מאחורי דלת גדולה ושחורה בבית משפחת רוזיצנר בגדרה, חיכה לי מחזה שלא ציפיתי לו. שולחן עמוס בירקות, גבינות, לחם וממרחים, ומאפים מתוקים. על אי ארוך ורחב במטבח קערות עמוסות בעגבניות אדומות, חצילים טריים, ארטישוק, תפוחי אדמה ובטטה, אשכוליות, תפוחים ואגוזים שנראה כאילו הונחו שם כתפאורה לצילומים. מאוחר יותר יתברר שככה זה תמיד אצלה במטבח, כשברמקולים מתנגנת נורה ג'ונס שמשתלבת בהרמוניה מפתיעה עם ציוץ הציפורים מהגינה.
לפרופיל האינסטגרם של בלוגרית האוכל אסי רוז (קיצור של רוזיצר) נחשפתי דרך מתכון ללחם עדשים ששלחה לי חברה לפני כמה שנים, באחד מהניסיונות שלי להיגמל מקמח וסוכר. רגע לפני החג שמחייב את כולנו להיגמל מקמח, אנחנו מתיישבות בגינה והדבר הראשון שעולה לי זה שבמציאות לרוז יש את אותו החיוך, הקול, הנחת והעיניים הטובות ששופעים מפרופיל האינסטגרם שלה שבו היא מביאה את עצמה מול יותר מ־126 אלף עוקבים באופן הכי חשוף עם כל מה שהיא מאמינה בו – אוכל בריא, טעים וקל להכנה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"החיים בבית קורים סביב שולחן האוכל. מאז שאני זוכרת את עצמי כולנו מתכנסים לארוחת שישי של מאכלים שמגיעים מהמטבח הפרסי והמרוקאי עם ניחוח סלוניקאי שמחבר הכול. במטבח של סבתא אסתר היה לי שרפרף קטן, ומגיל שלוש עקבתי אחרי התנועות שלה ועשיתי כמוה, היא מערבבת וגם אני, היא מנקה ואני מבקשת סמרטוט".
רוז (34) נולדה בגבעתיים, וכשהייתה בת שמונה המשפחה שהייתה מורכבת אז מזוג הורים ושתי בנות עברה למושב ביתרון. שם נולדו לה שני אחים נוספים. "הייתי ממש כמו אמא שלהם", היא נזכרת, "אהבתי לבשל להם, כשהייתי מכינה לעצמי משהו במטבח הם היו מגיעים ומבקשים שאכין גם להם. אחרי התיכון התגייסתי לחיל האוויר, וזו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי אוכל לא של הבית, וזה היה לי מאוד קשה. האוכל במושב מתכתב עם החיים עצמם, הוא מאוד חי וטרי. פתאום הגעתי למטבח תעשייתי, שמבוסס על פתיתים ונקניקיות".
אבל במקום לשקוע לדיכאון, דאגה רוז שבחדר הקטנטן בבסיס עובדה, שאותו חלקה עם שבע בנות, יהיו טוסטר, תבלינים ורטבים. היא הייתה לוקחת מהמטבח המרכזי מה שאפשר ויוצרת משהו חדש שמזכיר את הבית. גם בהמשך, ככל שהתקדמה בצבא דאגה שיהיה לה מטבח קטן עם ניחוח של בית, וככזו שמאמינה שהכול קורה סביב הסירים, המטבח שלה היה פתוח לשאר החיילים.
