החוק הראשון בראיונות עם מיה דגן הוא שמותר להגיד "שמנה". החוק השני – מותר לשאול הכול. עם הידיעה המרגיעה הזאת נפתחת שיחתנו, ואי אפשר לא להבחין בווייב השמח והאנרגטי שנוצר בעקבות זאת. "לפי המסרים שאני מקבלת מהעולם, אני לא אמורה להיות כל כך שמחה", היא מודה בגילוי לב, "אבל תמיד הייתי ככה, זה לא חדש. אני כזאת מילדות. נהגתי להופיע בבית הספר ובמקהלה, ואהבתי מאוד להיות על הבמה. תמיד ידעתי מה אני שווה. גדלתי בארצות הברית, וכשחזרנו לארץ לא ידעתי עברית אבל הייתי מרימה יד בשיעור ועונה באנגלית בלי לראות בעיניים".אז הביטחון הזה מגיע מהבית.
"טיפחו אצלנו דעתנות. אנחנו בית שבו אנשים נוהגים להתווכח ולקיים דיונים ביניהם. כשהייתי קטנה רציתי טלפון חדש. אמא שלי אמרה לי טוב, תעשי לי מצגת עם שלושה טלפונים במחירים שונים ותשכנעי אותי. ככה זה היה אצלנו. המראה החיצוני באמת היה פחות חשוב, לא משהו שמעריכים אותי לפיו".
"לא מיה דגן המפורסמת, אבל כיף איתי. בואו לאינסטגרם, כדאי" – זה מה שכתוב בחשבון הטיקטוק שלה, ש־260 אלף איש עוקבים אחריו. באינסטגרם יש לה עוד 70 אלף עוקבים. היא משפיענית רשת, קול מוביל במהפכה בתחום של דימוי גוף, ומצליחה עד כדי כך שמיה דגן הקומיקאית סיפרה פעם שלא אחת המוניות של מיה דגן המשפיענית מגיעות אליה. "כן, הסיפור עם מיה באמת נורא מצחיק", היא מודה, "משנת 2004, כשיצא 'השיר שלנו', נחתם גורלי. לדעתי גם יש קווי דמיון בינינו, שנינו פלפליות. אני קצת אוהבת להיות אנדרדוג, ככה שאני בסדר עם השם".
יש לה תכנים על דימוי גוף לצד נונסנס, ובתקופה האחרונה גם לא מעט תכנים פוליטיים. תוכלו למצוא אותה מחפשת ג'ינס במידה 46 ב־H&M, מדרגת סוגי בורקס, מקדמת מוצרים, מדברת על הרפורמה, ובגדול – עושה מה בראש שלה. "זה התחיל כשעוד עבדתי בארכיון של חדשות 13, בתקופת הקורונה", היא נזכרת. "לא פתחתי את החשבון עם מטרה. עבדתי בעבודה אפרורית והרגשתי היעדר משמעות. הארכיון נראה כמו בונקר, ונורא רציתי שמישהו כבר יגלה אותי. כל הזמן דמיינתי איך עוד רגע מישהו יעבור במסדרון ואני אעזור לו ויגידו 'וואו, היא יכולה להיות מפיקה נהדרת', אבל הדברים לא עובדים ככה. ישבתי וחיכיתי לסיפור סינדרלה, עד שהבנתי שהוא לא יקרה".
ואז היא גילתה את טיקטוק. "עד אז לא הייתי פעילה יותר מדי ברשתות החברתיות, אבל שם היה משהו שונה", היא אומרת. "פתאום ראיתי אנשים שנראים כמוני, שמדברים על נושאים שמעניינים אותי. הרגשתי שזה משהו שאני יכולה לעשות, בניגוד לאנשים ברשתות אחרות שמעלים סרטונים מחופשות במלדיביים. בטיקטוק אנשים יושבים בבית שלהם עם סווטשירט על הראש ומדבקת חצ'קונים על המצח, וצועקים אל הטלפון דברים שמעניינים אותם. הרגשתי שזה נורא קרוב".
