לפני יותר מעשור הלך הרב ליאור אנגלמן לנחם מכר שלו שישב שבעה על אביו שנהרג בתאונת דרכים, או לפחות כך הוא חשב. כחלק משיחת הסמול־טוק המביכה של השבעה, שאל אנגלמן את המכר איך קרתה התאונה וזה ענה לו: "אתה לא יודע מי זה אבא שלי, אה?״. "בקיצור", אומר אנגלמן, "הבנתי שאדם שהכרתי הרבה זמן הוא בן למשפחת פשע. הוא הסביר לי שכשאומרים אצלם תאונת דרכים, מתכוונים לתאונה אחרת".
בשבעה הלא סטנדרטית הזאת נחרתו באנגלמן כמה חוויות. הראשונה הייתה הדברים הקשים שאמר הבן שעזב את עולם הפשע על אביו העבריין. "הקפיץ אותי לשמוע ילד שאומר שהוא לא מצטער על פטירת אביו״, מספר אנגלמן, ״אחר כך הוא קרא לאחותו ושאל אותה אם היא מצטערת שאבא שלהם הלך, והיא ענתה לו, בטח, מה זאת אומרת, איך אתה מדבר? ואז הוא שאל אותה שוב והוסיף: אבא כבר לא שומע מה שאת אומרת. ואז ה'בטח' שלה היה אחר לגמרי.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בלי כוונה, בתוך עולם משפחות הפשע. החוויה השנייה שתפסה אותי היא שראיתי שלמרות שזו משפחת פשע, כולם חבשו כיפות. ומכיוון שהמכר שלי הוא אדם דתי שאלתי אותו מתי מתפללים מנחה והוא אמר, פה אין תפילה, אבל לך לבית כנסת שאבא שלי הקים, לא ראית כזה בית כנסת בחיים שלך. בדרך לבית הכנסת ניסיתי להחזיק בראש שלי את הדיסוננס בין אדם שמצד אחד עושה דברים איומים ונוראים ומצד שני הרים בית כנסת מהמסד עד הטפחות".
אנשים באו ממקומות שהם היו בהם ישרים וטובים, אבל במדינת ישראל של ראשית הווייתה אילצו אותם כביכול להגיע למקומות לא טובים
דרך הסיפור של המשפחה הזו נחשף הרב אנגלמן, ראש בית המדרש הקהילתי בכפר־סבא, לעולם שזר לו לחלוטין. עולם של פשע, פרוטקשן, אבל גם של חיבור חזק למשפחה ולמסורת. מתוך המפגש הזה והמחשבות שבאו בעקבותיו נולד הספר "סולם גנבים" (בהוצאת כנרת זמורה דביר). גורלו של יודה טייב, גיבור הספר, נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אמא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים. זה לא סיפור על עולם הפשע, אלא סיפור על משפחות והורות, על כוונות טובות וקלקולים ובחירות.
זה ספר הפרוזה השלישי של אנגלמן, שהוא גם מרצה ומחנך שמעביר סדנאות כתיבה. "אני לא יושב ואומר ׳עכשיו אכתוב על כך וכך׳, אני לא מתכנן סיפורים״, הוא אומר. "כותבים מחולקים לנהגי מוניות ונהגי אוטובוסים. נהגי אוטובוסים יודעים בדיוק באיזו תחנה, באיזו דקה ובאיזו שעה הם עוצרים. יש להם מסלול. נהגי מוניות לא יודעים איך יתגלגל היום שלהם. אולי יהיה להם ספיישל בסוף היום, אולי הם יגיעו לערד או למטולה. ואני נהג מונית. יש כותבים שיש להם תוכנית. הם יודעים מה הנושא שהם הולכים לכתוב עליו ומה הדמויות, ויש להם סינופסיס מסודר. אבל אני בא לדף חלק, ויוצא לדרך".
איך רב מכפר־סבא כותב על החצר האחורית של מדינת ישראל?