"אפשר להכין עוגיות שוקולד צ'יפס מקמח לבן וסוכר לבן, אבל גם אפשר להכין אותם מקמח שקדים וממרח שקדים וסירופ מייפל – ואם תלמדי להסתפק באחת כזו אז זה שווה את המחיר היקר של המצרכים"
"כשהוצבתי בתפקיד קצינת מודיעין של חיל האוויר בקריה זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת יצאתי מהבית, כבר לא גרתי בבסיסים ושכרתי דירה קטנה בגבעתיים. המעבר למגורים לבד הביא רגעים של בדידות, והעיסוק סביב אוכל הפיג אותה. לא היה לי את המטבח של אמא וככה יצרתי לעצמי מציאות קצת אחרת אבל כזו שממשיכה את הדבר שהכי אהבתי – העשייה במטבח וצפייה בתוכניות בישול. כשהייתי ילדה, בזמן שעזרתי לאמא בקיפול הכביסה היינו צופות בתוכנית הבישול של אהרוני. מאז אני שרופה עליו וככה התחלתי ללמוד מעבר למה שראיתי בבית. הייתי רואה ג'יימי אוליבר, נייג'לה לוסון – לכל אחד הטריק שלו, כל אחד נוגע אחרת בחומרים. התוכניות האלו היו כמו החברה הכי טובה שבאה להפיג את הבדידות".
התפקיד הצבאי שאב מרוז הרבה אנרגיה והיא נדרשה להיות בכוננות גבוהה רוב הזמן. בגיל 23, לקראת חתימה על הארכת השירות למורת רוחם של ההורים והמפקדים, היא החליטה לא להמשיך. היה לה ברור שאם היא רוצה לעסוק במשהו אחר בחיים זו ההזדמנות שלה לפרוש מהצבא, על אף שהצטיינה שם. היא גזרה חוגר ונרשמה ללימודי נטורופתיה באוניברסיטת תל־אביב. "אפילו שאבא שלי לא הבין מה זה אומר, ואפילו שרוב העולם בקושי מצליח לבטא את המילה, ועל אף שבתום ארבע שנות לימודים מקבלים רק תעודה ללא תואר, ידעתי שאני רוצה את הלימודים האלו בדיוק, שמחברים שתי אהבות שלי – המטבח וטיפול באנשים. אלו היו שנים מדהימות שבהן למדתי הרבה, טיפחתי מטבח משלי, נישאתי לנוי וגם אובחנתי בצליאק".
בגיל 25 להפסיק לאכול גלוטן זה כמו לעבור גמילה.
"הפרידה מהגלוטן הייתה עניין. נאלמתי דום. זו לא גמילה, זה יותר פרידה. נפרדתי מהספונטניות ומתחושת התאווה לטעום ולחוות כמה שיותר טעמים. כשאני מכניסה משהו לפה אני יכולה להגיד לך המון מהמרכיבים שלו בזמן שאני טועמת אותו, מריחה וחווה אותו. ופתאום מגוון גדול של מאכלים אסורים לי, הייתי צריכה לבחון וללמוד מההתחלה הכול. לפני עשר שנים, כשהייתה פחות מודעות למוצרים ללא גלוטן, היו מעט מוצרים שסיפקו אלטרנטיבות והן לא התאימו לי, הן היו מלאות בנתרן ועמילן ותוספות שלא רציתי באוכל. היום יש מלא סוגים של לחמים והם אחלה, פעם היה רק אחד. אז יצרתי לעצמי עולם חדש במטבח שהפך למעבדת ניסויים. בפעם הראשונה שהכנתי לחם מעדשים והוא יצא מדהים הבנתי שיש פה הזדמנות ליצור עולם בריא ולא מתפשר, עיקרון שמוביל אותי במתכונים גם היום. בחנות תבלינים ליד הבית הסכימו לטחון עבורי כמויות קטנות של קטניות שהיו תחליפים לקמחים שיצאו מהתפריט שלי. הרשתות החברתיות עוד לא היו כל כך מפותחות והייתי צריכה להמציא לעצמי מתכונים שיתאימו לתזונה החדשה ולמטבח העשיר שאני מכירה ואוהבת. אז היו עולים לי רעיונות ופשוט הייתי מנסה – פעם הייתי קונה עדשים כתומות, פעם אגוזי לוז, חומוס. כל דבר שעלה בדמיון בשילוב עם הידע שצברתי מהלימודים. לא תמיד זה עבד, אבל כשעבד זה היה וואו. אני עוד מחזיקה את מחברת המתכונים שבה הייתי רושמת את כל הניסיונות".
איך נוי השתלב עם התזונה החדשה?
