוק בפעילות מעט שונה. "אני במילואים, עולה שמירות כל הזמן", הוא מסביר תוך כדי שהוא מסדר את הנשק שעל כתפו, "אפילו כשהיה יום הקולנוע הישראלי, והסרט הוקרן לראשונה, שמרתי על היישוב שלי, ולא יכולתי לראות את הקהל מגיב. אבל שלחו לי צילומים ודיווחו לי שהקהל מוחא כפיים. זה היה מרגש".
אחרי כ־15 שנות עבודה מאומצת, בנייה של מתחם טייסת ביישוב ברקן, עיצוב 500 שוטים של אנימציה, צילומים באולפן וירטואלי ואפילו קניית מטוס מחיל האוויר, סרטו החדש "קרב אוויר" מוקרן על מסכי הקולנוע. הסרט מבטיח קרבות אוויר נוסח ישראל שמנהלים הגיבורים האולטימטיביים – רן נשר ואיתן רום, טייסי חיל האוויר הישראליים, בשנת 1967.
"את בעד 'רן' או בעד 'איתן'?", הוא שואל בערמומית. שני הטייסים, המגולמים על ידי מאור שוויצר ודניאל ליטמן, נלחמים על הובלת הטייסת לאחר שהמפקד הנערץ שלהם נהרג. קרב התרנגולים שלהם לא פוסק גם כשבחוץ חמישה צבאות ערב אורבים בגבולות ישראל והטייסת מתכוננת למלחמה מרובת זירות. "הסרט בעצם מדבר על מבצע 'מוקד', זה האירוע הנועז והמרשים שחיל האוויר ביצע בפתח מלחמת ששת הימים ובכך מנע את המתקפה על ישראל. זה סרט מלא בתחושת ניצחון וגאווה. הוא מראה את הימים שבהם לא שמנו פס על מה חושבים עלינו".
די מדהים להוציא סרט כזה עכשיו.
"אני שמח לראות את הפוקוס שהסרט מקבל, גם אם בנסיבות פחות טובות – כי מן הסתם הייתי מעדיף שלא תהיה מלחמה. אבל אני מזהה אפשרות לתת לעם ישראל חיבוק בתוך אחד המבחנים הקשים שהיו לו. אני בטוח שננצח, ויש גם ערך לניצחון על המסך ולהיזכרות בתקופה שבה היינו בשיא. הנסיבות של ששת הימים לא היו מאוד שונות מהנסיבות שלנו כרגע, פשוט אז לא היה אכפת לנו מה יגידו. כן, אנחנו תוקפניים, למי אכפת?! חמישה צבאות מתאגדים סביבנו – ומה היינו צריכים לעשות? לחכות שרכבים יופיעו בתוך שדרות? אני מקווה שנחזור לתודעה שהייתה לנו אז, כי המאבק לא נגמר".
"טום קרוז מקבל מחיאות כפיים סוערות על ארבע־חמש הפלות. לנו יש את גיורא הפשטיין עם 17 הפלות ועוד עשרות גיבורים שאי אפשר בכלל להבין את גודל המעשים שלהם"
הורנשטיין (44), נשוי ואב לשלושה, התאהב במסך הגדול כבר בשנות התיכון, ומיד עם סיום הצבא נרשם ללימודי קולנוע. "זו אהבה ממבט ראשון", הוא מחייך, "אבא שלי הביא הביתה פעם בשנה מצלמת כתף. אירוע חגיגי עבורנו. יש המון סרטונים שרואים אותי כילד קטן מביים את האחים שלי. אבל אחד הזיכרונות היותר משמעותיים שלי, זה אני, בגיל מוקדם מאוד, יושב על הברכיים של אבא שלי בקולנוע ואנחנו צופים ב'האימפריה מכה שנית'. סרט קשוח, אבל לא הפריע לאובססיה".
למרות האהבה לקולנוע, הדרך לתפוס את מקומו כסטודנט לא הייתה הכי שגרתית. "לא היה לי פסיכומטרי מספיק גבוה ללימודי קולנוע בתל־אביב, כמו שרציתי. אז בדקתי מקומות אחרים, כמו ספיר, מעלה, סם שפיגל – לשם אגב באתי עוד לפני השחרור עם מדים, ובואי נאמר שהייתי החייל היחיד ולא התקבלתי. למרבה המזל, היה לי תיק עבודות מרשים, כי בתיכון עשיתי הסכם עם המורים שאת שיעורי הבית אני מגיש כסרטים והם הסכימו. אלו היו הפקות מאוד מושקעות, כמו פרקים בסדרה. חזרתי לאוניברסיטת תל־אביב, הצגתי לוועדה את סרטי התיכון שלי וקיבלו אותי".
