היה מבט אחד של בצלאל בזק, שגרם לאפרת אשתו להתמלא ביטחון, להרגיש שיהיה בסדר. זה היה במוצאי שבת, בטיפול נמרץ, קצת יותר מיממה אחרי שנפצע במהלך הלחימה בעזה, והובהל במסוק לבית החולים איכילוב.
הוא היה אז עדיין מורדם ומונשם, מחובר לאינספור צינורות. אבל לפתע, פתח עיניים. "היינו שם רק שנינו״, היא מספרת, ״אמרתי – בצלאל, אתה שומע אותי? והוא הנהן. אתה מזהה אותי? אתה איתי? והוא מהנהן. כואב לך עכשיו? והוא מסמן לי 'לא', אמרתי לו, עכשיו אתה באיכילוב, ניתחו אותך, הכול בסדר, מטפלים בך יפה. אמרתי לו גם, אתה יודע מה הכי ריגש אותי? והוא הסתכל עליי, הכי ריגש אותי זה שאמרו לי שרצית להתקשר אליי לפני הניתוח אבל לא יכולת. עצם זה שרצית להתקשר אליי בעצמך, כבר נתן לי כוח'. והוא עשה מין מבט כזה של מי סיפר לך את זה? אחר כך האחות נכנסה ואמרה שאסור לו להתרגש, הגבירה לו את חומרי ההרדמה ו׳כיבתה' לי אותו לעוד כמה ימים. אבל זה ממש הרגיע אותי. הוא זוכר, הוא מזהה אותי, הוא יודע מה קרה, הוא מבין את הסיטואציה. וזה לא שהכול היה דבש, גם אחר כך, בכל פעם שהתלבטו מתי להעיר אותו, היה מאוד קשה. אבל אני ידעתי שהוא שם. ושהיו לנו המון ניסים".
"כשהודיעו לי על הפציעה, לא הבנתי עד כמה הוא היה בסכנת חיים. את כל הביטויים האלה שמענו רק בדיעבד. וטוב שכך. אמרו לי שהמצב קשה, אבל לא הסכמתי לחזור על המילה הזאת"
במרפסת של הדירה הזמנית, הנגישה, שבה הם מתגוררים עכשיו בירושלים, עומדת מערכת תופים. תורם שתהה איך אפשר לשמח אותם הביא אותה לכאן. על המערכת מתנוסס דגלון אדום־לבן של צנחנים. כל דבר שיכול להפעיל, לקדם, משתמשים בו בדרך אל ההחלמה.
הם נשואים 21 שנה, הורים לשבעה, הגדול בן עשרים, הקטן בן שלוש וחצי. בימים כתיקונם המשפחה גרה בעיר דוד. בצלאל הוא דוקטור לפיזיקה, אפרת היא כותבת ומדריכה במסגרת עסק בשם "אור מירושלים" שהקימה.
במשך כל השנים שירת בצלאל לא מעט במילואים. וגם עכשיו, על אף שכבר עבר את הגיל הנדרש והוא כבר אב לשבעה ילדים, היה לו ברור שהוא עוד שם. "לאורך כל החיים שלנו, המילואים היו ממש חלק מהם. ואני הייתי מעודדת, תומכת, ואומרת לו 'תלך', 'זה חשוב'. תמיד אמרתי שהצרכים של עם ישראל הם גדולים יותר מהצרכים הפרטיים הרגעיים שלי או שלנו".
בשמחת תורה, הוא יצא מהבית כבר בשעת בוקר. לא הרבה אחרי האזעקה. כשלבש את המדים, אחד הילדים התעניין בדאגה מיוחדת מתי יחזור ולכמה זמן הוא הולך, "ואני פתאום קלטתי שעוד שבועיים וחצי יש לו בר מצווה. ואמרתי לו אל תדאג, נעשה לך בר מצווה שמחה ויפה אבל עכשיו בוא נברך את אבא, שילך לשלום. ובאמת, ברוך השם, רוב שבת הבר מצווה הוא היה איתנו, ומתישהו נאלץ לחתוך, זה היה עוד לפני הפציעה".