@mayadagan #duet with @Maya Dagan ♬ original sound – Maya Dagan
הסרטונים הראשונים שלה היו גולמיים למדי. "בהתחלה בכלל לא דיברתי על דימוי גוף. התוכן היה על מזלות וחיקויים של אמא שלי. ואז הבחנתי שהרבה מהתגובות מתייחסות לנראות שלי. גירד לאנשים בגוף שאני קיימת, שאני מצלמת את עצמי. לא אמרתי שום דבר על גוף אבל אנשים הגיבו לי 'איכס יא שמנה תרדי במשקל', 'את לא בריאה יא לווייתן, יא קבב'. מצד שני אנשים כתבו שזה מעורר השראה לראות מישהי כמוני שבטוחה בעצמה ואוהבת את עצמה. פתאום הבנתי שיש פה משהו, שיש לי אולי איך לעזור. אולי לא באתי מראש עם איזה דגל, אבל נתנו לי אותו אז התחלתי לרוץ".
"הסיפור האמיתי של דימוי גוף הוא קודם כול שהגוף שלך הוא לא הדבר הכי מעניין שיש בך, יש בך הרבה מעבר. מה שיש בנטע ברזילי זה לא שהיא שמנה אלא שהיא כישרונית ברמות"
היא זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי עצרה אותה ברחוב. "זה היה מפגש קטן כביכול, אבל משמעותי. נערה בכיתה ט' עוצרת אותי ואני מבינה שהתוכן שלי נגע בה. ופתאום עוד ועוד אנשים מסתכלים לי בעיניים, מחזיקים לי את היד, ונערות אומרות לי 'תקשיבי, הייתה לי מסיבת סיום בבריכה וממש התלבטתי אם ללכת, ובזכותך הלכתי ואפילו נכנסתי למים'. זה ממש קטן, אבל להשפיע אפילו על נערה אחת היה בשבילי המון".
דגן (28) נולדה בארץ, ילדת סנדוויץ' בין שלושה אחים, ואת רוב ימי ילדותה העבירה בין ישראל לארצות הברית. שני הוריה, חנוך וצילי, הם פרופסורים למשפטים, והמשפחה נדדה לפי הסמסטרים. כיום הם מנהלים זוגיות טרנס־אטלנטית – אמא באוקספורד, אבא בברקלי ("זה דווקא עובד להם ממש טוב"). לפני שהפכה לאושיית רשת היא התנסתה בעבודות בתחום התקשורת בחדשות 13, ועברה גם בהייטק. היום עיסוקיה האינטרנטיים מפרנסים אותה יפה, וצוות שלם של תוכן ויחסי ציבור מלווה את צעדיה.
בתור ילדה היית מלאה?
"את יכולה לומר שמנה. אני לא נעלבת מהמילה הזאת, מבחינתי זאת מילת תיאור. זה ממש בסדר בעיניי לתאר שומן על גוף. לא הייתי ילדה שמנה, אולי קצת מלאה. את רוב המשקל העליתי בכלל בצבא, והמעבר לקטגוריה הזאת היה די הדרגתי. זה התחיל כשבתקופת הצבא נסעתי באוטובוסים ופחות הלכתי ברגל, וגם אכלתי הרבה חטיפים. מי שהכיר אותי לא שינה את היחס, אבל פתאום אנשים שפגשו אותי לראשונה זיהו אותי כאדם שמן. הפכתי מנערה במידה 38 לבחורה במידה 46, ואין מה לעשות, אנשים מגיבים לזה. ופתאום להשיג מכנסיים במידה שלך נהיה סיפור. בצבא עברתי ממידה א' למידה ג' ובשלב מסוים למידה מ', שזאת מידה מיוחדת. שם הבנתי שעברתי למסה קריטית".