"נוי שותף שלי מההתחלה. הוא אוכל, או רק טועם ובמילים הוא מתאר עבורי את החוויה. כשאנחנו מטיילים בעולם, האוכל הוא רכיב משמעותי במסע, וכשיש אוכל עם גלוטן נוי טועם ומתאר לי. לימדתי אותו איך – לפרט מה הוא מרגיש בנגיסה, בלעיסה, מה ההרגשה בביס הראשון ומה נשאר אחר כך בפה. כשביקרנו בצרפת נכנסו למאפייה וביקשתי מהמוכר כמעט את כל מה שהיה בוויטרינה. נוי נבהל אבל הסברתי לו שמבחינתי מספיק ביס אחד מכל מאפה כדי שאוכל להיות בחוויה".
בשנה האחרונה ללימודים, במקביל להתמחות בקליניקה, רוז מכרה בקמפוס עוגיות ללא גלוטן לפי מתכון שפיתחה. החברים כבר הכירו את קופסאות האוכל המגוונות במאכלים שמותאמים לתפריט החדש שלה, וככה היא הרגישה שהיא עושה את מה שחלמה עליו – לטפל באנשים עם האוכל, שמעבר לטעם הוא גם בריא.
חודשיים אחרי המבחן המסכם נולד בנה הבכור ואיתו ההתמסרות לאמהוּת ומעבר מהעיר למושב יקב־חיטים. "בתום שנה חזרתי לקליניקה ופתחתי אתר ייעודי למטופלים, ובו העליתי מתכונים. כעבור שנה וכמה חודשים פרצה הקורונה, מה שהוביל לסגירת הקליניקה. באותם ימים, שהפכו לשבועות וחודשים, הגינה שנוי טיפח הייתה ממש הצלה, בכל בוקר יצאנו לגינה, ליקטנו ירוקים וירקות שמהם הכנו את ארוחת הצהריים ושיתפתי באינסטגרם – שמנה אז רק כמה מאות עוקבים שבהם בעיקר המטופלות שלי. אבל אז פתאום אנשים שלא הכרתי התחילו לשלוח הודעות של התעניינות וציפייה לטיול בגינה וארוחת הצהריים של היום הבא. הבנתי שמה שאני עושה מעניין אנשים, הרבה מעבר לעשר המטופלות הקבועות שלי. נוי עזר לי לשדרג את האתר שיותאם לאתר מתכונים קריא וזמין, והאתר הפך לבלוג. במקביל, פתחתי עמוד אינסטגרם ותוך כמה ימים הגעתי ל־10,000 עוקבים. ככל שמספר העוקבים גדל פנו אליי יותר ויותר לשיתופי פעולה, נעניתי ונהניתי מהעבודה החדשה שלי, אלו לא היו סכומים גדולים אבל ראיתי את הפוטנציאל".
"המלפפון הקלאסי בישראל יוגש לשולחן בצורה של סלט קצוץ, ובאקסטרים יעשו אותו עם אצות וואקמה. אבל אני יכולה לקחת ולעשות ממנו כל כך הרבה דברים אחרים, ובהקשר הזה יש לי הרבה מה לתת"
כיום רוז משתפת פעולה בין היתר עם הקונדיטור ויוצר התוכן אור בן־אוליאל, מאמן הכושר דניאל דוד שליבו, הבלוגרית ומלכת היופי של ישראל לשנת 2007 לירן כוהנר. ועל האש היא מכינה כמה פרויקטים בבישול איטי – פיתוח קמחים אלטרנטיביים לייצור תעשייתי, תרגום והתאמת מתכונים של מוצרי חשמל מחו"ל לקהל הישראלי וספר ילדים על היכרות העולם דרך פירות וירקות.