"בארבע השנים האחרונות ביליתי גם בחצר הזאת. הסתובבתי במקומות אפלים, פגשתי עבריינים, פגשתי עבריינים שהשתקמו, פגשתי משקמי עבריינים, קצינים וקצינות בצה"ל שטיפלו בנוער שמגיע מרקע בעייתי. התלוותי לנערים ונערות שלקחו אותי לסמטאות השכונה שהם גדלו בה, ונחשפתי לעולם של סמים, עוני ופשע. השתדלתי מאוד לפגוש את בני האדם כמו שהם באמת והשתדלתי גם לא לעשות רומנטיזציה לפשע. בסוף רע הוא רע, טוב הוא טוב, אבל הדברים הם מורכבים. גם האנשים שהיו בפשע בבסיסם הם טובים. יש בספר דמות שולית רעה ואלימה אחת, אבל שאר הדמויות מורכבות יותר. פושע שמחזיק בית כנסת, למשל, או דמות אחרת של פושע קשוח שמאוהב ברגישות באשתו. אלו דברים שקורים במציאות".
מתוך המפגש עם האנשים האלה מקרוב, הצליח אנגלמן להבין מה משאיר אנשים בעולם הפשיעה. "זו שרשרת מדור לדור. אדם מספר לי שסבא שלו היה בפשע, ואבא שלו נכנס ויצא מבתי כלא, והוא גדל בבית עם שמיכה אחת, שעוברת בלילה מילד לילד, ובבוקר אומרים שאין כסף לסנדוויץ', אז צריך להשיג סנדוויץ'. אנשים שגדלים לתוך מציאות של אין ברירה. פגשתי אדם שתיאר את זה ולמרות זאת הצליח לשבור את המעגל הזה. ובאמת אחד הנושאים הבולטים בספר הוא הבחירה. תמיד יש ברירה ויכולת לצאת מאיפה שאתה נמצא, אבל זה מאוד מורכב.
"אחת התגובות המרגשות שקיבלתי, הייתה ממישהי שחיה היום במקום אליטסטי, אבל גדלה בשכונה במעמד חברתי־כלכלי נמוך. היא אמרה שהספר נתן לה בוקס בבטן, כי כל החיים היא הסתירה מהילדים שלה את המקום שבאה ממנו. היא משקרת לעולם ומחביאה את שם נעוריה מאחורי שם הנישואים. מיד כשהיא סיימה לקרוא את הספר היא לקחה את הילדים שלה ונסעה להראות להם את בית ילדותה".
בשני ספרי הפרוזה הקודמים שלך הגיבורים הראשיים הם מגזריים. הפעם הלכת רחוק.
"אני חושב שצריך קצת ניסיון ואומץ לכתוב על משהו שהוא רחוק מהעולם שלך, ולעשות את זה אותנטי. יש בספר נוכחות רבה לעולם המסורתי, ובעיניי הציבור המסורתי הוא מסקרן מאוד וחשוב. אנחנו מדברים לעיתים קרובות בשפת האידיאולוגיות. אם תשאלי דתי־לאומי מצוי, הוא יגיד שיש שני כוחות במדינה – הציבור הדתי־לאומי והציבור השמאלני מקפלן. אם הוא יהיה נחמד, הוא יוסיף גם את החרדים. מנגד, יש מגזר ענק שלא נספר, המגזר המסורתי. ושחס וחלילה לא יובן לא נכון, המגזר המסורתי הוא לא עולם הפשע, אבל הפשע הוא תכופות מסורתי, וזה מסקרן אותי. הקשר למסורת שם טבעי כמו שאוכלים ארוחת בוקר. אז כן, זה עניין של ניסיון ובשלות, וגם סקרנות לצאת למסע בעולם אחר".
הישיבה התגלתה כאסון. הייתה לי חוויית כפייה מטורפת, בלימודים, ובהתנהגות כלפי התלמידים. הרגשתי שכל העולם הדתי הוא כפייתי, קשוח, שאני לא מבין אותו, ולא מחובר אליו"
נשברו לך סטיגמות על עולם הפשע?
"בעיקר למדתי שהדברים מורכבים. שאין רעים וטובים. עלה לי גם המון כאב על העניין העדתי וההסללה. אנשים באו ממקומות שהם היו בהם ישרים וטובים, אבל במדינת ישראל של ראשית הווייתה אילצו אותם כביכול להגיע למקומות לא טובים. כשישבתי עם משקמי עבריינים הם אמרו לי שמה שקרה פעם עם הציבור המזרחי כשעלה לארץ קורה היום עם הציבור שעלה מאתיופיה. אלה אנשים טובים, תמימים, מאמינים ופשוטים, ובגלל קליטה לא מוצלחת צצו שם עבריינים. זה נתן לי מראה בתור האשכנזי שגדל אל המובן מאליו, וחייב אותי לשאול את עצמי מה קורה פה, מה אנחנו מפספסים".
