את הממשק המורכב בין שכול לעולם התקשורת הרגיש שחר גליק, הכתב הפוליטי של גלי צה"ל, לאחר שאביו ח"כ לשעבר יהודה גליק נורה ונפצע אנוש בפיגוע ירי, והוא שמע על כך מהודעת פוש של אתר חדשות. בהמשך, אנשי תקשורת הפעילו עליו לחצים כדי להשיג ריאיון בלעדי וחושפני עם משפחתו. הרגעים האלה, נצרבו בו ומלווים גם היום את העשייה העיתונאית שלו.
הוא נולד וגדל בעתניאל, הבן השישי משמונת ילדיהם של יפי ז"ל ויהודה גליק. "שנתיים לפני שנולדתי ההורים שלי עברו לעתניאל", הוא מספר. "אבא שלי למד בכולל ביישוב, וככה הם הכירו את המקום. אחרי שהרב עמי עולמי נרצח בפיגוע הם החליטו שהם באים לגור שם, ונשארו עשרים שנה".
ביישוב הקטן כולם מכירים את כולם. "מאז ועד היום החברים הכי טובים שלי מעתניאל, הם האנשים הכי קרובים אליי בחיים", הוא אומר. היישוב ספג מכות קשות במשך השנים, בפיגועי ירי בתוך היישוב ובכביש המוביל אליו, אך ילדותו לא נפגמה בשל כך. "לא גדלתי בתחושה שעתניאל הוא יישוב מוכה טרור. גדלתי במקום שבו הולכים יחפים לבריכה, בפורים כולם בבתים של כולם שמחים וחוגגים ואווירה קהילתית ומשפחתית. היו בתים שחוו טרור, אבל אני לא חוויתי אותו".
הטרור פגש אותו מקרוב בגיל 14, כשאביו נורה בידי מחבל במרכז מורשת בגין בירושלים. "הייתי בירוחם עם חברים מהישיבה אחרי שעת כיבוי אורות ובלי בטרייה בטלפון, אז חזרתי לפנימייה, שהמדריך יראה אותי, יסמן וי ואחזור לחברים", הוא משחזר את ליל הפיגוע. "כשנכנסתי לחדר מישהו קרא הודעה מ־ynet שהפצוע מירי בירושלים הוא פעיל הימין יהודה גליק. התקשרתי למשפחה ואמרו לי שהמצב קשה מאוד וצריך הרבה תפילות כדי שהוא יחיה, ועם הידיעה הזאת שנלחמים על חייו יצאתי לשערי צדק".
זה תרחיש שחשבת עליו מתישהו?
"אבא היה מוכר בקרב אנשי ימין והר הבית אבל עדיין לא היה פוליטיקאי. בדיעבד אני יודע שהיה חשש מתרחיש כזה. לא חוויתי מעולם תחושת סכנה, ממש לא. גם בשעות הראשונות אחרי הפיגוע הייתי בטוח שרצו לירות ביהודי ברחוב והוא היה שם, לא ידעתי שזאת הייתה התנקשות".
איך החיים נראים אחרי כן?
"מאותו היום החיים היו אחרים לגמרי. כשהיה הד תקשורתי סביב אבא וסביב המשפחה, הרגשתי שפתאום מסתכלים עלינו. אחרי הפיגוע לא גרנו יותר באופן סדיר בבית, מהשלב הזה לא היה לי יותר בית שאני חוזר אליו בלילה ויוצא ממנו בבוקר. המשכתי לגור בבית בעתניאל ואחר כך בדירה משלי, אבל השלב שיש לך בית יציב וקבוע נגמר שם".
