כשמיכאל בראונפלד (היום בר־און) היה בן עשר בלבד, החליטו הנאצים לחלק את גטו בוכניה, הגטו שבו שהה, לשני חלקים. חלק אחד היה מיועד לאלה שיכולים לעבוד, והחלק השני לזקנים, חולים וילדים מתחת לגיל 12. למיכאל היה ברור באיזה חלק הוא רוצה להיות ולמרות גילו הצעיר, ניגש להודיע לאחראי העבודה היהודי שהוא כבר בן 12 וברצונו לעבוד ולא להישלח לחלק השני של הגטו. מיכאל היה נמוך ורזה, ולאותו אחראי היה ברור שהוא משקר, לכן כשאמר לו שעליו לפנות למפקד המחנה הנאצי הוסיף אזהרה נחרצת: "אם הוא יגלה שאתה משקר – הוא יהרוג את שנינו".
מיכאל הנחוש הלך למפקד הנאצי, לא לפני שהכניס עיתונים לנעליים כדי להוסיף מספר סנטימטרים לגובהו. הוא נעמד מול הקצין ששאל אותו בן כמה הוא. "בן 12", ענה מיכאל בהחלטיות כשהוא מותח את גופו ומבליט את חזהו כדי לשוות לו מראה בוגר וגדול יותר. מפקד המחנה הוציא את אקדחו וצעק עליו, "אני נותן לך שלוש הזדמנויות לומר לי בן כמה אתה באמת, ואם תמשיך לשקר אני אירה בך". מיכאל מצידו המשיך לדבוק באותה גרסה והכריז שוב ושוב, "אני בן 12". בפעם השלישית הכה הקצין הנאצי את מיכאל עם האקדח, ואז אמר בהפתעה: "אני יודע שאתה לא בן 12, אבל עמדת על שלך", ובאותו הרגע נתן לו אישור לעבוד בגטו, או כמו שמיכאל קורא לו גם היום: "תו החיים".
לפני מספר שבועות הודיעו לבר־און כי הוא ידליק את משואת הזיכרון בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "זה כבוד גדול אבל הכי חשוב שידעו מה היה. חשוב לי שידעו שחייבים לדבר ולהזכיר את הגטאות ואת מה שעברנו. תמיד אמרתי, שמי שקשור למעלה לא נופל למטה. מי שמדבר על ההיסטוריה ומזכיר את מה שהיה, ממשיך להיות למעלה. הנה אני, נשארתי בחיים, בניתי בית, שירתי בצה"ל 25 שנה, מי עוד מלך כמוני?" הוא אומר בצחוק ומיד מבקש לספר סיפור.
מדי יום מתפרסמים ברשתות יותר מ־700 פוסטים אנטישמיים, רבים מהם עוסקים בהכחשת שואה, ויותר משבעה מיליון אנשים צופים בהם
"היינו בגטו, כבר שנתיים בלי אבא ואמא, וכל אחד צריך לדאוג לעצמו לפרוסת לחם. הייתי קטן, נמוך וזריז, ולכן נחשבתי למבריח הכי טוב בכל גטו בוכניה. הייתי מבריח מאכלים מבחוץ – קמח, לחמים וכל מיני דברים והייתי מוכר אותם במחיר גבוה פי 30 כי לא היה שם מה לאכול. מדי פעם תפסו אותי וקיבלתי מכות, כי הילדים הפולנים סחטו ממני כסף כדי שלא יקראו למשטרה. כשדרשו ממני שוב ושוב כסף, הייתי מתעמת איתם עד שהיו מוותרים. פעם אחת שאלתי את מוישל'ה, חברי להברחות, האם יגיע היום שבו נוכל לאכול כמה לחם שנרצה. והוא ענה: 'אם תגיע ליום שתוכל לאכול כמה לחם שתרצה, תבין שאלה ימות המשיח'. זה בכלל לא היה באופק באותו זמן. באחת ההברחות הבאות שלנו וממש לפני שהגענו לגטו פתאום שמענו קריאות בגרמנית 'עצרו מיד'. הוא לא עצר וניסה לברוח, ואז ירו בו וכנראה השק שלו היה כבד מדי כי הצליחו לפגוע בו, והוא מת במקום. אני נשארתי לבד מכל המבריחים. בן 11. לא רציתי שיהיה לי סוף כזה, והבנתי שלא ירחמו עליי בגלל שאני ילד אז הפסקתי עם ההברחות".