בכל פעם שאפרת ידעה שבצלאל עומד להיות לא זמין למשך פרק זמן, הייתה מבקשת ממנו שיקליט לקטנים משהו. קריאת שמע על המיטה או כל מיני סיפורים. והילדים היו מקליטים לו בחזרה – למשל את ברכת מי שברך לחיילי צה"ל במנגינה של 'אל ארץ צבי'. כשהשבועות התארכו וחנוכה עמד בפתח, ביקשה שיקליט עבורם את הברכות של הנרות ״וככה הדלקנו נרות והרגשנו כאילו אבא נמצא איתנו".
במשך כל אותה תקופה, היא מספרת שלא הרגישה חשש מיוחד. "קיבלתי מתנה ולא דאגתי. הייתי ממש בהתכווננות של – אני שולחת כוחות, מחזקת אותו ואת הבית, כמשפחה אנחנו שמחים. במשך המלחמה, עוד לפני הפציעה, כמעט לא עבדתי. אמרתי שאנחנו עכשיו בשליחות. זה לא שהוא בעזה ואני נסחבת עם כל השאר, אלא המשפחה כולה עכשיו בשליחות למען עם ישראל. וממש ככה השתדלתי להרגיש, ולשמור על אנרגיות גבוהות. בכוונה עשיתי עניין, במובן החיובי, מכל הפינוקים שקיבלנו. עוגיות מהשכנים, ארגז הפתעות לחנוכה מאחת העמותות. בכל פעם הדגשתי את ההתלהבות ואמרתי – תראו איך עם ישראל מפרגן לנו. ממש השתמשתי בזה ככלי להראות את האהבה של עם ישראל, איך כולנו ביחד, ולא נשאר לי זמן לדאוג. רק פעם אחת״, היא נזכרת, ״אחרי 12 או 13 שבתות של מילואים, כשהייתי אצל אחותי בשבת והלכתי לבית הכנסת, בתפילה לשלום החיילים התחלתי לבכות ממש. מצאתי את עצמי פתאום בוכה ובוכה. חשבתי על זה שיש 300 אלף מגויסים, וזה אומר 300 אלף משפחות, נשים וילדים והורים, ופתאום ממש התפרץ לי ים של דמעות, על כולם".
״הרגשתי שאני לא מביאה פה רק את הכוח שלי, אלא שיש לי פה שורה ארוכה ארוכה מאחוריי, של כל הגיבורות של העם שלנו. מרים הנביאה, חנה סנש, לוחמות תש"ח. כולן עומדות מאחוריי״
בצלאל נפצע ביום ה־99 למלחמה. זה היה יום שישי קצר של שעון חורף, שעת צהריים. בירושלים ירד גשם זלעפות ובבית משפחת בזק התכוננו לשבת, ופתאום טלפון. "׳שלום, מדברים מצבא ההגנה לישראל׳. התיישבתי, נשמתי. שאלו אם זו אפרת, אשתו של בצלאל. עניתי שכן. ואז הודיעו 'בצלאל נפצע קשה בעזה, ועכשיו חיילים באים לקחת אותך'״.
"אולי מרוב שלא דאגתי, ומרוב שדבקתי במחשבות על השליחות, לא הכנתי את עצמי בכלל לרגע הזה. אבל אולי דווקא בגלל שזה כל כך לא התחבר לי לסיפור שלי, אז פשוט הייתה לי ודאות שיהיה בסדר. ידעתי שהוא יֵצא מזה. שיש עכשיו איזושהי דרך, שאנחנו בעזרת השם נעבור אותה, אבל הוא ישוב לכוחותיו. אני אשמור גם על הילדים חזקים, ונעבור את זה. השם ייתן לנו כוחות. אלו דברים שעברו לי בראש ממש בשברירי השניות הראשונות. ובגוף, הידיים רעדו. קראתי לבת שלי, אמרתי לה שאני צריכה עזרה לארוז. שאבא נפצע, ואני נוסעת להיות אתו. לקטנים, בסיעתא דשמיא, לא אמרתי, 'נפצע', בטח לא 'קשה'. אמרתי להם 'אבא צריך ללכת לרופא ואני נוסעת להיות איתו כדי שהוא לא יהיה לבד. ולכן תהיו אצל סבא וסבתא, ותהיה לכם שבת שמחה'״.
