באוגוסט 2016 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי על צירוף ענף גלישת הגלים למשחקים האולימפיים, כחלק מהניסיון להתחדש ולקרב קהלים נוספים, בעיקר צעירים, לאירוע הספורט הגדול בתבל. את הבשורה קיבלה בשמחה ענת ליליאור מאגודת הספורט מכבי תל־אביב, שנחשבת היום לגולשת הבכירה בארץ ולאחת הטובות בעולם. היא תייצג את ישראל בקיץ הקרוב במשחקי פריז. ליליאור ייצגה את ישראל גם במשחקי טוקיו, קצת בהפתעה מבחינתה.
"כשהגעתי לאליפות העולם ביפן ב־2019 השגת הקריטריון למשחקים האולימפיים לא הייתה המטרה שלי וזה בכלל לא עבר לי בראש", היא אומרת. "באתי אז כדי להתחרות לצד כמה מאלילות הגלישה שלי, שנמצאות בצמרת העולמית ושאני מעריכה. בפועל עליתי לחצי הגמר עם שבע גולשות נוספות, ובלי לדעת סיימתי בתור האירופית הבכירה, מה שהעניק לי את הכרטיס למשחקים. גיליתי את זה רק כשאבא שלי הצליח להתפנות מכל הטלפונים שהגיעו אליו כדי לברך אותו, והתקשר אליי לבשר לי על ההישג".
"יש הרבה אחיות שמחכות לאח שיחזור ממלחמה בעזה, ופתאום אח שלי היה לצידי בתחרות במקום טרופי מקסים. הנוכחות שלו העלתה בי תחושת הכרת טובה. בכל בוקר הסתכלתי על השמיים ופשוט אמרתי תודה"
התפרצות נגיף הקורונה שדחתה את משחקי טוקיו בשנה, הובילה את ליליאור לשנתיים של הכנות נמרצות במקום שנה. בכל זאת, לתחרות עצמה היא הגיעה עם פציעה מורכבת בירך ותשישות פיזית ונפשית. את התחרות סיימה במקום ה־17 מתוך 20 מתחרות. "היום כל זה נראה לי כמו חלום שלפעמים אני מזכירה לעצמי שבאמת קרה", היא אומרת בחיוך. "אחרי שהקורונה פרצה חשבתי שיבטלו את המשחקים, זה נראה לי הדבר ההגיוני לעשות כי אין סיבה לסכן חיים בשביל תחרות ספורט. בפועל החוויה בטוקיו הייתה מדהימה, לצד כמה דברים מעציבים. היינו מרוחקים ומבודדים, אסור היה לצאת ולטייל, והקהל היה מאוד חסר".
הקמפיין של ליליאור לקראת פריז שונה מאוד מקודמו. בתחילת מרץ היא הגיעה לאליפות העולם בפוארטו־ריקו במטרה ברורה להשיג את הקריטריון. היא סיימה את התחרות במקום השישי, עם שיא ישראלי חדש והכרטיס הנכסף למשחקים. "הפעם הגעתי עם תמיכה נרחבת, כשאנשים מכירים אותי, ועם הרבה יותר מודעות לציפיות ממני. התנאים בתחרות לא היו פשוטים. הייתה שם בעיית יתושים ופשפשים, ונעקצתי עד כדי כך שבשלב מסוים נראיתי כמו פיצה. לשמחתי בתחילת התחרות הלחץ שהייתי בו התחלף ברצון לנצח, ובזה התמקדתי ולא במה שאני צריכה לעשות בכל מקצה ומקצה. זאת הייתה גישה טובה שלשמחתי הצליחה".
מבחינה מנטלית הועילה העובדה שאחיה הגדול עדו הצטרף אליה, לאחר חודשיים של לחימה קשה בעזה. "זו הפעם הראשונה שרגשית נפל לי האסימון – איפה אח שלי היה ואיפה הוא עכשיו. יש הרבה אחיות שמחכות לאח שיחזור מהמלחמה בעזה, ופתאום אח שלי היה לצידי בתחרות במקום טרופי מקסים. הנוכחות שלו העלתה בי תחושת הכרת טובה. בכל בוקר הסתכלתי על השמיים ופשוט אמרתי תודה. התחרות הזאת הייתה מעין התעוררות בשבילי. אני אדם שקל לו להישאב לשלילי וכאן היה קל לי להתרכז בחיובי. אחרי 7 באוקטובר, במשך תקופה, הרגשתי אשמה. אבל היום אני מבינה שלא נכון להסתכל על זה ככה. התפקיד שלי הוא להחזיר אור הביתה. אני לא לוחמת, אין לי השפעה או יכולת לגרום לשלום עולמי, אז אני רוצה לתרום איפה שאני יכולה".