כבר בשנה השנייה ללימודים הוא יצר סרט באורך מלא, בכיכובה של גילה אלמגור, שאף זכה בפסטיבל בהוליווד. תחושת היצירה שבערה בו בעקבות הזכייה גרמה לו לחשוב על פרויקט נוסף, יומרני ונועז הרבה יותר. "התחלתי לחשוב על הרעיון של 'קרב אוויר' עוד משלב מוקדם. וכדי להצליח בזה, בניתי תוכנית רב־שלבית, נכלולית ומתוחכמת. התחלתי לעבוד בסינמה סיטי בגלילות בתור מקרין כדי להגיע למשה אדרי (מנכ"ל חברת יונייטד קינג, ש"ד). ידעתי שלפני כל סרט שעולה לאקרנים הוא בא לראות את הטריילר. אז תוך כדי שאני מקרין סרטים של אחרים, התחלתי להכין פיילוט קצר בשם 'מרקיע שחקים'. רציתי לזקק ב־12 דקות את הרעיון של 'קרב אוויר', ובעיקר להוכיח שהוא אפשרי מבחינה טכנולוגית".
למה התעקשת להשתמש באפקטים מיוחדים, שכמעט לא נעשו בארץ?
"בדיוק יצא הסרט 'אווטאר'. וזה היה מדהים. תלת־ממד היה הדבר, ורציתי גם. אז אחרי שנתיים שלמות של עבודה ואישורים, אני ניגש בחיל ורעדה לאדרי, שכבר פחות או יותר הכיר אותי. אמרתי לו שאני רוצה להראות לו משהו מגניב באחד האולמות. הוא בא עם עוד כמה מפיקים והתפוצץ להם המוח, הם התלהבו ברמות. ובום, 15 שנה לאחר מכן אנחנו כאן", הוא מוסיף בצחוק.
בשלב גיוס הכספים להפקת הסרט נתקל הורנשטיין באטימות, שלטענתו, נבעה מהעובדה שהסרט שם זרקור חיובי על צה"ל, מה שלא ממש אוהבים בעולם הקולנוע הישראלי. "אף פעם לא ראיתי את החוויה שלי בצבא על המסך".
אבל היו פה סרטי גבורה.
"היו שניים. 'מבצע יונתן' ו'עזית הכלבה הצנחנית'. מבצע יונתן, אגב, זו דוגמה מעולה. הוא נושא את השאלה הקריטית – האם הקהל הישראלי מסוגל לקבל סוף טוב או שאנחנו חייבים תמיד שיהיה איזה אסי דיין ששם יד על האלמנה, והם הולכים שפופים עם מוזיקה עצובה ברקע. אני חושב שאנחנו מסוגלים לשאת סוף אפי ומרומם. תראי, אני לא מתווכח עם מי שבוחר להראות את הצד האחר, אני חושב שיש מקום להכול, אבל בואו נפתח את הקופות ונראה איפה התור מתארך".
רוח הניצחון הזו שהתעקשת עליה, היא דווקא מה שגרם למעצור הראשון בדרך לסרט, הסירוב של קרנות הקולנוע.
"היה מולם קרב לא קצר, שרק הוא לקח איזה חמש שנים. והכי מטריף שזה לא היה קשור לאיכות התסריט, אלא לפוליטיקה. בחוות דעת שקיבלתי היו שבחים על הסרט לצד משפטים כמו 'מינון נמוך מדי של הממד האנטי־מלחמתי'".
זה באמת נשמע כמו ההעדפה של רוב אנשי התעשייה.
"נכון, אבל האחרים לא מעניינים אותי. לכל אחד ישנה היכולת לספר את הסיפור מנקודת המבט שלו, ואני לא פוסל אף דרך. רק שיתייחסו ככה גם אלי ושלא ייתנו לי לחכות שנים ארוכות".
בסופו של דבר, אחרי סבבים רבים של הגשות, קרן רבינוביץ' העניקה להורנשטיין את האור הירוק. אבל זו הייתה רק החוליה הראשונה בשרשרת של בעיות. "השלב הבא שעיכב אותנו היה להשיג אישורים מול חיל האוויר. הם לא כל כך הבינו את הפרויקט ונאלצנו לעשות המון שינויים. למשל, היינו צריכים לצלם בתוך מטוס ובגלל שהיה צריך לשנות את המבנה שלו היינו צריכים לקנות אחד".
סליחה, קניתם מטוס?