כתוצאה מהפיגוע הוכרה יפי אמו על ידי ועדה רפואית של הביטוח הלאומי כנפגעת פעולת איבה. "אחרי חצי שנה אבא שלי חזר לתפקד אבל עד היום יש השלכות מהפציעה", אומר גליק ביחס לאביו. "ומהשבוע הראשון שמנו לב שהאירוע משפיע רגשית גם על אמא, שהייתה איתו בזמן הירי וליוותה אותו לבית החולים באמבולנס כשהוא גוסס. אחרי שלושה־ארבעה חודשים הבנו והיא הבינה שהיא מתמודדת עם פוסט־טראומה קשה, שהחמירה בשלוש השנים הבאות. במשך הזמן הזה היא עברה טיפולים אבל הפוסט־טראומה רק החמירה, עד שהיא נפטרה".
דווקא בגלל הקשר המיוחד איתה לא קל לו לספר על אמו. "היא האדם הכי קרוב לא־לוהים שהכרתי, הדליקה נרות, התפללה עלינו באריכות וחיה בתודעה יומיומית שהשם למעלה מנהל לה את החיים והוא המנוע של כל מה שקורה", הוא מתאר בהתרגשות. "האנושיות אפיינה אותה מאוד, הרגישות לבני אדם. מאז שהיא הייתה ילדה קטנה, הצרות לא הפסיקו לרדוף אותה. אמר לי מישהו ממשפחת מרק שמיכי מרק תמיד היה אומר שיפי גליק היא הדוגמה לכך שהקב"ה מנסה אדם שוב ושוב ואפשר לעמוד בניסיונות, שהיא כמו אברהם אבינו, שלא מפסיקים לנסות אותה".
הוא מעיד שהיא הייתה המודל לחיקוי בשבילו. "מצפן משמעותי מאוד. גדלתי בבית שבו שני ההורים מבוקר עד ערב בשליחות – אבא במובן הציבורי ואידאולוגי, האמונות הגדולות שלו, ואמא ברמה הבין־אישית".
בגלל ההיכרות שלו עם ההשפעות של פוסט־טראומה, חשוב לו להגביר את המודעות לנושא. "לפני שחברים שלי נכנסו לעזה היה לי חשוב מאוד לדבר איתם, לוודא שהם נכנסים פנימה כשהם יודעים איך להתנהל במצבים מורכבים, איך לעבד את החוויות שהם חווים ואיך לדאוג לעצמם ולבריאות הנפשית והאישית שלהם כשהם יוצאים החוצה. אלה מסקנות גם ממה שאמא עברה וגם מהחיים. יש לי חברים שיצאו מהמלחמה ואמרו לי 'תודה, הצלת לי את החיים'".
"במובן המשפחתי, אחרי הפיגוע לא גרנו יותר באופן סדיר בבית, מהשלב הזה לא היה לי יותר בית שאליו אני חוזר בלילה וממנו יוצא בבוקר. המשכתי לגור בבית בעתניאל ואחר כך בדירה משלי, אבל השלב הזה שבו יש לך בית יציב וקבוע נגמר שם"
בקיץ 2016, בהפרש של חצי שנה, התרחשו שלושה אירועי שכול בעתניאל, בהפרש של שלושה חודשים זה מזה. "פתאום עתניאל קיבל אצלי מיתוג של מקום שכּוּל. זה התחיל בט"ו בשבט ברצח של דפנה מאיר, אחר כך נהרגה בתאונת דרכים חברה טובה של אמא שלי, רבקה פרץ, שגרה בית ליד משפחת מאיר, ואחרי עוד שלושה חודשים היה פיגוע הירי שמיכי מרק נרצח בו. השכול התחבר לי שוב לעתניאל כשאמא שלי נפטרה, ועכשיו כששלומי ופדיה מרק ואלחנן קלמנזון נפלו. כולם מהשכונה שלי, שבעה מעשרים הבתים ברחוב חטפו. שם נצרבנו בתודעה הישראלית כיישוב שכול.