תחרויות הגלישה האולימפית השנה יתקיימו בטהיטי, האי הגדול ביותר בפולינזיה הצרפתית, במרחק של יותר מעשרים שעות טיסה מפריז. "בקרוב אצא לשם למחנה אימונים ראשון, ויצטרפו אליי האחים שלי, שגולשים גם הם ועוזרים לי להוציא את המיטב מעצמי. אני מקווה שבסוף התחרות בטהיטי אגיע לפריז כדי לחוות קצת אולימפיאדה אמיתית נטולת קורונה".
"זה ספורט אקסטרים ויש בו סיכונים. אני עומדת להתמודד עם הגלים הגבוהים בטהיטי, אז אני מתאמנת עם איש מקצוע על עצירת נשימה לזמן ארוך יותר"
ליליאור נולדה בתל־אביב לפני 24 שנה. היא גרה עם הוריה סמוך לכרם התימנים, ובזוגיות עם בת זוגה טופז. אביה יוחאי הוא בעל חברה לחילוץ מטיילים ואמה אורלי יעקובי היא ציירת זוכת פרס רפפורט לאמנות 2022, שתציג בספטמבר תערוכה יוקרתית במוזיאון תל־אביב. לענת שני אחים: עדו, בן 26, ונועה, בת 22.
"גדלתי במשפחת סופר־על האמיתית, משפחה קרובה, ספורטיבית ותחרותית. מגיל צעיר התחרינו מי יגיע לשלט ראשון, מי ינצח בכדורגל ומי יתחיל לגלוש קודם. הייתי ילדה בעייתית שהייתה חייבת להיות צודקת ועושה הכול כדי לנצח, גם אם זה אומר לרמות בטאקי", היא נזכרת בחיוך. "מגיל צעיר ההורים היו לוקחים אותנו באופן קבוע לסיבוב בים. כשהייתי בת חמש ביקשתי ללמוד לגלוש. לאבא שלי היה גלשן ישן במחסן, והניסיון הראשון ללמד אותי הסתיים כשפתחתי את הראש ועשו לי תפרים בבית חולים. זה לא הרתיע אותי, וכבר למחרת הייתי שוב בים. בגיל צעיר ההורים שלחו את שלושתנו למועדון הגלישה 'גלים', שהיה אז בדולפינריום בתל־אביב, ובחודשי הקיץ פשוט עברנו לגור שם. היינו שם משבע בבוקר עד שבע בערב, ואמא הגיעה בצהריים להביא לנו אוכל. כל הילדוּת שלי היינו בים, אם היו גלים ואם לא, ועד היום אני חברה של האנשים שגדלתי איתם במועדון. זאת משפחת הגלישה שלי".
בגיל 11 השתתפה ליליאור בתחרות הראשונה שלה בארץ, ובגיל 12 כבר זכתה באליפות הארץ לבוגרות. "זאת הייתה התחרות היחידה שהתקיימה אז. השתתפו בה שמונה גולשות ושמחתי מאוד לנצח", היא נזכרת. "האלופה לפניי הייתה טל ספורטה, שהייתה אז בת 26. אני זוכרת שממש פחדתי ממנה וכשראיתי אותה גולשת הרגשתי שרפה בבטן, כי היא הייתה הגולשת הכי טובה בארץ. היום היא חיה בסן־דייגו והיא מורה נהדרת ליוגה".
בגיל 14 החלה ליליאור להשתתף בתחרויות בינלאומיות. "כשנועה חגגה 12 היא ביקשה לצאת להתחרות באירופה, מה שלא עשינו לפני כן, ולשמחתי היא הייתה מספיק נדיבה להסכים שאצטרף אליה, מה שהוביל לתחרות הבינלאומית הראשונה שלנו אי פעם בצרפת, במסגרת הסבב האירופי. כשהגענו לאירופה שכרנו ואן, קנינו כמה שקי שינה ואוהל, עשינו קמפינג בכל מקום וזאת הייתה חוויה מטורפת".
במהלך התחרות הבינו האחיות ליליאור שהן מתחרות ברמה שאינה נופלת מהרמה העולמית. "הופתענו לגלות שאנחנו בהחלט מתאימות, מה ששינה לחלוטין את התמונה", היא מספרת. "אבא שלי, שאין לו קשר לגלישה, פילס לנו את הדרך. הוא מצא לנו יעדים לגלישה ותחרויות, קנה לנו כרטיסי טיסה, סגר את הפינה מול בית הספר. הוא פשוט הודיע לנו על תחרות, ואנחנו הגענו אליה ואמרנו מדהים ותודה רבה. בלעדיו כל זה לא היה קורה. אין היום בארץ מי שמבין בענף הזה יותר מהמשפחה שלי".