"כן. במחיר מופקע. למכור לאזרחים מטוס קרב זה דבר מאוד מורכב, גם אם הוא עומד 20 שנה בשמש, כמו גם לאשר להם לצלם בתוך בסיס פעיל. קיבלנו רק סירובים ודחיות, עד שלא נותרה לי ברירה אלא לעשות סרטון אישי למפקד חיל האוויר ולשלוח לו דרך פוליטיקאי שהכרתי – וזה עבד. כמה ימים לאחר מכן היו אישורים ויצאנו לדרך. זה היה כבר ב־2017 כשליהוק השחקנים כמעט הושלם, אבל אז אחד המשקיעים החליט לוותר על הפרויקט והוא דמם – כמו תקלה במנוע של מטוס".
"אם הייתי רוצה עכשיו לזכות בפרסים ולהגיע לפסטיבלים, יכולתי לספר על טייס מצרי וטייס ישראלי שלומדים להסתדר, ולהציג את המלחמה מהזווית שלהם. אבל זה לא מעניין אותי"
ההפקה מתה במשך שלוש שנים, שבהן הורנשטיין לבדו ניסה לקושש תמיכה בסרט. בשלב כלשהו הוא שקל לוותר על כל הטכנולוגיות, האנימציות והתלת־ממד – העיקר להפיק את הסרט. אבל אז הגיעה הצלה ממקום מאוד לא צפוי. "חבר מתקשר ומספר לי על קרן חדשה שמממנת יוצרים מהשומרון. זה עלול להישמע כמו עוד שלב בתוכנית שלי, אבל זה ממש לא ככה. במקרה אני והמשפחה שלי עברנו ב־2017 מצפון תל־אביב לצפון השומרון. פנינו לקרן קולנוע שומרון ושכנעתי אותם בדקה ה־90 לשים סכום משמעותי על הסרט. המנהלים נכנסו מתחת לאלונקה והחזירו אותנו לחיים".
ואז צילמתם?
"לא. הייתה עוד תקרית עם חיל האוויר".
די, נו.
"כן. חשדו שיש במטוסים חומר איטום מטוסים, שלא היה אמור להיות שם. פניתי לאדם שהמציא את המטוס וגם כשהוא חתם לי שאין כלום במטוס, זה לא עזר. שילמנו סכום לא מבוטל לאנשי מקצוע שיבדקו. הם עשו איזה גירוד קטן למטוסים ורק יום לפני הצילומים אישרו שאפשר לצלם. זה היה מורט עצבים".
נראה שהיו לך את כל הסיבות לוותר על הסרט. למה בכל זאת המשכת?
"מה שהניע אותי היה הרצון להראות את הצבא הישראלי שאני מכיר, זה שפחות עוסקים בו. כל הסדרות על צה"ל, בלי שמות, הן תמיד על סיטואציות שגם אם התרחשו במציאות, הן אחוז קטן. את סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים, אף אחד לא מספר. עבר כל כך הרבה זמן מאז מבצע מוקד ואף אחד לא חשב להראות איך טייסים קמו בבוקר, כשפקמ"ציות בנות 19 מתאמות הכול בעזרת גיר, לוח ושעון עצר, והשמידו את כל חיל האוויר של צבא מצרים. אחרי זה קצת סוריה, ואפילו איראן. מכת מחץ בדממה מוחלטת, ורובנו בכלל לא שמענו עליה.
"תראי את 'טופ גאן' (אהבה בשחקים), כמה אהדה יש לסרט הזה, והכול המצאות. פיקציה. כי אין להם אירועים אמיתיים להתפאר בהם. טום קרוז מקבל מחיאות כפיים סוערות על כמה, ארבע־חמש הפלות? לנו יש את גיורא הפשטיין עם 17 הפלות, משה מלניק ועוד עשרות גיבורים שאי אפשר בכלל להבין את גודל המעשים שלהם. את יודעת שבשנות השישים, לפני שהוקרנו סרטים היו מציגים ניצחונות של חיל האוויר במקום פרסומות? איפה זה? איפה הגאווה בצבא שלנו? לאן זה הלך?"
הסרט התעורר סוף־סוף לחיים דווקא בזמן ששאר העולם עצר מלכת, עם הקורונה. "ב־2020 התחלנו ללהק מחדש. הגיע אלינו דניאל ליטמן האדיר והיינו חייבים למצוא מישהו שייתן לו פייט אמיתי. מאור שוויצר היה התשובה, ואני חושב שהליהוק היה אחת ההצלחות המרשימות בהפקה, כי שניהם ברמה הוליוודית. היו לנו גם שחקנים כמו גילי איצקוביץ' וגל אמיתי, שהמתינו בסבלנות עוד מ־2017. האתגר הכי גדול שלי היה למכור לשחקנים שזה אפשרי, ולא להרפות. מהרגע הראשון, כשסיפרתי על החזון שלי, עבדתי בלשכנע את כולם שהסרט יצליח. שברנו הרבה שיאים, בטח ישראליים. כולנו לקחנו צ'אנס".