אפרת מונה את הניסים לאורך הדרך. "כשהודיעו לי על הפציעה, בצלאל כבר היה בניתוח״, היא מספרת, ״ידעתי שהוא מטופל בידיים טובות, רק שלא הבנתי עד כמה המצב היה קריטי ולא יציב, עד כמה הוא היה בסכנת חיים. את כל הביטויים האלה שמענו רק בדיעבד. וטוב שכך. אמרו לי שהמצב קשה, אבל לא הסכמתי לחזור על המילה הזאת".
בדרך לבית החולים, אפרת רצתה לקרוא תהילים, אבל הייתה חייבת לעשות כמה טלפונים לאנשים שצריך היה לעדכן אותם. ״שאלתי את החיילת שבאה מטעם הצבא אם היא מוכנה בבקשה בינתיים להגיד במקומי תהילים, והיא הסכימה בחפץ לב, אמרתי לה, תקראי איפה שנפתח לך וזה יהיה מצוין, השם שומע בכל מקרה. כשהגענו, היא אמרה לי שהיא תמשיך להגיד תהילים גם אחרי הנסיעה וזה היה ממש מרגש מבחינתי. כשאנשים שאלו אותי בטלפון איך מגדירים את מצב הפציעה שלו, אמרתי שאני מעדיפה לא לענות ושאני מאמינה שהמצב יותר טוב ממה שאמרו. הרגשתי שהוא גיבור, הרגשתי שהשם איתנו. הרגשתי שהוא עטוף בתפילות ושכל עם ישראל עומד לזכותנו ובאמת זה היה לי מאוד־מאוד חזק".
"בכניסה לאיכילוב אל מול פנים רציניות, כמעט כבויות – הכרזתי שבאנו לשמוע בשורות טובות. כשחמותי הזילה דמעה, הזכרתי לה שהיא גידלה בן גיבור, שיהיה גיבור גם בקרב הזה. כשהרופאים יצאו לתת הסברים והבנו שהניתוח עדיין בעיצומו, השבנו בעדינות שאנחנו בסדר ברוך השם, ושלא יפרטו לנו עכשיו בחוץ, אם בצלאל צריך אותם בפנים".
הניתוח התארך אל תוך השבת. "בשירת 'אשת חיל', דמיינתי איך בליל שבת הבא בצלאל כבר שר לי בעצמו 'אשת חיל', ורק הפעם, עד שיתעורר, באו שורת רבנים לשיר איתנו כתגבור. כשהרופאה מעל מיטתו בטיפול נמרץ אמרה לנו בשבת לפנות בוקר פעם ראשונה את המילים 'יצא מסכנת חיים', הלב שלי רעד מבפנים. אמרנו מזמור לתודה, על מתנת החיים. השם פינק אותי שהיום הראשון לאחר הפציעה היה שבת״, היא אומרת, ״ככה יכולתי להיות לידו בלי כל הטלפונים וההודעות. במוצאי שבת היו לי על הצג אולי 800 הודעות. ואמרתי לעצמי, איזה מרגש זה שאדם אחד מעם ישראל נפצע וכל העם כל כך דואג לו.״
כעבור זמן, הרופא שטיפל בבצלאל סיפר בדיעבד שקיבל אל שולחן הניתוחים מישהו 'למעשה מת'. ״כדי להודות בחרנו להוציא מגנטים של תפילה לשלום חיילי צה"ל וכשרצינו לכתוב על המגנט 'לרפואת', הילדים הציעו לנסח זאת עם הפנים קדימה: 'תודה שאתם צועדים איתנו בדרך אל החלמתו של בצלאל'. כשמבקרים שאלו אם כאן שוכב החייל הפצוע, ענינו – כאן שוכב החייל המחלים".