את הסיפורים בר־און מספר בתיאטרליות, וגם בזמן הצילומים עם הנכדים הוא מזמזם שירים שהוא זוכר מימיו בצבא. כשאני שואל אותו על הפרויקטים של נכדיו להנצחת זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, הוא טופח על גבם ואומר מיד: "שמחתי מאוד להשתתף, אני גאה בהם".
שני נכדיו, אורי (31) ויוני (29) קסלר חשבו לפני שנתיים לצלם את הסיפור שעובר אצלם במשפחה, בפורמט שבו סבם מספר את המעשה לאחד מצאצאיו שגילו זהה לגיל שהוא עצמו היה בזמן התרחשות הסיפור. מאחר שהשניים אינם בקיאים בעולמות ההפקה והצילום, הם פנו לזוג עדי אלטשולר ונדב אמבון, שהקימו את "זיכרון בסלון", וביקשו מהם סיוע בהוצאה לפועל של הסרטון. דרך קשריו של אמבון, שעבד באותם ימים כבמאי ב"כאן דיגיטל", הסיפור צולם, שודר וצבר מאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות. "הרבה מורים שלחו לנו הודעות וסיפרו שהם הקרינו את הסרט בכיתות שלהם – פה הבנו שיש לנו משהו משמעותי ביד".
האחים זיהו את הצורך הגדול שיש ביצירת מאגר סיפורים קצרים וממוקדים של שורדי שואה, עם מסר נגיש וברור עבור הדור הצעיר, שיחבר בין המספרים לקהל שלא מכיר, וכך נולד הפרויקט "סיפור קטן" שמספר כל פעם רגע ממה שעבר על סבא מיכאל בשואה. "בסוכות צילמתי את סבא שלי מספר על איך הם בנו סוכה בגטו", מספר אורי, "זה סרטון על גבורה יהודית ודבקות במצווה. העליתי את הסרטון לטיקטוק והוא זכה תוך זמן קצר באלפי צפיות. יש קהל שמחפש לשמוע ולראות סיפורים קצרים כאלה".
הם חשבו שבעיסוק ב"סיפור קטן", תיגמר המעורבות שלהם בתחום, ולא תכננו שום דבר מעבר לכך. אך מחשבות לחוד, ומציאות לחוד. "הבנו שיש בעיה סביב הנצחת השואה", מציין יוני, "נכנסו לעניין הזה בלי ידיעה על מה שקורה ברשתות החברתיות ובעקבות הסרטון של סבא ששותף בדפים של כאן דיגיטל, גילינו שהבעיה הרבה יותר חמורה. חשבנו שיש בעיה בזיכרון השואה, אבל מתברר שיש הרבה יותר פייק וזיופים סביב השואה מטעמים אנטישמיים, כשבאופן קבוע, האנטישמיות היא המנוע של הכחשת השואה. הקהל הישראלי לא פוגש את זה, גם כי האלגוריתם לא מציג את זה אבל גם כי בעברית כמעט אין הכחשת שואה, מהטעמים הברורים. מי שפוגש את זה הם יהודים שלא חיים בארץ, שלא מדברים עברית או כאלה שמחפשים אקטיבית את הכחשת השואה, והמצב שם על הפנים".
