באפריל 2011 נחת בתיבת הדואר האלקטרוני של ורד שביט מייל מאחיה, טל שביט. בשלושת השבועות הבאים הגיעו ממנו עוד כמה מיילים, כולם זהים – שורת הנושא ריקה ובתוכן קישור בודד. הבעיה הייתה שהוא נהרג חודש קודם לכן.
טל נהרג ב־2 במרץ 2011 בתאונת דרכים במחלף מורשה. הוא היה עיתונאי רכב ואופנועים מוכר, ומותו זעזע רבים בקרב קהילה זו. מאז, כמעט באופן רצוף, מקדישה אחותו ורד את חייה לנושא המוות הדיגיטלי, כלומר לכל הקשור לנכסים שאנשים שמתים משאירים אחריהם ברשתות החברתיות, בדואר האלקטרוני, במחשבים ובמכשירים הסלולריים שלהם. עד כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, הנושא פרוץ לחלוטין ונתון לגחמותיהם של החברות וספקי השירותים השונים, רובם יושבים בחו"ל וללקוח או למשתמש הבודד יהיה קשה להגיע כמעט לכולם. במקביל, גם המדינה לא ממש מתייחסת לנושא, ובהיעדר חקיקה וידע מוקדם אנשים רבים נתקלים בקשיים כשקרוביהם נפטרים והם מעוניינים לקחת לידיהם את הירושה הווירטואלית של אהוביהם. הנושא עלה שוב לכותרות באופן משמעותי אחרי טבח שמחת תורה, ואז היא גם חזרה לעסוק בנושא ביתר שאת.
"שום דבר לא היה מתוכנן בכל הפעילות שלי שקשורה למוות דיגיטלי, הדברים התגלגלו", היא אומרת, "אחרי שפגשתי באופן אישי את הנושא, התחלתי לחפש עליו חומר ואז גם נחשפתי אליו בעוד מקומות והקשרים, וככל שפגשתי אותו יותר הבנתי שזה משהו מאוד חשוב שאף אחד לא מדבר עליו או מטפל בו, ולכן אני צריכה לעשות את זה".
"יש סיפור עצוב מ־7 באוקטובר, על אלמנת שוטר שהטלפון שלו היה לה ביד עם הסיסמה, היא רק לא נכנסה לוואטסאפ כי היה לה קשה מדי, וכשכבר ניסתה להיכנס היה מאוחר מדי כי החשבון יצא אוטומטית מפעילות"
היא בת חמישים, מתגוררת עם בן זוגה אייל בתל־אביב ומגדירה את עצמה אל־הורית מבחירה. בזמן התאונה שקטפה את חיי אחיה הייתה בת 37. "אני לא חושבת שמישהו התכוון להכאיב לנו", היא משחזרת את מקרה המיילים שנשלחו מהתיבה של טל, "פשוט פרצו למייל ושלחו משם ספאם כמו שאנשים שפורצים למיילים עושים. זה כביכול משהו מאוד קטן, אבל לקבל ממישהו שמת מייל, אדם שקרוב אליך, זו חתיכת כאפה לא פשוטה ומעורר הרבה חוסר אונים. כולנו חיפשנו פיסות של טל להיאחז בהן ולשמור אותן, והמחשבה שזרים שולטים עכשיו על המייל שלו הייתה עוד נדבך ביגון הנוראי שהיינו בו".
מה עשית?
"שלחתי מייל לחברת 'יאהו' מתיבת אימייל אחרת של טל, שבמקרה הייתה לנו אליה גישה. הצגתי את עצמי כטל וביקשתי שיחזירו לי את השליטה לחשבון המייל שלי. לא ביררתי לפני כן מה המדיניות שלהם, לא שאלתי, פשוט עשיתי את מה ש נראה לי הכי הגיוני. 'יאהו' אכן החזירו לי את הגישה לחשבון שלו, וכל הספאם שהיה שם נמחק".
אבל ההתמודדות עם המייל שנפרץ הייתה רק חלק מהקושי שלהם לאיתור הנכסים הדיגיטליים של טל. "עשינו חלוקת עבודה במשפחה, ויצא שלקחתי על עצמי לעבור על המחשבים שלו לפני שאני מעבירה אותם לילדיו. היו לו שני מחשבים, נייח שהיה העיקרי ונייד שבקושי נעשה בו שימוש. טל היה גרוש, היו לו חיים משל עצמו שלא קשורים לילדים שלו, ואני מאמינה שכמו שאנחנו מסדרים ומקפלים בצורה מכובדת חיים של בנאדם בדירה הפיזית שלו אחרי מותו, את אותו הדבר צריך לעשות גם בנכסים הדיגיטליים שלו".