ומתי בכל זאת היו רגעי שבירה?
"האמת היא שלאורך כל הנסיעה לאיכילוב, לאורך כל השבת, לא בכיתי בכלל. הבכי הראשון היה דווקא בכי של התרגשות. גיסי התקשר מעזה ובישר לנו שהם השלימו את המשימה של הבית שבו בעלי נפצע וזה החזיר אותי לשליחות, לזכור שאנחנו חלק מסיפור יותר גדול. אבל אז באו הדמעות. בצלאל היה מורדם אבל סיפרתי לו את זה, וסיפרתי ובכיתי, וסיפרתי ובכיתי. אמרתי לו – החבר'ה שלך ממשיכים וכתר הניצחון עוד יעלה על ראש שמחתנו.

והיה עוד רגע, לא של שבירה, יותר של התרגשות, כשאחד החברים של בצלאל מהצבא הגיע לבקר. אמרתי לו, שבצלאל הלך לעזה כדי לעזור לשחרר את החטופים. שאלתי, איך זה שבצלאל עכשיו בכל זה, ועדיין לא הצלחנו לשחרר את כל החטופים? שיתפתי אותו שהרבנית ימימה בירכה אותי לאורך כל המלחמה, כשהייתי באה לשיעורים שלה בשערי חסד, שהוא ישוב עם החטופים".
באמת מה שהעסיק אותך זה שהמשימה לא נגמרה?
"הייתה לי ודאות שבצלאל יהיה בסדר. וכן, רציתי שהוא יחזור עם החטופים. והחבר שבא אמר לי שהוא עשה המון בשביל זה, וזה הרגיע אותי ונתן תקווה. כל הזמן הרגשתי שאנחנו לא סיפור פרטי. אם היינו סיפור פרטי, אין לי מושג מאיפה היה לי כוח. הרגשתי שאני לא מביאה פה רק את הכוח שלי, אלא שיש לי פה שורה ארוכה־ארוכה מאחוריי, של כל הגיבורות של העם שלנו. מרים הנביאה, חנה סנש, לוחמות תש"ח. כולן עומדות מאחוריי, ואני באמת חושבת שזה עזר לי במשך כל המלחמה. כי באמת הצלחנו שיהיה שמח בבית. היה חנוכה שמח, היו שבתות שמחות, לא היה דיכאון בכלל. וזה כי הייתה תחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול. כשהוא היה נוסע בעבר לכנסים בחו"ל, לא היו לי כוחות כאלו. ועכשיו זו תחושה שכל עם ישראל נושאים יחד את המשא הכבד הזה״.
"יש בסיפור הלאומי שלנו זוג שנותן לי השראה לחיים״, מספרת אפרת, ״זוג שיודע להתבונן במציאות קשה, מאתגרת וכואבת, ולהבין שזה רק חלק של פאזל מתמונה רחבה ויפה: רחל ורבי עקיבא. היא ידעה לראות מבעד לרועה צאן פשוט, מידות טובות וצניעות שיצמיחו את גדול הדור, והוא, בעקבותיה, ידע להביט בעומק החורבן ולזהות שם את הפוטנציאל לחיים חדשים שעוד ייבנו. הזוג הקדוש הזה, לא 'חיו בסרט'. הם הבינו שיש מציאות קשה לפניהם, רחל ויתרה על עולם ומלואו ורבי עקיבא קרע בגדיו אל מול מראה ההריסות והחורבות, אך יחד עם זאת, הם בחרו להתמלא חוסן ולהרכיב את משקפי הנצח, להשקיף מעל ומעבר לכאב הנוכחי ולשאוב כוח ואופטימיות מהטוב שעוד צפוי להגיע. לפעמים אני מתפללת להשם שיזכה אותי בעוצמות המיוחדות האלו".