בדרך להצלחה של רוז היו גם לא מעט מכשולים. "קצת אחרי שחיי השתנו בעקבות אבחון הצליאק נוי חשב שצריך לשתף עוד אנשים במה שאנחנו חווים, אז הוא רשם אותי למאסטר שף. באודישן הלא מצולם הכנתי קציצות כרישה בפיתה־קינואה, משהו מגניב כזה, התקבלתי אבל בפרק הראשון נפלתי. זה מאוד הגיוני", היא מסבירה, "התמודדתי מול אישה בת שישים עם ידיים שמבשלות שנים בעיניים עצומות ואני הייתי ממש ילדה. כשנפלתי התפנה לנו הרבה זמן שפינינו לטובת הצילומים אז ארזנו מזוודה, ונסענו ל־35 ימים באיטליה. שכרנו רכב ונסענו ליעדים שידעתי שאני רוצה לבקר בהם עד שהגענו לפיימונטה, שם נמצאת האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. כשנכנסנו לבית הספר אמרתי לנוי שברגע שאני מסיימת את לימודי הנטורופתיה אני באה לפה לתואר שני. הוא אמר לי אחלה. ובאמת לקראת סוף הלימודים הגשתי מועמדות, אבל השקטתי את החלום הזה בעקבות תחילת ההיריון ובשילוב המגבלה התזונתית של הצליאק, ידעתי שיהיה פספוס להשקיע בנסיעה ללימודים מסוג כזה כשאני כל כך מוגבלת. רק אחרי שהאינסטגרם נכנס לשגרת החיים כמשרה עם הכנסה וכשהילד השני שלנו היה מספיק גדול, החלטתי לחזור לחלום על הלימודים באיטליה. הגשתי מועמדות, ובתום תהליך ממושך התקבלתי. הייתי בהלם והתרגשתי בטירוף. ואחר כך גם הגיעו כל החששות – יש לי שני ילדים, יש מגפה ובאיטליה מתו הרבה אנשים, זה לעשות שינוי דרמטי באמצע החיים בלי שיש לנו הרבה זמן להיערך. אבל הבנתי שזו הזדמנות של כמעט פעם בחיים. מתקבלים לתוכנית הזו מעט מאוד אנשים מכל העולם, ויש סינון לפי אדם אחד־שניים מכל לאום. שיתפתי את ההורים שלי בהתלבטות, ואבא שלי שנותן לי תמיד הרבה אומץ אמר לי 'אנחנו מאחורייך, לכי תעשי את זה, ילדה שלי'".
וכך במרתון של שבועות בודדים הם מצאו דירה להשכרה דרך האינטרנט, ארזו חיים שלמים ונסעו. את המסע רוז שיתפה באינסטגרם – את הרגעים הפשוטים, העוצמתיים, תחושת הגשמה עצומה וגם את הרגעים המורכבים. "היה הכול מהכול. למדנו תרבות חדשה, ושפה שלא הכרנו בכלל". אחרי שנה וכמה חודשים, בחודש מאי הקודם הם חזרו לארץ. "אם היינו עכשיו באיטליה ברור לי שהיינו חוזרים לפה". צל של עצב צובע את הקול שלה כשהיא חושבת על הטלטלה שאנחנו עוברים מאז 7 באוקטובר, "אין לי ספק ששם הייתי מרגישה פחות בטוחה, המרחק מהמשפחה היה פוגע בתחושת הביטחון שיש רק בבית, במדינה שלנו".
לאורך השיחה רוז מספרת על דברים קטנים ביום־יום שלה שהיא מודה עליהם. "ההודיה שלי היא על דברים מאוד־מאוד קטנים. אני קמה באור ראשון, זה הזמן הכי טהור שיש לי בחיים. העולם הוא אותו עולם, אבל הוא גם אחר, שקט יותר. אז אני עושה את מדיטציית הקפה שחשפתי אותה לכולם רק לאחרונה. הרגשתי שזה כלי שיכול להקל על הרבה אנשים. כל כוס קפה היא מבורכת ויש לי טקס סביבה, אבל זו של הבוקר היא המיוחדת. זה זמן לחשוב על משאלות הלב בכוונה. לפני שאני מתחילה את היום אני מודה על שלושה רגעים מהיום הקודם, הם יכולים להיות מאוד רגילים, אבל ההודיה עליהם הופכת אותם למשמעותיים. מגיל מאוד קטן במושב למדתי לברך על האדמה שמניבה פרי ועל סדרי הטבע שבהם לכל דבר יש את המועד שלו – הקציר בחג השבועות, השמש שזורחת ביום והירח בלילה".