"התחושה היא כבר לא רק כאב של מישהו פרטי. כולנו אכלנו חתיכת כאפה, כיישוב שלם. השנים האלו עיצבו אותי ואת החברים שלי, אלה שנים שצרובות לנו בתודעה. בתקופה ההיא זה התבטא בהרבה ציניות שהסתירה כאב גדול. כשעשינו שטויות היינו אומרים 'אנחנו נוער עתניאל, עברנו מה שעברנו – הכול מותר'. זאת הייתה התחושה. אבל לצד השטויות הקמנו עמותה שכל מטרתה לייעל את האנרגיות, גייסנו יותר ממיליון שקל לטובת עשייה ציבורית. זה הטביע בי, ונראה לי בכל אחד מאיתנו, את היכולת לחשוב בגדול ולהבין שמשבר לא אמור להשבית אותך. וגם שמיזמים גדולים אפשר להגשים, הם לא רק חלום רחוק ובלתי מושג".
03.04.2024
היום הקשר שלו עם היישוב יותר רופף, "האמת שאני כמעט ולא מגיע לעתניאל בשנים האחרונות, בעיקר כי החברים הטובים שגדלו איתי נמצאים כל אחד במקום אחר. גדלנו, פרשנו כנפיים. אבל זה ללא ספק בית הגידול שאחראי להרבה מרכיבים באישיות שלי".
הטרור והשכול שליוו אותו בשנות עיצוב האישיות פיתחו אצל גליק תפיסה שלמה בנוגע לשכול. "ברגע שאתה מוכן לקבל בהבנה קושי ומורכבות ולהבין שהמסע הוא לא נסיעה חלקה בכביש אלא עליות וירידות, האירועים לא מפתיעים אותך. בוכים כשצריך ושמחים כשצריך, והמסע הזה שנקרא חיים כולל בתוכו רגעים מורכבים שצריך לדעת להתמודד איתם. הדבר השני שהבנתי הוא שהחיים חשובים מהמתים – זאת אומרת שאת האנרגיות שלי, את הזמן וכוחות הנפש שלי אני פחות משקיע בלהנציח אנשים, ויש בלי עין הרע את מי להנציח. אני עסוק בלוודא שאנשים שקרובים אליי, שחוו טראומות והתמודדויות, מצליחים לנהל אותם ולהמשיך איתם קדימה בצורה הכי בריאה. במשך השנים היו איתי כל כך הרבה אנשים קריטיים, שישבו איתי, שהיו לצידי בהתמודדויות, ולפעמים אלה אותם אנשים שהיום אני איתם. אני מפרפר בכל רחבי הארץ בחצי השנה האחרונה כדי לוודא שהאנשים החשובים לי מצליחים להמשיך במסע של החיים, לנהל את החיים ולהתמודד עם מה שהם עוברים או עברו. ראיתי משפחות שאני מכיר, שההתמודדות עם האובדן הייתה פחות קשה להן מההתמודדות עם ההשפעות שלו על הבית, על ניהול חיי שגרה. המורכבות שהם עוברים ביחד חמורה יותר מהגעגוע לאדם שהלך".
"לפני שהחלטתי ללכת לגל"צ התקשרתי לישי שנרב, ושאלתי אותו שתי שאלות: האם אפשר לשרת שם ולהישאר דתי והאם אפשר לשרת שם ולהישאר ערכי ומוסרי? על שתי השאלות הוא ענה לי אותה תשובה, 'אפשר, אבל זה מורכב ותלוי בך'"
גליק, בן 24, מתגורר כיום בירושלים. הוא למד בישיבה התיכונית בלבב שלם בירוחם ולאחר מכן במכינה הקדם־צבאית עין פרת. "בתקופת התיכון היו לי שאלות על אמונה", הוא אומר. "כשהחלטתי ללכת למכינה מעורבת, לא הכרתי אף אחד סביבי שהלך למכינה מהסוג הזה. התחילו לקרות אצלי שני תהליכים. ברמה האישית, הפרטית, האינטימית, הפכתי להיות אדם הרבה יותר דתי גם באמונה וגם במעשים. זה התחיל בלומר קדיש על אמא במניין ונמשך בהגעה קבועה לתפילה גם לאחר מכן. יום לפני שהגעתי למכינה התחלתי גם לשמור נגיעה. ברמה החברתית התרחקתי מאוד מהז'רגון הדתי, מהקבוצתיות שמאפיינת אותו".