העלייה במשקל לא לוותה בהדרה חברתית כלשהי, וגם עם הבנים הלך לה סבבה. "היה לי בן זוג בתיכון מגיל 16 עד 20, כך שבכל תקופת העלייה במשקל הייתי בזוגיות. אני יודעת שהרבה בנות חושבות שאם הן ירדו במשקל יהיה להן חבר. לי כבר היה, כבר הרגשתי אהובה, הרגשתי נחשקת. ואולי לכן אני בטוחה במראה שלי ובמה שאני משדרת לעולם. אף פעם לא היו לי בני זוג שהסתירו אותי, שאלו דברים שאני יודעת שקורים לנשים אחרות. תמיד הייתי בגישה שאם אתה מעוניין – מגניב, אם לא – אז לא. אני לא הולכת להקטין את עצמי כדי שתרגיש בנוח. לא פיזית, לא ווקאלית ולא בשום צורה".
כרגע היא בזוגיות מחוץ לאור הזרקורים. לדבריה, חשוב לו להישאר אנונימי ("הייתי שמחה להשוויץ בו אבל חשוב לי לכבד את הגבולות"). אבל גם החוסן הפנימי לא ימנע את ההערות שהיא מתמודדת איתן ביומיום. "הגוף הוא פצע פתוח לכל כך הרבה אנשים ונשים. בנות שישים אומרות לי 'יו, את חייבת לבוא איתי לים כי אני מתביישת'. ואת אומרת לעצמך: היא בת שישים, למה אכפת לה מה חושבים עליה? גם לגברים יש ענייני דימוי גוף, שמתבטאים בחדרי כושר או באובססיית חלבונים.
"יש הרבה מאוד אנשים שמרוויחים מחוסר הביטחון שלנו. לאף אחד חוץ ממני או מחברות שלי או מאמא שלי אין אינטרס שארגיש טוב עם עצמי. כל השאר – הפרסומות, הסדרות – המטרה שלהן היא להרוויח כסף, ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור מציאות. הדרך הכי טובה למכור למישהו משהו היא להראות את הפער בינו ובין אחרים".
במובנים רבים, דגן נפלה על התקופה הנכונה. היא נישאת על גלי עידן הגיוון, ובשנה שעברה אפילו נבחרה לרשימת היפים והנכונים.
אני לא בטוחה שזאת בחירה שהייתה באה בחשבון לפני עשרים שנה נניח.
"לגמרי. היה לי המון מזל בעיתוי, הרבה נשים סללו לי את הדרך. בנות כמו נטע ברזילי, שמחה גואטה ואחרות – הן שמו את עצמן כדי שאני אוכל לבוא ולשים פס על כולם. כשהגעתי הייתה כבר יותר מוכנות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלו באישה שמנה".
יש שיגידו שהדיבור על דימוי גוף מעורר שיח שיפוטי על נשים רזות, או על נשים שמנות שבוחרות לרדת במשקל. יש ציפייה שנטע ברזילי לא תוריד פתאום עשרים קילו.
"חד־משמעית. אני חושבת שהסיפור האמיתי של דימוי גוף הוא קודם כול שהגוף שלך הוא לא הדבר הכי מעניין שיש בך. בין שהוא שמן ובין שהוא רזה, יש בך הרבה מעבר לגוף. מה שיש בנטע ברזילי הוא לא שהיא שמנה אלא שהיא כישרונית ברמות. זה שהיא שמנה היה בונוס, אבל אם היא תחליט שהיא רוצה לרדת אני לא אכעס עליה. אני חושבת שהקטע עם פמיניזם הוא לתת לנשים בחירה ולתת להן להחליט מה גורם להן להרגיש טוב ונוח. אם את עכשיו בעודף משקל ורוצה לרדת, אני האחרונה שאשפוט אותך. אני רק רוצה שתשאלי את עצמך מאיפה זה מגיע – האם את רוצה להיות בריאה ולשפר את החיים שלך, או שאת שונאת עצמך ומרגישה שכל הבעיות שלך ייפתרו אם תהיי רזה".