מה יכול לעזור לאדם להשתקם?
"צריך מישהו מבפנים שיהיה מוכן לשלם את המחיר כדי שמישהו אחר יצא מעולם הפשע. יודה, גיבור הספר, משלם מחיר נורא על העזיבה שלו, ואמא שלו משלמת מחיר נורא על ההחלטה שלה לעזור לו. ילדים שאהבו אותם בתוך הפשע, שנתנו להם את האמון בעולם, יש להם יותר יכולת לצאת משם.
"אני מרגיש שזה הסיפור של ליל הסדר: בואו נבנה ילדות בטוחה, מאמינה ופשוטה, כדי שיהיה לנו כוח להתמודד עם מציאות מורכבת. גם ילדים שגדלו למציאות מורכבת, אבל הרגישו אהובים ורצויים ומחובקים, היה להם כוח להשתחרר מהמקום הרע".
אנגלמן, בן 51, נשוי לעינת, מנהלת מקלט לנשים נפגעות אלימות של עמותת "בת מלך״. הם הורים לחמישה, וגרים בכפר־סבא, במרחק שני בתים מבית ילדותו של אנגלמן. החנות לחומרי בניין של אביו אברהם הייתה ״לשכת הרווחה״ של כפר־סבא: עולים חדשים באו לקנות מסמרים ושפכו את מר ליבם בפניו. ״אבא היה משדך בין אנשים, מסדר למובטלים עבודות, עוזר להם ללמוד עברית, ומחבר אותם לקבוצות חברתיות", אומר אנגלמן. אמו ציפי, בת לניצולי שואה, נשבעה להקים משפחה גדולה והולידה וחינכה חמישה ילדים. "יש לי רק עשר שנות לימוד", מפתיע אנגלמן. "בהתחלה קפצתי כיתה, ואת כל בית הספר היסודי עשיתי עם אחותי שגדולה ממני בשנה. היינו בכיתות מקבילות ולמדנו בכל ההקבצות יחד, ובשבט בבני עקיבא, עד שהגעתי לישיבה התיכונית.
"הישיבה התגלתה כאסון. הייתה לי חוויית כפייה מטורפת, גם בלימודי חול וגם בקודש, ובהתנהגות כלפי התלמידים. הייתה לי חוויה שכל העולם הדתי הוא כפייתי, קשוח, שאני לא מבין אותו, לא מחובר אליו, לא מבין מה רוצים מהחיים שלי".
באחד הימים התחצף לראש הישיבה, וזה בתגובה קרא לו, מישש את גבו וניסה להבין אם הוא לובש ציצית. כשאנגלמן הודה שלא לבש ציצית, השפיל אותו הרב מול כולם: "שימו לב כולם, ככה מתנהג בן אדם שלא לובש ציצית", נזכר אנגלמן בדברי הרב ההוא. "זה היה הרגע שבו החלטתי שהמקום הזה לא בשבילי. קמתי ויצאתי. לקחתי שמיכה ושמתי בה את כל ספרי הלימוד והציוד שלי. אמרתי לאבא שלי שיאסוף אותי מצומת רעננה. הוא שאל אם אני חולה, ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי ואסביר לו כבר בבית. כשנפגשנו אמרתי לו שלא משנה מה יעשו לי ומה יגידו לי, אני לא חוזר למקום הזה. בדיעבד אני יכול לומר שכל התקופה בישיבה הייתה שיעור חשוב לכך שתורה לא יכולה לבוא בכפייה. התורה שלי היום, שאני חי מכוחה והיא בעלת ערך בעיניי ואותה אני מנסה להביא לעולם, באמת נוגעת ברצון של האדם ולא כופה עליו".
אנגלמן הפסיק אז לקיים מצוות. כדי לא לפגוע בהוריו הוא לא הצהיר על כך, אבל הם לא היו יכולים להתעלם מהאורות שכבו ונדלקו בחדרו בשבת. הוריו ביקשו שילמד בישיבה בכפר־הרא״ה. הוא הסכים ולאט־לאט החל מסע של חזרה לאמונה. הוא למד אסלאם, דרווין, נצרות, פילוסופיה, ומתוך כך הגיע ליהדות. מכיוון שהוא לא חובב מסגרות, הוא למד בשמינית בבית, והתכונן לבד לבגרויות. חבר המליץ לו על שיעוריו של הרב בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון. "השיעורים האלו שינו את חיי האמוניים", הוא אומר. בסיום התיכון הלך ללמוד שם, והמשיך בישיבת קריית־שמונה. בהמשך למד שש שנים במכון בני דוד בפסגות והוסמך לדיינות.