הם מספרים כי עשו מחקר ומצאו כי מדי יום נכתבים יותר מ־700 פוסטים אנטישמיים ברשתות החברתיות, רבים מהם עוסקים בהכחשת שואה, ויותר משבעה מיליון אנשים צופים בהם, כאשר בשנה האחרונה נרשמה עלייה של 30 אחוזים במספר הפוסטים האנטישמיים ומכחישי השואה ברשת. "לא מעט מהפוסטים האלה הם מתוחכמים, כי רוב האנשים הם לא היסטוריונים, ולא בקיאים בדיוק בכל העובדות הקטנות כדי לומר בוודאות 'זה לא נכון'. הרבה פעמים הטענות מבקשות להקטין, כמו למשל – 'הייתה שואה אבל לא במספרים האלה', או 'לא היה משהו מכוון נגד יהודים, זאת הייתה מלחמה כללית', ושהשימוש בתאי גזים הוא המצאה של היהודים ודבר כזה לא היה מעולם. יש דברים שקל מאוד להפריך אחרי חיפוש קצר באינטרנט ויש דברים מסובכים יותר", מספר אורי. "הבנו שזיכרון השואה ייקבע לפי מה שיהיה בתחום הזה בעתיד״, מוסיף יוני, ״לא משנה רק כמה נתעד את השורדים אלא גם כמה נגיב לאנטישמיים ומכחישים".
במשך תקופה ארוכה הם חשבו איך לגשת לנושא אך לא הצליחו למצוא פתרון שיהיה מספיק טוב בעיניהם, עד שלפני שנה השתתפו בהאקתון – מרתון מתכנתים סביב נושא מסוים, שהתקיים לפני יום השואה ונקרא "ניצוץ לדורות", ובמסגרתו התבקשו הצוותים לפתח כלי כלשהו בנושא. "חברנו לעוד ארבעה אנשים, כולם דור שלישי לשואה, ויחד פיתחנו תוסף לדפדפן כרום שמאפשר לכל אחד שגולש באינטרנט ולא מכיר את העובדות לעומק, לסמן טקסטים שמכילים הכחשת שואה והכלי ינסח תגובה מדויקת שמוכיחה למה אותו פוסט כולל הכחשת שואה. זה מאפשר לכל אחד בעצם להילחם בתופעה", אומר אורי. הכלי, שזכה לשם "סאבי", הביא לצוות את הניצחון בתחרות וזיכה אותם בכמה אלפי שקלים, קרדיטים לשימוש בכלים טכנולוגיים של מיקרוסופט, אבל בעיקר בהכרה מהאנשים הפועלים בתחום והבנה שיש להם בידיים כלי ששווה לקדם ולהוציא לעולם.
"אנחנו לא היסטוריונים ולא יודעים להתמודד מול עובדות שמכחישות שואה וזאת הנקודה שעומדת מאחורי הכלי הזה", אומר יוני שאחראי על העיצוב, המיתוג והמסרים, "סאבי עוזר לנו להביא עובדות עם מקורות וקישורים למקומות הרלוונטיים שעוזרים לנו להתמודד עם הפייקים. הרעיון הוא לא רק להגיב למי שכתב את פייק מאנטישמיות ושנאה, אלא לחשוף את האמת לעוקבים שנחשפו לתוכן. נכון שיש 700 פוסטים ביום אבל יש יותר משבעה מיליון זוגות עיניים שצופות בהם, ואותם אנחנו רוצים לחשוף לתשובות הנכונות כי זה הפיד שלהם. בנוסף, התגובות האלה יכולות לערער את האמינות של אותו מפרסם".
אורי, שאמון על הצד הטכני של הכלי, מסביר שסאבי יודע להגיב לפי נושאים ומילות מפתח; הוא שולף את המידע מהמאגרים של יד ושם ושל מוזיאון לוחמי הגטאות, "יש מתנדבים ממוזיאון לוחמי הגטאות שבמשך שנים נאבקים במכחישי שואה ברשת. הם היו קוראים פוסט, מחפשים את המקורות הנכונים ברחבי האינטרנט, מנסחים תגובה ואז מפרסמים אותה. עם סאבי הם פשוט מסמנים וממשיכים הלאה".