איך מתמודדים עם זה שאדם אהוב שרוי בכאבים?
"בצלאל לא סבל המון. הייתה קשה בעיקר התודעה שלא לדעת מה יהיה איתו, לְמה הוא יוכל לחזור ולמה לא. בהתחלה כל הגוף היה צריך ללמוד את עצמו מחדש. אבל הייתה לבצלאל מוטיבציה מאוד־מאוד גבוהה לחזור לכושר, לחזור לפעילות, לחזור לעצמו, לחזור לחשיבה. הוא שאל את הרופא מיד מה הוא יכול לעשות כדי להבריא מהר יותר. הרגשתי שזו בעיקר בריאות נפשית. גם הילדים מאוד עזרו ותמכו. הגדולים עזרו פיזית, הקטנים עזרו בזה שהם היו חמודים ומתוקים. היה לי חשוב שהילדים ירגישו שהעולם ממשיך להיות שמח. אז עשינו למשל ט"ו בשבט במחלקה. הבאתי מלא פירות, שרנו שירי ארץ ישראל. בצלאל עוד היה במיטה בשלב הזה, והרגל ככה למעלה והכול חבוש, אבל הייתה שמחה".

בחודש הראשון, אפרת לא חזרה הביתה ונשארה צמודה למיטתו של בצלאל. "ידעתי שהילדים בידיים טובות, עשיתי ממש האצלת סמכויות. אמרתי לבן הגדול, תעשה כל יום טבלה מי לוקח את הקטנים לגן, מי מחזיר, מי מביא ארוחת ערב. אמרתי לכל הגננות ולכל המורים שאם צריך משהו שיפנו לסבא סבתא. פיניתי את עצמי לגמרי להבראה שלו. ואחרי בערך חמישה שבועות הרגשתי שכבר 'נגמר לקטנים הסוס' ואמרתי לעובדת הסוציאלית שעוברים לירושלים.
״באחד הימים נכנסתי לארוחת בוקר במלונית שצמודה לבית החולים. והיו שם עוד הורים לפצועים. הם שאלו אותי איך אני מצליחה לחייך ככה על הבוקר. אמרתי להם, שלהפך. אני צריכה לחייך חיוך עוד יותר רחב כדי להדביק גם את בעלי בחיוך. בתחום הרפואי לא היה לי הרבה מה לעשות, אבל בתחום של המורל היה לי ועוד איך. חוץ מזה, היה לי חשוב מאוד לא להיות מובלת על ידי המבקרים, הייתי צריכה ממש לשים גבולות ולהגיד שאנחנו עכשיו עסוקים בהבראה ובהחלמה ואני לא פנויה לארח אורחים. הייתי צריכה לשמור את הכוחות פנימה ולא להתפזר. הייתה לי ודאות שעכשיו אני יודעת מה טוב לנו ומה יפזר את הכוחות״.
אפרת מציגה לוחית מתכת כחולה עם מספר, מנוקבת חור מקליע. שלט הבית שבו נפצע בצלאל בעזה, שהחברים הביאו לו כמזכרת. "קיבלנו כל מיני דברים. את הכפפות שלו מלאות בדם. את המדים הגזורים, את הנעליים. ביקשתי לשמור רק את הכפפות כמזכרת".