זו נשמעת דרך חיים שבאה לידי ביטוי גם במתכונים שלך – הפשטות, להיות ברגע.
"אלו החיים. זה מה שאני צריכה. אני רוצה ליצור מצב שיש לי זמן לאכול – להיות ברגע הביס. כשאני יכולה להכין פיתה טרייה ולמלא אותה באוכל חי וירוק מהגינה שנוי מטפח, שווה שיהיה לי את הזמן לשבת לאכול אותה בנחת. אני לא יכולה לאפות כל יום לחם, ואני חושבת שיותר משמעותי וחשוב להיות ברגע הביס מאשר לעמוד ולהכין אותו. וכאן נכנס הדבר הגדול והחשוב והמשמעותי באוכל: להיות ברגע של הביס, ככה התפוח הרבה יותר פציח, והמיצים הרבה יותר משמעותיים, הקליפה, המרקם, המתיקות והחמיצות וכל זה מורגש יותר מלאכול תפוח על הדרך. בתוך לוח הזמנים העמוס של להיות אמא ואישה עובדת יש גם 15 דקות של ארוחה טובה שאני לא עושה בה שום דבר אחר מלבדה. יש משמעות לשבת בנעימים ולאכול בלי להתעסק בשום דבר אחר, וזה יהיה לך הרבה יותר טעים מאם אותה ארוחה בדיוק תהיה ארוזה בקופסת פלסטיק ותאכלי אותה כשאת מול המחשב. זה מרכיב מאוד משמעותי שמאפשר ליהנות מכל דבר הכי קטן, גם כשאת אוכלת פריכית עם קצת קוטג' מעליה".
זה ההפך מהבישול הארוך, כזה שבטח גדלת עליו במטבח של סבתא.
"נכון. יש לי חדוות בישול בסוף־שבוע. הילדים הם חלק בלתי נפרד מזה. יש לכל אחד שרפרף, קרש וסכין. דרך ההתרחשות בסיר הם לומדים תהליכים בחיים, אני מסבירה לילדים שיש הנאה בתהליך ולא רק בתוצאה הסופית. המזון מספר הרבה על תרבויות, ועל אנשים ועל מדינה שלמה. חלק מהלימודים באיטליה נגעו בהתאמה של מרכיבים תזונתיים ברמת המחיר ואיפה ימוקם בשוק – וואסבי יימכר אחרת ביפן ובישראל, טחינה תימכר אחרת בישראל או ביפן. את האורז באיראן משווקים אחרת מבשווייץ. אני מרגישה שפיתחתי הסתכלות קצת אחרת על חומרי הגלם, אפילו על מלפפון. המלפפון הקלאסי בישראל יוגש לשולחן בצורה של סלט קצוץ, ואם הלכו על האקסטרים אז עשו אותו עם אצות וואקמי. אבל אני יכולה לקחת אותו ולעשות ממנו כל כך הרבה דברים אחרים, ובהקשר הזה יש לי הרבה מה לתת. לא מזמן הכנתי סירות מלפפון ממולאות בהרבה דברים כיפיים, וזה היה עניין. היו הרבה שיתופים של המנה הזו. זה מרגש אותי, זה מצטרף להודעות שאני מקבלת ולפעמים לא מעכלת. אנשים משתפים אותי שבזכותי הם חזרו ליהנות מאוכל אחרי תקופה שלא ידעו איך להתמודד עם מגבלת מזון מסוימת. וזה מה שרציתי, לאפשר לכולם לאכול את כל מה שהם מדמיינים".
"חשוב לי להיות ברגע הביס, ככה התפוח הרבה יותר פציח, והמיצים הרבה יותר משמעותיים, הקליפה, המרקם, המתיקות והחמיצות וכל זה מורגש יותר מלאכול תפוח על הדרך"
את מצליחה למצוא את האיזון בין הגישה של להיות ברגע לבין העבודה באינסטגרם שמחייבת חיבור 24/7?