מיד לאחר מכן, בשנת 2019, הוא התגייס והגיע לגלי צה"ל. אחרי תפקידים ככתב לענייני דתות והתיישבות, לפני שנתיים מונה לכתב הפוליטי של התחנה. "לא הייתי מאלו שחולמים מגיל קטן להגיע לגלי צה"ל, למרות שעניין אותי עולם התקשורת. אבל ראיתי כל כך הרבה אירועים שהכעיסו אותי בהתנהלות של התקשורת מולנו כמשפחה", הוא מסביר. "העובדה שגיליתי שאבא שלי גוסס מהודעת פוש של אתר חדשות, וכשנכנסתי לבית החולים עוד לפני שפגשתי את המשפחה התיישב לידי כתב של עיתון עם פנקס והתחיל לשאול אותי שאלות על חיי. זה טירוף. אחר כך גם ראיתי איך גופי תקשורת מפרים סיכומים איתנו, ראיתי את המניפולציות כדי להשיג מאיתנו את הריאיון החושפני, הריאיון הראשון עם אבא שלי כשהוא פותח את העיניים. אז מצד אחד זה עולם שריתק אותי, ומצד שני זה עולם שגרם לי להרבה סלידה. אחת ההרצאות שלי בקורס הכתבים החדשים בגלי צה"ל מתעסקת באירועים האישיים שחוויתי מול התקשורת, ואני מסביר להם איך להתנהג מול מי שאנחנו מסקרים".
03.04.2024
הרגשות המעורבים כלפי התקשורת גרמו לו להתלבט עד הרגע האחרון אם לוותר על השיבוץ בגלי צה"ל. "גם אחרי שהתקבלתי חשבתי לחתום ויתור על הפטור שיש לי כבן למשפחה שכולה, וללכת לגולני. ברגע שהתקבלתי הבנתי את היוקרה של המקום, את המשמעות ומה שאני יכול לעשות שם, אמרתי לעצמי שלא הרבה אנשים מקבלים את ההזדמנות; אפשר לעמוד בצד, להסתכל ולהגיד שעולם התקשורת מלוכלך ושקרי, ואפשר להגיד שאני נכנס פנימה ועושה את הכי טוב שלי ברמה המקצועית והמוסרית".
גם התלבטות דתית הייתה שם. "לפני שהחלטתי התקשרתי לישי שנרב. הוא לא הכיר אותי. שאלתי אותו שתי שאלות: האם אפשר לשרת שם ולהישאר דתי, והאם אפשר לשרת שם ולהישאר ערכי ומוסרי? על שתי השאלות הוא ענה לי את אותה התשובה: 'אפשר, אבל זה מורכב ותלוי בך'".
גליק אכן הפך את השירות שלו למשמעותי. בכתבה של שוקי שדה ונתי טוקר ב־2021 טענו השניים שגלי צה"ל הופכת לתחנה "ימנית ודתית יותר", ובין השאר הביאו את השם של גליק כמי שאחראי לחלק מהשינויים הללו, ובהם שינוי שמו של תפקיד כתב השטחים ל"כתב יהודה ושומרון" ושינוי הכינוי "התנחלות" ל"התיישבות". "בספר החוקים של מדינת ישראל השם של האזור הזה הוא יהודה ושומרון, השם של האוגדה בצה"ל היא אוגדת איו"ש, השם של המחוז במשטרה הוא ש"י, ובכבאות הוא מחוז יו"ש", משיב גליק לראשונה לטענות. "השם הרשמי של המקום הזה הוא יהודה ושומרון. כשנכנסתי לתפקיד זה נראה לי חשוב. עם הזמן הבנתי שהטרמינולוגיה חשובה ומשפיעה, שיש לה כוח, אבל היא חלק שולי לעומת המהות. אז השתדלתי להתעסק יותר בלהביא סיפורים, ללמוד את השטח לעומק ולהציף את המציאות".