לנוכח שאלות ההורות העולות מהספר, איזה מין הורה אתה?
"אני חושב שבהורות שלנו יש ממד חברי. אנחנו יכולים להתייעץ עם הילדים, והם יכולים להתייעץ איתנו. יש משהו שקוף ופתוח בקשר. זאת לא הורות משותפת, בסוף אנחנו ההורים והם הילדים. אני מניח שהם לא משתפים אותנו בכול, והורה בטח לא יכול לשתף בכול, אבל זה מאפיין חזק של הקשר – הפתיחות. באופן כללי, המתכון הוא שאין מתכון. צריך להרגיש כל ילד. יש ילד שזקוק ליותר חופש, ויש ילד שאתה חייב למסלל אותו, יש ילדים שלמדו בישיבה שלמדתי בה וזה היה מצוין להם, ולי זה היה אסון. אז אני חושב שצריך לנהוג לפי המידות של כל ילד".
את קריירת הכתיבה שלו החל אנגלמן בעיתון הזה ממש, כשכתב סיפור קצר במוצאי יום כיפור, אחרי תפילת נעילה טעונה בשם ״עורי צפון ובואי תימן״. הסיפור זכה בתחרות הסיפור הקצר של מקור ראשון, ואנגלמן הבין שלא יוכל להתעלם מהמתנה שקיבל. ספרו הראשון, "כיסופים", נכתב בימי הריסת גוש קטיף בלב סוער ובמאמץ להחזיק חזק שלא הכול יתפרק. ספרו השני, "שקופים", הוא קובץ סיפורים קצרים. הספר "לא מפסיקים אהבה באמצע" עוסק באיש חינוך שמתמודד עם התמכרות וברקע ילדה עם צרכים מיוחדים שנולדה כך באשמתו. ספרו "קשורה בנפשו" עוסק בסכסוך "הישראלי־ישראלי", כפי שהוא מגדיר זאת: גיבוריו הם בני שתי משפחות, אחת תל־אביבית שמאלנית והאחרת משפחת מתנחלים, שאסון נורא מפגיש ביניהן.
מלבד "סולם גנבים" יצא לאחרונה ספר הגות נוסף שכתב: "לעשות את עצמך". "זה ספר שכתבתי לעילוי נשמת אבא״, הוא אומר, ״הספר עוסק בעבודת המידות, איך יוצאים למסע של שינוי. מידה אחר מידה, צעד אחר צעד, מתוך אמון ותקווה. הוא מיועד לכל מי שלא מפחד להתבונן במראה ולהביט פנימה.
"שנים אני מחפש ספר בעבודת המידות, שלא יביא רק את המקורות והעקרונות, אלא ילך איתי יד ביד. לא מצאתי ספר כזה ושנים אני עוסק בתחומים האלה ומלמד ומנסה לעסוק בזה בעצמי. זה לא ספר שכתוב מעמדת 'אני מתוקן, בואו ותלמדו ממני'. זה ספר של בן אדם שמנסה להתמודד עם החולשות שלו, עם הבעיות שלו ומנסה לראות מה אפשר לשנות ואיך אפשר לשנות.
"'לעשות את עצמך' מתכתב עם 'סולם גנבים', כי גם הספר הזה שואל האם אני יכול לשנות מסלול חיים, לשנות מידות בנפש, לברוא את עצמי מחדש. אלו נושאים ששנים חיפשתי ספר שיענה לי עליהם, ובסוף אמרתי, טוב, אם אין לי ספר אז אני אכתוב לי ספר".
רוב סדר היום של אנגלמן מוקדש ללימוד. הוא עומד בראש בית המדרש הקהילתי בכפר־סבא. "יש גיל שקשה להחזיק בו גם בית, גם עבודה וגם לימוד תורה. ועדיין, בית המדרש נותן הזדמנות ללמוד תורה בכל גיל. זה מאפשר לקחת את הגעגוע של בן הישיבה ובת המדרשה ולעשות איתו משהו. בשבילי זה עונג ללמוד עם אנשים שהם בעלי עומק ובשלות".