ואיך זה היה להביא צוות תל־אביבי היישר לשומרון?
"ביום הראשון כולם נורא פחדו. הייתה מנטליות של נסיעה למוצב בלבנון. ביום השני הם הסתובבו חופשי. כי אין באמת מה לפחד, זה ענין של היכרות. ברגע שאתה מתרגל אתה מבין שאין הבדל".
זה לא הפריע לאף אחד מבחינה אידיאולוגית?
"אין שום סיבה, הכול אותו הדבר. הגיע הזמן לפתח עוד מבט על השומרון, לא רק מבט שבא מכיוון תל־אביב. הקרן היא צעד משמעותי שיוביל לזה. אומנם בסרט לא רואים את הנופים המדהימים שיש פה, אבל הוא מכיל את הערכים והדעות".
אתה בעצמך עשית מעבר חד, מלהיות יוצר קולנוע ברמת אביב ליוצר קולנוע בשומרון. התחילו להתייחס אליך אחרת בתעשייה?
"לא באמת. אני גר במקום שאני קורא לו זכרון־יעקב מעלי אקספרס. השכנים פה מדהימים, והילדים מסתובבים יחפים ורוכבים על חזירי בר. רואים את הים, את אשדוד, את תל־אביב וביום טוב גם את החרמון. מקום מנותק ויפהפה, וכמו שאת רואה, על העשייה שלי זה פחות משפיע"
זמן לא רב אחרי שהצילומים התחילו, נחתה על הורנשטיין מכה קשה, כשאיבד את מי שהיה לצידו במסע המפרך הזה. המפיק מיכאל שרפשטיין ז"ל. "עברתי איזה שלושה מפיקים עד שב־2014 הגעתי אל מיכה, הוא היחיד שעמד בזה", נאנח הורנשטיין, "בהתחלה הוא אמר 'אני עובד עם פרויקט שנתיים ואם הוא לא ממריא, אני זורק אותו לפח'. אבל שבע שנים אחרי כן הוא עוד היה לצידי. מיכה היה כוח טבע של הקולנוע הישראלי, והוא הבין לגמרי את הפוטנציאל של הסרט. הוא היה מפיק של פעם, כותב מיילים על נייר ואז מקליד. לסרט מהאייטיז שמצטלם ב־2020 זה היה האדם הכי מתאים. הוא האמין מאוד בסרט, ובפוטנציאל שלו, אבל לצערי הוא נפטר לפני שהוא הספיק לראות אותו מוכן".
למרות הדרך הארוכה, נראה ש"קרב אוויר" יוצא בדיוק בתזמון הנכון, חצי שנה לפרוץ מלחמת חרבות ברזל. רגע אחרי ניצחון מוחץ ומלא רהב של חיל האוויר מול האיראנים, הוא בדיוק תרופת ההרגעה שהקהל הישראלי צריך. "אין ספק שהחיפוש אחר גבורה הישראלית תמיד נמצא ברקע אבל בקולנוע הישראלי מחברים אותה לדברים אחרים", מסביר הורנשטייין, "בכל חברה הגיבורים מתווים את הדרך ולנו אין 'גיבורים' מומצאים – יש מציאות. אם הייתי רוצה עכשיו לזכות בפרסים ולהגיע לפסטיבלים, יכולתי לספר על טייס מצרי וטייס ישראלי שלומדים להסתדר, ולהציג את המלחמה מהזווית שלהם. אבל זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לקבל את 'קוף הזהב' בבייג'ין, או בפסטיבל קאן או בפסטיבל שם. אני רוצה פופקורן וצופים באולם, זו המתנה הגדולה עבורי".
זה גם מה שאמרת לקרנות בזמנו, כשניסית לשכנע אותם לצאת קצת מהאג'נדה?
"ברור. אני האחרון שיגיד למישהו מה לעשות באמנות שלו, כל עוד היצירה עומדת בחוקים, שיעשו מה שהם רוצים – אבל שזה יהיה תקף לכולם. הייתי מייעץ למי לכל מי שרוצה ליצור, שפסטיבלים זה נחמד, ופסלון זה נחמד, אבל זה לא מחליף את התחושה שאתה רואה את הקהל מוחא כפיים בסוף האפי והעוצמתי של הסרט".