חשבנו שיש בעיה בזיכרון השואה, אבל מתברר שיש הרבה יותר פייק וזיופים סביב השואה מטעמים אנטישמיים, כשבאופן קבוע, האנטישמיות היא המנוע של הכחשת השואה
כיום יש גם משתמשים אקטיביים שמחפשים הכחשות שואה או אנטישמיות בעזרת מילות מפתח ברשתות החברתיות ויש משתמשים שנתקלו בתוכן שקרי במקרה. "אבל בן אדם שכבר מוריד את התוסף הזה הוא מישהו שכבר תכנן לפעול בכיוון", מדגיש אורי. "חוץ מזה, הכלי יודע לזהות את המשלב הלשוני של המגיב, למשל ילד בן 12 שכותב תכנים אנטישמיים ברשת, לא עושה את זה ברמה של פרופסור ולכן התגובה של הכלי תהיה בהתאם לרמה ולסגנון".
כל זה קרה עד 7 באוקטובר. בזמן שכוחות הביטחון עסקו בבלימת מתקפת הטרור של חמאס ובמעבר לתמרון הקרקעי בתוך רצועת עזה, השדה ההסברתי ברשתות החברתיות הופקר ומי שלקח אחריות הם ישראלים שלא יכלו לעמוד מנגד. "בהתחלה היינו קצת בהלם, כמו כולם, חשבנו שלא צריך הסברה כי היה ברור בעולם מי הטוב ומי הרע. בהמשך הבנו שהעולם לא באמת בצד שלנו ושצריך לעשות משהו", נזכר אורי, "כל הרשת געשה מתכנים אנטישמיים מהמלחמה, היו הרבה דיסאינפורמציה ותכנים שקריים על ישראל. הרבה פעמים אלה דברים שבדומה להכחשת שואה, אם אתה לא מומחה, אתה לא יודע בדיוק מה לענות. למשל, הטענה שישראל הפציצה בית חולים בעזה. אנחנו יודעים שזה לא נכון אבל לתת את המידע המדויק לדבר כזה כמו מומחי הסברה – את זה אנחנו לא יודעים לעשות. אז החלטנו לקחת את סאבי ו'לאמן' אותו בעובדות שקשורות למלחמה".
אני מבין את הקו שמחבר בין הנצחת שואה לכלי הטכנולוגי שנלחם בהכחשת שואה, אבל מה הקשר להסברה?
"קודם כול, זהו צו השעה", קובע יוני, "כולם נרתמו לעשות הכול. אני בהתחלה הקמתי אתר עם חברים שהיו מעלים שמות של חיילים לתפילה. היו אינספור יוזמות שקשורות בהסברה ועדיין המדינה לא הצליחה להקיף את כל התחום לבד, ולכן המון אזרחים נרתמו לזירה הזאת. זה משפיע גם היום על עמדות של מדינות אחרות לגבי המלחמה. אם ארצות הברית דורשת מאיתנו לא להיכנס לרפיח, זה קשור לדעת הקהל שם שמושפעת מהרשתות החברתיות. דבר שני, אנטישמיות היא אנטישמיות. לא משנה אם היא באה לידי ביטוי בהכחשת שואה או בהכחשת מעשי חמאס. הגיעה פנייה גם מצד המתנדבים של בית לוחמי הגטאות שאמרו שאם ממילא הם פועלים נגד אנטישמיות כדי שיהודים ירגישו יותר בנוח בעולם, אז מבחינתם זה דורש רק כוונון קטן לעסוק בתכנים אנטישמיים מסוג הכחשת מעשי 7 באוקטובר".
הם אימנו את הכלי על עובדות בתחומי ההסברה, בסיוע גורמים ממשרד החוץ ומתנדבים שדייקו את התגובות. כך מספר המשתמשים בסאבי עלה משמעותית ועומד כיום על כמה מאות משתמשים שפעילים מדי יום. "נסעתי באוטובוס ודיברתי במקרה עם מישהו שלבש חולצה של 'אחים לנשק' ששיתף שהוא עוסק בתחום ההסברה", אומר אורי, "סיפרתי לו על הכלי שפיתחנו והוא אמר 'היי, אני משתמש בסאבי כל הזמן'. זה היה ממש מגניב. אלה בדיוק האנשים שהיינו רוצים שיעזרו, שעוסקים בהסברה בהתנדבות כדי לעזור ליהודים מכל רחבי העולם להרגיש יותר בנוח".