במקביל לתחרויות בעולם המשיכה ליליאור בלימודיה בבית הספר. "זה היה התנאי היחיד של ההורים שלי, שאמשיך ללמוד, בניגוד לחברים אחרים שעברו לגור בפורטוגל וקיבלו אישור להשלים בגרויות מאוחר יותר", היא מספרת. "בגיל 16 הבנתי עד כמה חשובה הדרישה הזאת, כי זה הכניס בי משמעת ויכולת לבנות לוח זמנים שבו אצליח לעמוד ביעדים שלי, ולבסוף באמת סיימתי את התיכון בהצטיינות".
הניסיון הבינלאומי שצברה והיכולת הטובה שהפגינה הובילו אותה ב־2018 לזכייה בתואר סגנית אלופת אירופה בדרג הג'וניור, ושנה לאחר מכן היא ניצחה בתחרות הסבב האירופי בצרפת. במהלך השנה היא מתאמנת ומתחרה במשך חודשים ברחבי העולם, ובשלוש השנים האחרונות היא עובדת תחת מאמן פורטוגלי. "בחצי השנה האחרונה הייתי בארצות הברית בחוף המערבי והמזרחי, בפוארטו־ריקו, באוסטרליה, בבאלי שבאינדונזיה וכמה פעמים בפורטוגל", היא מונה. "המסעות קשים וגם יוצרים מעין פיצול אישיות בין מי שאני באימונים למי שאני בבית. אני עוברת הרבה מאוד בנסיעות שלי, ותמיד קצת מוזר לחזור לארץ ולחברים, שחיים את שגרת היומיום שלהם.
"זה דורש הרבה סבלנות וכבוד לתהליך שאני חווה ולהקרבה הגדולה בדרך למטרה – להיות אחת הטובות בעולם ולזכות במדליה אולימפית. בארץ קשה יותר להתאמן כי יש לנו ים ולא אוקיינוס, מה שאומר שתדירות הגלים נמוכה יותר. כשאני כאן אני מתמקדת באימוני כושר ובטיפולי פיזיותרפיה, פוגשת חברים, נחה וטוענת מצברים לקראת המשך המסעות".
תחרויות בים שונות ממשחקי כדור או מתחרויות אתלטיקה: תנאי הטבע הם אלה שקובעים את לוח הזמנים. "בבוקר של יום תחרות את לא יודעת אם זה באמת יקרה, ואם כן האם תתחרי פעם או פעמיים. את מקבלת לוח זמנים היפותטי ומשם מתנהלים לפי ההחלטות במהלך היום", היא מסבירה. "זאת מציאות לא פשוטה ולא נוחה, מה שהופך את ממד החוזק המנטלי לקריטי אפילו יותר. זה קשה ולפעמים פשוט בא לי לעזוב הכול, לחזור הביתה ולהתחיל חיים רגילים ושגרתיים של מישהי בגילי. מצד שני, אני מאמינה שבפועל זה ישעמם אותי אחרי שבועיים. זה מה שמחזיק אותי וגם מבהיר לי כמה בת מזל אני".
כדי לבנות לעצמה יציבות, לא משנה איפה היא נמצאת, מקפידה ליליאור לקום לפני הזריחה לזמן איכות עם עצמה. "חשוב לי לבנות שגרה במציאות שהיא לא ידועה. יש לי ארבעים דקות ביום שאני שותה קפה בנחת, כותבת, עושה מדיטציה ומתיחות, וזה נותן לי מקום בטוח במהלך היום", היא משתפת. "אני גם נמצאת בטיפול פסיכולוגי. שנים הייתי נגד, כי חשבתי שאני יכולה לפתור דברים בעצמי, אבל למדתי שבפועל יש צורך במערכת תומכת עם בעלי מקצוע, שיודעים איך למנף את הכישורים שלנו למקומות טובים. העובדה שכולם ציפו ממני לשחזר את ההישג ולהגיע לאולימפיאדה הובילה לפחד, לחץ וגם קנאה כלפי מי שהשיגו את הקריטריון כבר בשנה שעברה. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי וזה הוביל אותי למקומות לא טובים, והיום אני עובדת על הרפיית התחושות של מה היה ומה יהיה ולהתמקד במה שקורה עכשיו".