בטח אנשים שולפים את הבריאות כתירוץ לכך שאת צריכה להרזות.
"נכון. כל אחד הוא הרופא שלי, כל ילד בן 13 מתנהג כאילו הוא ראה את בדיקות הדם שלי. אני חושבת שהסיפור הוא לא הבריאות, אלא שנאה עצמית. דווקא כשתאהבי את עצמך כמו שאת, תרצי גם ללכת יותר, לצאת החוצה, לעשות דברים ולהיות יותר פעילה ולאכול יותר טוב, כי את אוהבת את הגוף שלך ורוצה שיהיה לו טוב. הרבה פעמים אנשים ישתמשו בבריאות אבל הם לא מכירים אותי ואין להם מושג איך נראה היומיום שלי. וחוץ מזה, אתם יודעים מה עוד לא בריא? הפרעות אכילה. אבל אנשים מרגישים בנוח לקדם את זה. רוב הנשים השמנות עשו דיאטות לאורך החיים, זה לא שהן לא ניסו. וכשאני אומרת שאת בסדר כמו שאת והכול טוב ותלכי לים אם בא לך, זה לא כדי לעודד השמנה – זה כדי לעודד אנשים להרגיש בנוח עם מי שהם, כמו שהם".
"יש הרבה אנשים שמרוויחים מחוסר הביטחון שלנו, לאף אחד חוץ ממני או מחברות שלי או מאמא שלי אין אינטרס שארגיש טוב עם עצמי. כל השאר – הפרסומות, הסדרות – המטרה שלהן היא להרוויח כסף"
הפריחה שלה מתרחשת בשיאו של עידן התקינות הפוליטית, כששונדה ריימס מציבה על המסך בנות מלוכה כהות, גיבורות מלאות או שחקניות ראשיות שלא תואמות את מודל היופי האמריקני.
מה את חושבת על האג'נדות שמקדמות גיוון בכל מחיר? זה חיובי או מאולץ?
"אני מאוד מאמינה בייצוג. מאוד. חשוב לראות מישהו שדומה לך על המסך או בפרסומת, לפחות בעיניי. אני ממש זוכרת את הדוגמנית פלאס סייז הראשונה שראיתי באסוס. ראיתי את הירכיים שלה ואמרתי 'וואו, היא ממש יפה', והסתכלתי על עצמי ואמרתי 'וואו, אולי גם אצלי זה יפה'. דיברו הרבה על הליהוק של בת הים הקטנה כבחורה שחורה, למשל. ברור שזה מאולץ, אבל ראית איך ילדות קטנות בוכות מזה בהתרגשות? אני לא חושבת שצריך ללהק אנשים רק בגלל צבע העור שלהם או בגלל המשקל שלהם, אבל אני כן חושבת שככל שיהיה לנו ייצוג מגוון יותר ואנשים שנראים שונה ומתנהגים שונה, כולל אנשים עם מוגבלויות, אנשים מכל הספקטרום של גיל וגובה, זה חיובי. הייתי רוצה לראות נשים מבוגרות בקמפיינים. נשים נמוכות. ואנחנו נגיע לאיזון, כלומר, אנחנו מתחילים ממקום מאולץ כדי שנצא בסדר, וככל שנתרגל זה יהיה טבעי יותר".
רוב משפיעניות הרשת משתדלות לשמור על סטריליות פוליטית, אבל דגן מעלה תכנים פוליטיים בלי פילטר. היא מתגאה בהיותה ממתנגדי הרפורמה, לא מהססת לענות למי שמכנה אותה "מחבלת קפלן" ("העיקר אחר כך תגיד אחים אנחנו"), ולא אכפת לה להפסיד עוקבים בגלל זה.