יצא לך לראות קהל צופה בסרט אחרי המלחמה?
"כן, בהקרנת טרום־בכורה שעשינו בפסטיבל קרן הקולנוע שומרון. 400 איש צפו והם עפו. היה חשמל באוויר. וזה מדהים, מדהים. למה שלא יהיה לנו את זה כל הזמן? למה לא לתת את זה לקהל? למה שלא יהיו 500 אלף צופים לכל סרט ישראלי? כמה זוועות אנחנו צריכים לעבור ועוברים בתור מדינה צעירה, כדי לקבל את הרגעים האלו. זה סרט שנעשה באהבה רבה לעם ישראל וללוחמי ומפקדי ישראל. ואם תהיה ביקורת – ואני בטוח שתהיה – זה טוב וחשוב. יכול מאוד להיות שהזווית של מבקרי הקולנוע על הסרט גם תפתיע".
הסרט מדבר על שני אנשים ששונאים זה את זה, ומוצאים את הדרך להילחם יחד. כשכתבת את הסרט חשבת על הקשר בין העלילה ובין המצב בעם?
"יש משפטים מהסרט שכשכתבנו אותם הם היו קצת קלישאתיים, כמו 'מנצחים ביחד'. אבל היום אין מכונית ישראלית בלי סטיקר כזה, זו נהייתה השפה שלנו. הסרט עצמו עוסק ביכולת להסתדר יחד, מול אויב משותף. כמו הגיבורים, גם אנחנו יודעים שרב המשותף על המפריד, רק צריך לכבד זה את זה".
ההקרנה החגיגית של הסרט התרחשה ב־7.4, באולם שבו לפני עשור וחצי הוצג למשה אדרי וחבורת המפיקים, הפיילוט הקצר. עשרות חברים ואנשי הפקה התכנסו בעיניים נוצצות כדי לחזות בפלא.
איך אתה יוצא מהמסע הזה, עכשיו שהוא הגיע לסיומו?
"האמת? אני אשמח לקפוץ לעוד אחד, כמה שיותר מהר. ושזה לא ייקח 15 שנה. קרב אוויר 2 ו־3 כבר כתובים. התוכנית מראש הייתה טרילוגיה אבל לא הפצתי את זה, כי זה לא קפיצה מעל הפופיק, אלא מעל הראש. חשוב לי להבהיר שלמרות הכל, הסרט לא היה עול עבורי. כל חלק של עשייה בו, הוא מתנה מבחינתי. תני לי לבלות יום שלם על בניית שוט אחד מוצלח ואני מאושר. אבל להחזיק רעיון בראש כל כך הרבה זמן, זה כמו וירוס, מחלה. זה היה קשה גם לאשתי ולילדים".
זה בעצם ליווה אתכם בכל שנות הנישואים, לא?
"בדייט הראשון אשתי שאלה אותי מה אני עושה בחיים, ותיארתי לה בהתלהבות את הסרט שאני הולך להוציא, לפרטי פרטים. בינתיים נולדו לנו שלושה ילדים, הגדול כבר בן שמונה – הם שמעו על זה כל החיים שלהם, כשהם היו קטנים יותר הם אפילו חשבו שאני טייס".
"כשהסרט הוקרן לראשונה, שמרתי על היישוב שלי, ולא יכולתי לראות את הקהל מגיב. אבל שלחו לי צילומים ודיווחו לי שהקהל מוחא כפיים. זה היה מרגש"
וכדי להחזיק לאורך זמן את החלום, הורנשטיין מבהיר שאופטימיות היא סעיף חובה, "אי אפשר בלעדיה, ובלי היכולת לספוג מכות איומות. היו עוד כל כך הרבה בעיות, אחרי המלחמה ננעצו עוד כמה סכינים בלב שלנו. ליאור ויצמן, למשל, הבחור שעשה את הסאונד המטורף של הסרט, עם כל האפקטים המיוחדים, נהרג ב־7 באוקטובר. נפרדנו מוקדם מדי גם ממי שהיה אמור לעצב את הפסקול, גיל תורן. היה קרב לא פשוט".
לא היו לך רגעי שבירה?
"כל הזמן, אבל אף פעם לא באמת. הרעיון בניצחון הוא שאתה תמיד נכשל בדרכך אליו, אבל רק אם אתה מפסיק להיאבק מגיע הכישלון. יש ניצחון כמו של ששת הימים, זבנג וגמרנו. אבל רוב הניצחונות הם לא כאלה, בדרך כלל צריך לחטוף את המכה להתאושש ולהמשיך קדימה, עד קו הסיום. הקרב מוכרע רק אחרי שאתה מנצח בו".