גליק הודף את הביקורת על כך שהתחנה הצבאית מוטה פוליטית. "בכל השנים בגלי צה"ל לא חוויתי את המקום כימני ולא כשמאלני, חוויתי אותו כמקום עבודה", הוא אומר. "אין לי מושג מה דעותיהם של חלק גדול מהאנשים, הכתבים סביבי התקדמו כי הם היו מקצועיים. לא נכנסתי אף פעם לשיקולים בחדרים הסגורים, למה קרה בדרגים הגבוהים ולמי מונה לעמוד באיזו מחלקה. בתקופה שלי מפקדי התחנה הוחלפו בידי כמה שרי ביטחון וכמה ממשלות, ועם כל ראשי מחלקת החדשות ועם כל מפקדי התחנה עבדנו ביחסי אמון והערכה. יובל שגב, מושבניק חילוני, הוא הכתב הפוליטי ביחד איתי, הוא עשה את אותו המסלול שאני עברתי שנה לפניו, עם אותם מקבלי החלטות בדיוק, שקידמו אותנו לאותם התפקידים. זאת מבחינתי ראיה".
גיוון דעות רצוי לדעתך?
"השאלה היא מה זה גיוון. עוד עיתונאים מקצועיים שבאו מרקע שונה מהמיינסטרים התקשורתי? עכשיו אני חותם, אני רוצה. אבל אם אלו אנשים שבאים לצעוק, שהסיפור הוא לא המהות אלא העמדה האישית עליו, אז אני לא רואה בהם צורך גדול במיוחד. בחודשיים האחרונים עשיתי עבודת עומק על מרכז מפלגת העבודה ועל המנגנון של יש עתיד. יצרתי חברויות והיכרויות עם אנשים רחוקים מאוד מאיפה שגדלתי. המיקוד שלי כעיתונאי הוא במהות, לא בעמדות. המטרה שלי היא להביא סיפורים טובים, להאיר תופעות שמצריכות טיפול. אני לא פובליציסט. בתקשורת לעיתים קרובות מערבבים בין השניים, לוקחים כתב שתפקידו להיות בשטח ומביאים אותו לייצג עמדות.
"באופן טבעי, גיוון בתקשורת נותן למאזין תמונה רחבה יותר, אבל זה לא אומר שאדם ממוצא אתיופי צריך להיות דובר מחאת האתיופים וזה לא אומר שאדם חרדי צריך לייצג את עמדת המפלגות החרדיות בנושא הגיוס. יכול להיות שיש דברים שיעניינו אותי יותר כי באתי מאזור מסוים. למשל, כשהתחלתי להיות כתב יו"ש היה לי חשוב להתעסק בפיגועי אבנים ביהודה שומרון, בבקבוקי תבערה, ובהמשך באירועי ירי – לפעמים על בסיס יומיומי. הגיוון והמוצא מביאים את סדר העדיפויות, אבל התקשורת לא אמורה להיות הייצוג הפוליטי על המסך. לאנשים ששואלים אותי למי הצבעתי אני עונה: 'את הדעות שלי הפקדתי בבקו"ם כשהתגייסתי. למה, אתם מכירים עיתונאי עם דעות?'. ברור שזאת אמירה צינית, ברור שיש לי דעות, אבל הכנסתי את עצמי לעמדה נפשית שבה אני באמת מנסה להקשיב".