את סרטון הפציעה שצולם ממצלמות הקסדה של חבריו לכוח, ראתה אפרת לראשונה רק לא מזמן. "היה סרטון שראו בו את כל הדם, ובצלאל ביקש שלא אראה. ואז חבר אמר שהם מצאו עוד סרטון של הפציעה ובו צפיתי, ועלו לי המון מחשבות. קודם כול, יש בזה צד מפחיד, כי הוא מאבד דם עוד ועוד, אבל מצד שני היה מדהים לראות איך כולם פעלו בשבילו: חבשו וצעקו לו 'בצלאל תישאר איתנו', שלא יירדם, שלא יאבד את ההכרה. ממש אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. וזה חיזק אותי. לאורך כל התקופה, אנשים כל כך עטפו אותנו. פתחנו 'תהילים יחד' שקוראים בסלולרי, ויש שם אפשרות גם לכתוב מעשים טובים לרפואתו. ואנשים שלחו לנו כאלה יוזמות מתוקות. כמו חבילות לחיילים, או מישהי שעד היום שולחת לי בכל יום שישי הפרשת חלה. כשעברנו לכאן, חברים מהעבודה של בצלאל וחברים מהקהילה עזרו להעביר את הכול, אחד החברים בנה לנו את השולחן הזה, מתנדב חרדי עזר לנקות את המטבח לפסח. הרבה ניסים והמון תפילות. מישהו אמר השבוע לבצלאל, שאם הוא ילך לכותל ויגיד ששמו בצלאל, הכותל עצמו כבר יענה לו – בן בתיה", היא מחייכת.
כשאת נפגשת עם נשות פצועים אחרות, את מתרשמת שכולן עטופות ככה או שאולי אתם מקרינים אור כזה, שכולם רוצים להתקרב אליו.
"האמת היא, שאמרתי לעצמי שאני צריכה להיות שופר גם לאתגרים שאנחנו ואחרים מתמודדים איתם. לא רק לטוב. אחד מהם הוא שהבירוקרטיה קשה. בהתחלה הצבא דואג לך, ואחר כך אתה עובר למשרד הביטחון, והם ממש משתדלים. אבל הבירוקרטיה מעייפת ומתישה – ואת זה תשלמו, ואולי נחזיר, ואת זה לא נחזיר. הוועדות יתכנסו רק בעוד שנה, אז לא יודעים כמה אחוזי נכות יהיו לו. וזה משהו שמאוד מקשה ועולה בשיחות עם נשות פצועים אחרות – הבירוקרטיות היבשות שסוחטות כוחות. הפציעה היא אתגר רב־פנים, הכאב הוא לא רק בגוף, אלא גם בנפש. לא רק אצל הפצוע, אלא אצל הנשים והילדים וכל המעגלים סביבו. ולא רק בזמן המלחמה, אלא גם הלאה. התקווה שלי היא שנצליח לצמוח מזה".
לא מזמן השתתפה אפרת בנופש משותף לנשות פצועים, שבו בין השאר עלה מופע של תיאטרון פלייבק ששיתף חוויות שזר לא יבין, הומור פנימי בשפע, וגם מעגל תפילה משותף עבור מישהי שהאיש שלה עדיין לא פקח את עיניו.
"אני משתדלת תמיד לזכור שמישהו עבד מאוד קשה כדי שבצלאל יישאר בחיים, ויש מישהו שם למעלה ששומר עלינו. גם כשבצלאל היה מורדם ומונשם הייתי אומרת לו – יש לי עוד מלא חלומות להגשים איתך. אז בסדר, עכשיו אתה ישן, אתה נח, אתה מתאושש, אתה מתחזק, אבל כשתקום, יש עוד מלא דברים טובים שנעשה ביחד בעולם. משלוח המנות שלנו בפורים היה נס־קפה ושוקולד. בהודיה על הנס ובתפילה למתיקות. אני מלאת הודיה, וגם מלאת תפילה וזעקה. על כל מי שנפגע במלחמה הזו, על כל הכאב, וגם על התהליך שלנו, שעוד לא הסתיים. תפילה עמוקה לחזרת השבויים, לשובם של כל כוחותינו לשלום בבריאות הגוף והנפש, עטורי ניצחון, לשמחה גדולה מחדש של כולנו כעם מאוחד".