"שמונה", היא מתקנת, "למדתי להציב לעצמי גבולות שאני לא חוצה אותם בשביל להגן על עצמי. לפני הכול, יש שעות מסוימות שהאינסטגרם לא בתמונה. בשעות האלו נכנס זמן ילדים למשל, אלו שעות שיכול להיות מצב שאוציא את הפלאפון כדי לצלם רגעים מתוקים אבל לא אעלה אותם במקום, אחרת החיים יעברו לי. אני לא יכולה להיות רק סביב המסך, אני רוצה להיות בחיים, לחיות את הרגע, ליהנות עם הילדים, להתרוצץ איתם, לאפות איתם עוגיות ולאכול אותן יחד איתם. זה בריא לי ולבית. אם יש רגע שאני רוצה לתעד, אז אעשה את זה בלי לפגוע בהתמסרות לרגע. ואשתף מאוחר יותר. אני מצלמת את מה שאני חווה. היו פה שני צבעונים מדהימים, בזמן שישבתי עם כוס הקפה, הם חייכו אליי. זה רגע שהיה לי נעים לצלם אבל שיתפתי והעליתי מאוחר יותר, בזמן שמוגדר לעבודה".
קיימת ביקורת על נטורופתיה, שהיא קיצונית מאוד.
"יש סטיגמות. כמו למשל שהתזונה חייבת להיות טבעונית. האופן שבו אני תופסת את הנטורופתיה מתאים לכולם בעיניי. דמייני את עצמך בטיול בפריז, צועדת ליד מגדל האייפל ונוגסת בקרואסון או בבגט הכי טעימים בעולם – זה יהיה לך לא בריא?! להפך, זה יהיה הכי בריא בעולם, הנשמה שלך תיהנה, תהיה לך תשוקה בחוויה מטורפת שתישאר להרבה זמן. יכול להיות שנטורופת אחר יתייחס לזה אחרת כי זה מלא בחמאה וסוכר. אני רואה את החוויה, את הנשמה, את האושר הגדול שיש סביב ההגשמה של הרגע הזה, והוא לא פחות חשוב מלאכול בריא. ככה אני גם מתייחסת לקפה, ולאוכל המתוק – אין אישה שנכנסה אליי לקליניקה והורדתי לה את הדברים האלו מהתפריט. בחיים לא. בנאדם שלא אוכל מתוק חסרה לו נשמה, תשוקה, תאווה וכל מה שמאכלים מכילים בתוכם. החיים הם סביב זה. אי אפשר להגיד לא לעוגת שוקולד או עוגייה טעימה. אבל איזו טובה היא תהיה, ומשביעה ומאוזנת אם תדעי לאכול אחת. אין צורך בשש עוגיות כדי להרגיש נינוחה, אחת תעשה לך פלאים. וזה הסיפור, איזונים ואיך זה משתלב ביום־יום".
מה עושים במצבים שמבחינה רפואית זה לא אפשרי?
"יש אלטרנטיבות מדהימות. גלוטן זה משהו מאוד־מאוד קטן בעולם של אלרגנים, ולכן כשיצרתי את הבלוג היה לי חשוב שכל אדם עם מגבלה תזונתית כלשהי ימצא את עצמו שם. ולכן בכל המתכונים תמיד יהיו חלופות ויש סימון למתכונים לפי אלרגנים. כל המתכונים הם ללא גלוטן מהסיבה שאני לא יכולה לטעום ואני לא יכולה לחתום על מתכון שאני לא יכולה לאכול, במקרה הזה לא מספיק לי לשמוע את נוי מתאר לי חוויה של אכילה. המחשבה היא שכל אדם עם כל מגבלה תזונתית ילמד ליהנות מהשפע האחר שיש סביבו, כי לעיתים מדובר רק במרכיב אחד שאסור".
חומרי הגלם החלופיים לרוב יקרים מאלו הבסיסיים.