ב־7 באוקטובר, במוצאי שבת, נסע גליק לעוטף עזה בלי שהבין בדיוק מה קורה שם. "עברתי בכל הציר של האזורים שהותקפו, נחל־עוז, בארי ורעים. התפוצץ לי גלגל בין כרם־שלום לסופה, ופתאום אני שומע צרורות ירי. התחבאתי במשך שעה בתעלה בצד הכביש, התקשרתי לכל גורם אפשרי באזור, עד שהבנתי שאין מי שיגיע", הוא משחזר. "החלפתי לעצמי גלגל בשטח. בטלפון ליווה אותי חבר כיתת הכוננות של שלומית, תולי מדמוני, ואז הוא הזמין אותי אליו הביתה. עד היום אני מעריץ אותו וחייב לו את חיי. אחרי זה הייתי סגור בשלומית במשך יממה, ואז הייתי בגזרה שלושה שבועות".
מאז הוא מנסה בפעילותו העיתונאית לשנות קצת את השיח הישראלי. "ככל שהקצוות מהדהדים יותר, צועקים יותר ונוכחים יותר בשיח הציבורי ככה מתרחב הנתח של האנשים שרוצים שיח שפוי ונורמלי במדינת ישראל", אומר גליק. "אנחנו לא צריכים 120 חברי כנסת שהדרישה היחידה שלהם היא אחדות, אלא ח"כים עם תפיסות עולם שונות שמנהלים את הוויכוח ביניהם בצורה עמוקה. לאחרונה אני צולל לטקסטים היסטוריים – מריבות של הרצל ואחד העם, בן־גוריון ובגין. זה לא שהם אהבו את היריבים הפוליטיים שלהם, היו מלחמות – כולנו זוכרים את הסזון ואלטלנה – אבל הוויכוחים שלהם התנהלו על פני חמישה עמודים של מאמר. הצורך בשפיות, בעצירת המלחמות הפנימיות, הולך וגדל. ואצל הפוליטיקאים הוא צריך להיות מנותב ליכולת לנהל וויכוח אידאולוגי".
מאשימים את התקשורת שהיא מלבה את המחלוקת.
"אין ספק שלתקשורת יש הרבה אחריות לכך שבישראל מנהלים שיח פופוליסטי ולא ענייני. אבל זה לא שהפוליטיקאים מסייעים לנו. בכל בוקר אנחנו רואים גימיק חדש והצהרות חסרות בסיס שכולנו יודעים שאין להן תוקף במציאות. כמה מלחמות היו על זה שכנסת ישראל יוצאת לפגרה? מספיקות שלוש דקות כדי שאדם סביר יבין את העניין. לכולם ברור שלא תהיה עסקה לשחרור חטופים שכוללת ויתור על יסודות הביטחון של מדינת ישראל, וברור לכולם שלא יהיה ניצחון צבאי מוחלט בלי שנביא את כל החטופים. כל המשא ומתן הוא בתווך האפור באמצע, לא בצד של הניצחון המוחלט ולא בצד של הפסקת המלחמה, ובכל זאת 95 אחוז מהשיח הוא האם אתה בעד אירוע קיצון כזה או נגד אירוע קיצון כזה. הפוליטיקאים והתקשורת נהנים מהגימיקים. כנראה קל יותר לדבר ככה לציבור, קל יותר להביע עמדה כשהכול שחור או לבן. התקשורת והפוליטיקה משפיעים זה על זה כל הזמן. התפקיד שלי הוא להתעסק במהות ולדעת לסנן, ואפשר גם ללמוד לחיות עם סיטואציות מורכבות".
אתה רואה את עצמך ממשיך בעולם התקשורת?
"כרגע אני כאן. יש לי רעב גדול להצליח במה שאני עושה ואני עובד קשה כדי להיות הכי טוב ולפתוח כמה שיותר דלתות. אבל יש לי רצון גדול יותר לנהל בעתיד חיים בריאים ושפויים עם משפחה שרחוקה מהעולם הזה. ואם אגיע ליום שבו זה יבוא אחד על חשבון השני ברור לי במה אני אבחר".