"פנו אליי אנשים שהיו בקשר עם טל וביקשו כל מיני דברים. חלק ביקשו שאשלח להם תמונות שלהם שהוא צילם, חלק ביקשו שאמחק התכתבויות ותמונות שלהם – כל הדברים האלה נראו לי לגמרי לגיטימיים, זכותם של אנשים לקבל או למחוק דברים שקשורים אליהם אישית. היה לי ברור שהילדים צריכים לקבל את המחשבים, אבל לא כפי שהם. אבל אז גיליתי שקשה לי מאוד להיכנס למחשב שלו. המחשב שלנו הוא מקום כל כך פרטי ואישי, כמעט כל תיקייה יכולה להגיד עלינו משהו. אז היה לי ברור שאני צריכה לעשות את הפעולות האלה, אבל ברמה הנפשית פשוט לא הצלחתי. במשך שבועות המחשב ישב בדירה שלי ולא הצלחתי אפילו להכניס אותו לחשמל. היו במשפחה שלי אנשים שלא הבינו למה זה כל כך קשה והפעילו עליי לחצים, אנשים הפעילו לחצים על ההורים שלי, הרגשתי שאני פוגשת קושי שאף אחד לא הכין אותי לקראתו ושאף אחד לא יכול לעזור לי בו. ממי אבקש עזרה עכשיו, ממסדרי מחשבים לאחר מוות? אין שום תפיסה חברתית מקובלת לגבי הדבר הזה, אתה פשוט נמצא לבד וצריך להתמודד".
בסוף שביט הצליחה לגייס את הכוחות הפנימיים הדרושים לכך והצליחה לחבר את המחשב לחשמל ולהעלות את התוכן לפניה. "בניתי לעצמי מתודה שלפיה החלטתי מה אני משאירה ומה אני מוחקת. סידרתי את המיילים לפי שם השולח, וכל שם שהיה של אישה הצצתי לראות אם זה אישי או מקצועי. אם זה היה אישי, מחקתי את כל תכתובת המייל בלי לקרוא אותה, אם זה היה מקצועי, לא נגעתי. המצאתי את השיטה תוך כדי תנועה. דבר דומה עשיתי עם התמונות. הצלחתי לאתר את כל התמונות שאנשים ביקשו ממני לשלוח ושלחתי להם, וגם מחקתי תמונות אישיות של מישהי שביקשה שאמצא ואמחק אותן. תוך כדי הקושי הזה התחלתי לחפש ברשת איך אנשים התמודדו עם קשיים דומים, כדי לא להרגיש לבד עם הסיטואציה. מהר מאוד הבנתי שזה עולם ומלואו, שמוות דיגיטלי הוא נושא עם שם, שמקרים כאלה מגיעים לתקשורת, שהוא נחקר באקדמיה – ושלי אין שום מושג לגביו".
אחרי שנחשפה לנושא, שביט לא הרפתה ממנו וצללה לעומקם של דברים, עד שחבר טוב הציע לה להתחיל לכתוב ולחלוק את התובנות. היה לה בלוג אישי שבו היא כתבה לפני שטל נהרג, והיא ניצלה אותו כבמה לנושא. "הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים אחרים שלא ירגישו בודדים כמו שאני הרגשתי כשישבתי מול המחשב של טל. אז פתחתי בלוג חדש בנושא מוות דיגיטלי. קראתי לו 'אבק דיגיטלי' וכתבתי פוסטים בעברית ובאנגלית. אחרי שהיו לי כעשרה פוסטים עליתי איתם לאוויר, ובמקביל כתבתי סדרת כתבות לערוץ המחשבים של ynet בנושא. הפוסטים קיבלו כיסוי תקשורתי די מהיר כי היה שם משהו שלא היה באף מקום אחר".
למה בעולם זה עניין שנחקר ומדובר, ובארץ לא?