"אני מודעת לזה. אני לא אומרת שאף מרכיב הוא לא טוב. אפשר להכין עוגיות שוקולד צ'יפס מקמח לבן וסוכר לבן. אבל גם אפשר להכין אותן מקמח שקדים, וממרח שקדים וסירופ מייפל, ואם תלמדי להסתפק באחת כזו אז זה שווה את המחיר. שלושים עוגיות מחומרי הגלם החלופיים יהיו זהות לכמות שתכיני ממסה של חמישים עוגיות 'רגילות'. באופן כללי אני לא בעד להוציא כלום מהמטבח, יש אצלי גם בשר ועוף. אבל אני אדאג לבחור את הטוב ביותר, וגם כמה שיותר מקומי ונגיש. בנוסף, יש המון מתכונים שלי שהם מותאמים, הכנסתי שיבולת שועל שהיא חומר גלם יחסית זמין, וגם לדעתי כנטורופתית הוא בריא וטוב. בעוגות הבחושות אני כן משתמשת בסוכר לבן, במינון, ומשאירה את המרכיבים היותר יקרים כי הם בעיניי חשובים יותר. יהיה קמח שקדים בעוגה בחושה אבל אני לא רוצה ליצור מתכון שמכלול המרכיבים שלה יקר ויגרום לאנשים לוותר עליה בגלל עלויות, תמיד אמצא איזון שיהיה נוח לכולם".
עוגת שוקולד חגיגית והכי משמחת שיש
מרכיבים לתבנית עגולה בקוטר 26 ס״מ, לעוגה עם שתי קומות
מרכיבים:
200 גרם שוקולד מריר
חצי כוס חלב צמחי או רגיל
חצי כוס שמן זית / שמן קוקוס
4 ביצים מידה M/L
חצי כוס סוכר
קורט פיצקי של מלח
כפית תמצית וניל (לא חובה)
רבע אבקת קקאו
כוס וחצי קמח שקדים
רבע כוס קורנפלור
שקית אבקת אפייה (10 גרם)
מרכיבים לקרם השוקולד:
3 כפות חלב צמחי/רגיל
כף שמן זית/קוקוס
100 גרם שוקולד מריר
מרכיבים לקישוט:
250 גרם תותים טריים חצויים לחצאים מבלי להוריד את העלים הירוקים שלהם.אופן ההכנה
- מחמים תנור לחום של 175 מעלות עדיף על מצב טורבו אבל לא חייב ומרפדים תבנית עגולה בנייר אפייה.
- מכניסים לקערה את השוקולד המריר שבור לקוביות, החלב הצמחי ואת השמן ומחמים במיקרוגל בפולסים של 30 שניות עד לקבלת קרם חלק ואחיד.
- מוסיפים לקערה את הביצים, הסוכר, תמצית הווניל והמלח ומערבבים היטב.
- מוסיפים את קמח השקדים, אבקת הקקאו, הקורנפלור ואבקת האפייה ומערבבים.
- מעבירים את התערובת לתבנית ומכניסים לתנור למשך 35־25 דקות או עד שקיסם יוצא יבש מהעוגה.
- מצננים את העוגה.
להכנת קרם השוקולד
- ממיסים במיקרוגל בפולסים את כל מרכיבי הקרם שוקולד עד לקבלת בלילה בוהקת ואחידה.
- מוזגים את הקרם מעל העוגה ובעזרת כף מפזרים אותו על פני העוגה.
- בעוגה של שתי קומות מניחים מעל העוגה שכבת עוגה נוספת ומורחים גם עליה את קרם השוקולד.
- חותכים את התותים לחצאים לאורכם, אני מאוד אוהבת להשאיר את החלק הירוק של התותים, אפשר גם להסיר אותו.
- מסדרים אותם על פני העוגה בצורת עיגול יפהפה וחינני.
* אם רוצים עוגת שתי קומות כמו בתמונה אז הכינו שתי בלילות נפרדות לעוגה ואפו אותן בשתי תבניות באותו התנור וגם הכפילו את כמות קרם השוקולד לשתי עוגות.
טיפ את העוגה אפשר להכין יום מראש ורק בערב החג למרוח עליה את קרם השוקולד ולסדר את הקישוטים, אפשר לעשות את זה גם בבוקר החג או כמה שעות לפני הארוחה. את הסוכר ניתן להחליף בחצי כוס סירופ מייפל ורבע כוס נוספת של קמח שקדים.