בין הכתיבה ללימוד מנחה אנגלמן סדנאות כתיבה פופולריות. "העולם היום מביע הרבה יותר", אומר אנגלמן. ״מביע בכתב, מביע בעל פה, מבטא את עצמו. פעם רק להוגי דעות היה מותר לחשוב ולהביע והציבור היה צריך לשמוע מה דעתם. היום יש שפע של כותבים, שבעיניי זו ברכה. בסדנאות הכתיבה שלי אני אומר שזו לא סדנא לסופרים, יכול להיות שחלק מהמשתתפים יהפכו בסוף לסופרים, אבל בבסיס זו סדנה לכותבים. אנחנו נלמד דרך הסדנה להביע בצורה הכי מדויקת ועמוקה, כתיבה חזקה שתניע אותך ותניע גם את מי שירצה לקרוא את זה. הסדנאות מיועדות לאנשים שרוצים להביע באופן מדויק יותר את מה שיש להם לומר.
"כדי להיות סופר צריך כישרון בסיסי שאתה כנראה או נולד איתו או יכול לרכוש אותו ברמה מסוימת. אבל צריך הרבה עבודה והרבה עמל כדי ללמוד להיות סופר. אני אומר את זה כי יש אנשים שמוציאים ספרים והחברים שלהם מתלהבים ואומרים להם 'וואו', וזה לא זה. לכתוב זה מקצוע לכל דבר וצריך ללמוד אותו".
מיד אחרי 7 באוקטובר גויסו שלושת בניו וחתנו של אנגלמן, והוא התחיל להעביר שיעורים לחיילים בצפון ובדרום. הוא גם אזר אומץ ויצא לפגוש וללוות את משפחות החטופים מכפר־סבא. "הייתי קצת חצוף כי לא הכרתי אותם״, הוא אומר, ״ולהיכנס לאנשים הביתה זה קשה. אמרתי שבטח יש אנשים שיתביישו לעשות את זה. עם חלק מהמשפחות נוצרו קשרים קרובים. כשאני רואה את המצב בארץ אני חושב שהשוליים של השוליים עסוקים בהפרדה ו־95 אחוזים מהציבור בארץ מחפשים קשר ואהבה וכבוד הדדי ורוצים לעשות פה טוב. וצריך להשמיע את הקול המרכזי. אני באמת מאמין בזה בלב שלם. אני שותף במיזם שנקרא 'עוצרים את השיח המפלג', של קבוצות הידברות. אני מרגיש שהחיים הם קצת כמו הספר. כל הדמויות טובות – הדתיים, החילונים, החרדים, המסורתיים, יש כאן מיעוט שהוא לא טוב. והקצוות עושים קריקטורה זה מזה, ואת זה אפשר לסדר".
איזה ממשק יש לך עם העולם החרדי?
"יש תלמידים בסדנאות הכתיבה שמגיעים מהעולם החרדי ופותחים לי צוהר לעולם שלהם, אבל מבחינתי זה לא מספיק. אני שותף בקבוצה שנקראת 'אהבת ישראל', שיש בה מפגשים של דתיים וחילונים, ועשיתי מאמץ גדול לצרף גם חרדים ליוזמה הזאת כדי שדעתם תישמע והם ישמעו דעות של אחרים".
מה עמדתך בנושא גיוס החרדים?
"ערכית, הרעיון של חברה ענקית שלא מתגייסת כדי לשמור על דתיותה הוא לא מוסרי וגם לא יהודי. זה המשך של התזה הגלותית בארץ שלנו. מעשית אני חושב שצריך לעשות הכול בחוכמה, בסבלנות ולאט־לאט, כי רק מי שלא רוצים שזה יקרה, משני הצדדים, ירוויחו מלפעול בכוחניות. רק בחוכמה זה יעבוד. יש תהליכים שקורים ואסור להרוס אותם".
אתה רב, ראש בית מדרש, מעביר שיעורים, מנחה סדנאות וסופר. איך מספיקים הכול?
"בהשאלה משם הספר, אני 'גנב זמנים'. אין לי זמנים מסודרים שאני כותב בהם. לפעמים אני נוסע באוטובוס וכותב, לפעמים אני גונב זמן בלילות, בבקרים. בסוף אני מחבר את כל השלבים של הסולם ונוצר משהו".