יש "התנגשויות" בין המלחמה בהכחשת שואה להסברה הישראלית? הרי חלק ניכר מהקו ההסברתי בתחילת המלחמה כלל השוואה בין זוועות חמאס למעשי הנאצים.
יוני: "כן, כי כשעסקנו גם בזילות שואה והגדרנו לכלי שבכל פעם שמשווים משהו לשואה אז שיכתוב למה זה לא נכון. למשל, בתקופת הקורונה היו כאלה שהשוו בין ההגבלות והאיסור לצאת החוצה ובין ההגבלות בגטו בשואה, והיו עוד דברים בסגנון הזה. בעקבות זאת הגדרנו לסאבי להגיב שזה לא אותו דבר וגם להוכיח למה זה לא ככה. במלחמה נתקלנו בשאלה מה קורה כשמישהו כותב שחמאס הוא כמו הנאצים. הרי הכלי יודע שאסור להשוות שום דבר לשואה, ומבחינתו זאת הכחשת שואה".
"אלה המקומות שבהם הבינה המלאכותית התבלבלה והיה צריך לדייק אותה״, ממשיך אורי, ״בסוף הגדרנו לכלי להגיב משהו כמו ׳אומנם מאז מלחמת העולם השנייה היו עוד מעשים שדומים לפעולות הנאצים כמו 7 באוקטובר, אבל ברמת ההיקף והתכנון השואה הייתה יחידה׳".
ו־7 באוקטובר זה שואה?
"מבחינתנו חד־משמעית לא", קובע יוני, ואורי מבקש להדגיש כי "הקו המנחה שלנו הוא ההיצמדות לעובדות, ואם מישהו יגיד שמשהו הוא כמו דבר אחר, למרות שבפועל הוא לא, אז אנחנו נדייק את זה".
לאורי ויוני יש עוד ארבעה אחים. יוני נשוי ואב לשתיים, גר בירושלים ובעל עסק עצמאי לעיצוב חוויית משתמש ובניית אתרים. אורי רווק ומתגורר בפתח־תקווה, עובד בחברת הזנק כמפתח תוכנה. בבית הספר היסודי הם למדו ב"נועם", משם המשיכו לישיבה התיכונית החרדית "מערבא" ומשם לישיבות גבוהות חרדיות. הם מתקשים להגדיר את עצמם במקום מסוים על הרצף הדתי, ומסבירים כי בניגוד לאיך שזה נשמע, הבחירות שלהם הן תוצאה של האידיאולוגיה והחינוך במשפחה. "המשפחה שלנו נמצאת על התפר, חלק מהאחים עשו צבא, לומדים באקדמיה וכמובן חוגגים את יום העצמאות. כל זה נחשב להמשך ישיר של סבא שלנו", אומר יוני.
אנחנו נפגשים בבית ההורים של אורי ויוני בפתח־תקווה, מרחק דקה נסיעה מביתם של סבא מיכאל וסבתא חוה אשתו, שהייתה גננת בגבעתיים ובתל־אביב במשך כמעט שלושה עשורים.
האחים מביטים בסבם בפנים אוהבות ואומרים: "בתור דור שלישי אנחנו מאוד חיים את הסיפור הזה, ומבחינתנו זאת מתנה שאנחנו רוצים להעביר הלאה לעולם. סיפורי השואה של סבא לא התמקדו בטראומה אלא דווקא שימשו מקור לאופטימיות, עוצמה וכוח. אם סבא – שעבר דברים נוראיים בתור ילד – עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, אז זה נותן תקווה לכל אחד. כשיש בחיים רגעים שמרגישים בהם שהכול שחור ואין אפשרויות טובות אז חושבים מיד על סבא, שבתור ילד איבד את שני ההורים שלו וברח ממקום למקום, אבל תמיד היה לו כוח להמשיך. זה נותן פרופורציות".