"אני דעתנית, הדעות האלה הן חלק ממה שמגדיר אותי, ואני חושבת שהיכולת שלי לבטא אותן – במיוחד אם זה משהו שיכול לגרום למישהו לעשות פעולה ולהניע תהליכים – אז אין סיבה שלא אעשה את זה גם אם זה יגבה ממני מחיר. לא כולם יאהבו את מה שיש לי להגיד, אבל אני יכולה לשלם את המחיר הזה. אני במקום מספיק יציב כדי לעשות את זה".
אבל אנשים יכולים להגיד לך, את רק משפיענית רשת, את לא פרשנית בחדשות, כלומר – מאיפה היומרה?
"אחד – מותר שיהיה לכולם דעות, שנית – אני כן בקיאה. הייתי מורה לאזרחות בשלב מסוים, ועבדתי באקטואליה הרבה שנים. אני מכירה את העולם הפוליטי ואכפת לי ממה שקורה במדינה, ובעיקר אני חושבת שאני יודעת להגיד מה אני לא יודעת. אני לא מתיימרת לדעת הכול ולהבין בהכול, אבל היכן שאני מרגישה בנוח להתבטא, אני עושה את המחקר הראוי כדי להעביר עובדות.
"בסרטונים הראשונים היו אנשים שהגיבו 'איכס יא שמנה תרדי במשקל', 'את לא בריאה יא לווייתן, יא קבב', ומצד שני היו אנשים שכתבו שזה מעורר השראה לראות מישהי כמוני שבטוחה בעצמה ואוהבת את עצמה"
"אני חושבת שהשפעה צריכה להגיע עם הכול, עם כל הנושאים שחשובים לאותו אדם. הרבה פעמים חסר לאנשים מידע, וההנגשה שלו יכולה להיות חשובה. לא כולם יצפו בחדשות בכל ערב בשמונה, אבל הרבה אנשים יפתחו את האינסטגרם או את הטיקטוק".
ובכל זאת, לקחת נושא שחוצה את החברה הישראלית כמו עניין הרפורמה זה חתיכת הימור.
"אני חושבת שזה לגיטימי. ברגע שאני מתבטאת פוליטית, אם זה לא בהכרח מתאים לאנשים זה לגיטימי לעזוב. הרגשתי שזה דבר שאני צריכה לדבר עליו כי מבחינתי כל השיח על הרפורמה הוא גדול אבל גם מאוד אישי. אחותי לסבית, היא רוצה להתחתן, והיא לא יכולה לעשות את זה היום. אז זה כבר לא משהו רחוק, זה קשור אליי.
"אני תמיד משתדלת להגיע ממקום בלתי נחרץ, ואני לרגע לא מבטלת עמדה של מישהו אחר. אני מאמינה באנשים ובשיחות עם אנשים וחושבת שכששני אנשים מדברים, לא משנה באיזו פלטפורמה, אפשר לשנות את העולם.
"התנגדתי לרפורמה בתצורה ההיא. אני לא חושבת שאין מה לשנות במערכת המשפט, יש לי המון ביקורת על מערכת המשפט, אבל האופן שבו עשו את זה היה מבחינתי קו אדום. אני לא יכולה לא להגיד את מה שאני חושבת. אני חושבת שעשיתי את זה בצורה מכבדת.
"גם בנוגע לחטופים, זה הדבר הכי משמעותי שצריך לקדם היום. מבחינתי זו המטרה העליונה. כולנו צריכים להבין איך אנחנו פועלים ביחד כדי להוציא את זה לפועל. המדינה הפקירה אזרחים שנחטפו מהבתים שלהם ואנחנו מחויבים אליהם. חייבים לעשות הכול כדי להחזיר אותם".