איך מתנהלת תחרות גלישת גלים?
"תחרות כוללת מקצים כשכל מקצה הוא בן 15 דקות ל־40 דקות, תלוי בתנאים בשטח, ובתנאים סוערים זה לוקח יותר זמן. בכל מקצה משתתפים בדרך כלל בין ארבעה מתחרים בשלבים הראשונים לשניים בשלבים המכריעים. במהלך המקצה כל גולש יכול לתפוס כמה גלים שהוא רוצה, אבל רק שני הגלים בעלי הניקוד הגבוה ביותר נחשבים בתוצאה הסופית, שקובעים אם יעלה סיבוב או ינשור מהתחרות. במהלך התחרות יושבים השופטים במבנה על החוף, והם מנקדים את הביצועים לפי קריטריונים: דיוק וחדות ביצוע, סגנון, רמת סיכון וקושי וכיוצא בזה. הניקוד הסופי נקבע לפי ממוצע הניקוד".
חלק מהתחרויות מתקיימות בתנאים סוערים. עד כמה זה מסוכן או מפחיד?
"זה ספורט אקסטרים ויש בו סיכונים. אני עומדת להתמודד עם הגלים הגבוהים בטהיטי, אז אני מתאמנת עם איש מקצוע על עצירת נשימה לזמן ארוך יותר. האוקיינוס והים בלתי צפויים. יש מסה של מים זזים, גלים וזרמים, ואי אפשר להתנגד אליה. זה מצריך כושר טוב, מודעות, להכיר את הגבולות של עצמך, ובעיקר לא להיבהל אם משהו מסתבך".
מה מצב ענף הגלישה בישראל?
"הענף בחיתוליו והוא נבנה עכשיו מחדש באופן נכון יותר. אני שמחה שגדלים יותר ויותר כישרונות חדשים, ואני מקווה שההצלחה שלי נותנת להם השראה. מבחינת מקצוענים בפועל, מאז שאחותי נועה החליטה לקחת צעד אחורה בכל מה שנוגע לתחרויות, אני כרגע היחידה בשטח, בנוסף לכמה גברים שמנסים גם הם להעפיל לאולימפיאדה".
כיום יש לך מה שאת צריכה מבחינת מעטפת?
"היום בזכות מכבי תל־אביב, הוועד האולימפי, החוויה האולימפית ונותני החסות שלי – הרבלייף, אלטשולר שחם ו־Rescue One יש לי תמיכה ומעטפת שמאפשרת לי לטוס לאן שאני רוצה, להתאמן, להתחרות ולהתכונן בשקט ובמקצוענות לאולימפיאדה השנייה שלי".
מה הציפיות שלך מהתחרות האולימפית?
"חשוב לי לתת שם את כל מה שאני יכולה. אני אסירת תודה שהחלמתי משתי פציעות קשות בשנתיים האחרונות, ומקווה שאגיע לתחרות בריאה בגוף ובנפש. זה מתיש להיות במאה אחוז כל הזמן, ואם המיטב שלי יכלול זכייה במדליה אולימפית אני אהיה מופתעת ואגיד תודה, למרות שהכול באמת אפשרי".
על מה את חולמת?
"קודם כול שהחטופים יחזרו הביתה. מבחינת הספורט והחיים אני פשוט רוצה להיות שמחה. למזלי יש משפחה אוהבת ותומכת, בת זוג נהדרת, אנשי מקצוע נפלאים ואפילו מעריצים שעוקבים אחריי הפעילות שלי, כותבים לי ומעריכים אותי וזה נותן לי הרגשה טובה".
ציפור לחשה לי שאת כותבת יומן.
"בכתיבה אני פורקת רגשות, מספרת על חוויות, וזה אחד הכלים שעוזרים לנוכחות, להיאבק בשליליות ולחזור לחיוביות ולאור. אולי יום אחד זה יהפוך לספר אבל כרגע זה רחוק ממני. עם הזמן אני לומדת לתת לעצמי את הקרדיט שאני טובה במה שאני עושה".
איך תתארי את הקשר שלך לים?
"מגיל צעיר אבא שלי אמר לי שהוא שמח ששלושת הילדים שלו בחרו בים כי זה מקום שהוא פלא. לעבוד עם הים, לגלוש על הגלים, להתבטא שם, לשחרר, לכעוס, לשמוח – זה משהו שלא הרבה אנשים יכולים להגיד שיש להם. היום אני אלך לגלוש גם ביום חופשי שלי, זה הדבר שאני הכי אוהבת ועבורי זה מקום קדוש".