כשהיא לא מדברת על פוליטיקה, היא מרוויחה סכומים מכובדים מהתכנים שהיא מעלה, בין השאר בתור פרזנטורית של חברת סבוקלם שעוסקת בקוסמטיקת עור. בעיניה אין סתירה בין תכנים של "קוד קופון" לתכנים של "בואו לקפלן". "זה קונפליקט שאני מתמודדת איתו בכל יום. מצד אחד אני באמת מגיעה עם אג'נדה ברורה ומצד שני זאת גם העבודה שלי ולכן אני חייבת להבין איך אני משלבת את שני הדברים. אני חושבת שאני עושה את זה די טוב. גם כשאני עושה קמפיינים ועובדת עם חברות אני נשארת נאמנה לסיבה שהתחלתי לדבר בגללה. אם אני מוכרת מוצר זה אף פעם לא יהיה 'תראי איזה מדהים זה נראה עליי ואת נראית נורא'. זה תמיד יהיה 'הנה מוצר, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות, אם את רוצה לקנות – מגניב, אם את לא רוצה – אחלה'".
יש חברות שלא תסכימי לעבוד איתן?
"בטח. רשימה ארוכה. יש דברים שפשוט לא מוסרי למכור אותם: סיגריות, הלוואות מסוכנות, זריקות הרזיה או כדורי דיאטה, מוצרים לסימני מתיחה או חברות אופנה שאין להן את המידות שלי. זה דבר שהציעו לי המון פעמים. העובדה שאני אוכל להידחס פיזית למכנסיים שלכם היא לא רלוונטית. יש הרבה פרמטרים מבחינתי לעבודה עם חברה, והיום יש לי פריווילגיה לסרב, ולסרב הרבה".
אבל אין לך בעיה לפרסם מוצרי יופי.
"בסוף אני חיה בעולם, אני לא מנותקת. אני אוהבת להתאפר ולהתלבש ולהרגיש יפה ואני חושבת שקשה להפריד בין מה מתוך זה מגיע מהחברה ומה מזה הוא הרצון האישי שלי. יש מלא קונפליקטים קטנים כאלה ואני חושבת שזה לא עניין של נכון או לא נכון. למשל, יש לי פצעונים, תמיד. ופרסומת למוצרים שאמורים לעזור לאקנה היא דבר מגניב בעיניי. או פרסומת לסכיני גילוח כשיש לי שערות ברגליים ואני מראה באמת איך זה מוריד שערות. יש משהו באמת הזאת, באמירה שאני לא מושלמת".
כיף לראיין את דגן. היא אנרגטית, מדברת מהר, ורבלית, ולא מתרגשת מאף שאלה.
תגידי, עם כל הווייב השמח הזה – יש רגעים שבהם את חלשה ופגיעה?
"ברור. כל הזמן. כל בן אדם שחושף את עצמו חשוף לביקורת והביקורת הזאת משפיעה עליי. כשמדברים על גוף זה באמת פחות מפריע לי, אבל אם מישהו כותב לי שאני לא מצחיקה אני יכולה לבכות שלושה ימים. הדברים שחשובים לי ושאני מעריכה בעצמי – אם מישהו נוגע בנקודות האלה אני נשברת".
בעצם את עובדת בעבודת החלומות. לאן ממשיכים מפה?
"אני באמת לא יודעת לאן זה הולך. אין לי ממי להעתיק את מסלול הקריירה. אני פתוחה להזדמנויות חדשות אבל גם פתוחה לחזור לעבוד בדיי ג'וב. זו באמת עבודת החלומות, אבל אני קצת מתגעגעת לעבוד עם אנשים, חסרה לי הדינמיקה הזאת. הרגשתי את זה עכשיו במילואים – אני משרתת בקשרי החוץ של חיל המודיעין, ולפני שגויסתי הייתי במקום משובלל בבית. יש אשליה מוזרה בעבודה הזאת: את כאילו מדברת עם הרבה אנשים, אבל בסוף את לבד בבית, יושבת על הספה ומדברת אל הטלפון שלך".