"אין לי תשובה מאוד נחרצת בעניין, אבל יש סברה שישראלים הרבה פעמים מוצאים מישהו שיעזור להם לפני שהם פונים לתקשורת או לבית משפט. יש מקרה של חייל אמריקני שנהרג ב־2005 והיה לו חשבון מייל ב'יאהו', המשפחה שלו נאלצה להגיע לתקשורת כדי לשכנע את החברה למסור לידיהם את החשבון. אם מקרה כזה היה קורה בארץ, למשל עם תיבת מייל של 'וואלה', יכול להיות שהרבה לפני פנייה לתקשורת מישהו שמכיר מישהו בוואלה היה מתערב והדברים היו נפתרים בצורה הרבה יותר שקטה. אני לא חושבת שקוריאני מחפש קוריאני אחר שעובד באיזו חברה כדי שיעזור לו כמו בישראל".
כאמור, שביט התגלגלה לעיסוק בנושא המוות הדיגיטלי לאחר הטרגדיה שאירעה במשפחתה. לפני כן הייתה במשך 11 שנים מפיקה בטלוויזיה, בעיקר של תוכניות בידור, והפיקה גם אירועים בימתיים במסגרת פסטיבל ישראל. "זה נראה לי מקצוע מושלם", היא אומרת, "הייתי בטוחה שאעבוד בו לנצח, ודי נדהמתי כשהבנתי שאני לא רוצה להמשיך. התחלתי להיות מפיקה בכיתה י"ב, וכשהשתחררתי מהצבא רק חיפשתי איך לחזור לזה, אבל בשלב מסוים הפסקתי לאהוב את העבודה הזו. לא יכולתי לשאת את זה שאנשים מתייחסים לתוכנית בידור כמו לחיי אדם. אנשים לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות, חשבו שלא אמורים להיות לנו חיים ונמאס לי מהלך המחשבה הזה, נמאס לי מטאלנטים שחושבים שהם א־לוהים רק כי הם מופיעים בטלוויזיה, הכול פתאום נראה לי מעושה. ב־2008, עזבתי קריירה של יותר מעשור בתוך חודש. עברתי למגזר השלישי, הקמתי וניהלתי את עמותת 'עיגול לטובה', שנה וחצי לאחר מכן פוטרתי משם. זו הייתה הפעם הראשונה שפיטרו אותי, ובמקביל האיש שהייתי נשואה לו הודיע שהוא עוזב אותי. כל זה קרה בשנת 2010, זו הייתה שנה מאוד קשה. אבל אז הגיעה 2011, השנה שבה טל נהרג, והוכיחה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. היא גם הוכיחה לי שהתמודדות עם מוות היא בכלל לא באותו יקום של דברים אחרים, שאני לא מזלזלת בהם, כמו גירושין או פיטורין – פתאום כל הדברים האלה נראו קטנים. ואז בעצם הקדשתי את עצמי למוות דיגיטלי, עד 2018".
איך מתפרנסים מעיסוק במוות דיגיטלי?
"אף פעם לא עסקתי בייעוץ אחד על אחד, זה קשה לי מדי. אני גם ככה נחשפת לסיפורים מאוד קשים, לפגוש את האנשים זה כבר צעד אחד יותר מדי. בהתחלה ההרצאות שלי היו בהתנדבות, עד שאנשים טובים אמרו לי שמספיק, אז התחלתי להרצות בתשלום. אבל בשום שלב לא הצלחתי להתפרנס מהרצאות, היה לי חשוב יותר לקדם את הנושא ולהרצות מאשר להתפרנס. למדתי, כתבתי, הרציתי, נסעתי להיפגש עם כל מי שהיה מוכן כי רציתי לעשות שינוי בהתנהלות של החברות, בחקיקה, לקדם פתרונות, להעלות את המודעות ולעזור לאנשים. במקביל, אבי חלה בדמנציה, והתחילו כמה שנים קשות שבהן מצאתי את עצמי עוסקת במוות דיגיטלי ובדמנציה".
ב־2018 היא החליטה לעזוב את 'אבק דיגיטלי', "לא היה לי יותר פנאי גם מבחינת זמן וגם מבחינה נפשית. הייתי מאוד מתוסכלת, היו כל מיני שינויים שרציתי שיִקרו לא קרו, יוזמות שניסיתי ליזום לא התרוממו, הרגשתי שאני לא מצליחה לעשות את השינוי שרציתי לעשות ושאני לא מוצאת בעלי ברית. פרסמתי פוסט פרישה בבלוג ביום השנה למותו של טל, הייתי מותשת ומרוקנת ולא חשבתי שאי פעם אחזור לעסוק בזה".
"כדי שהטלפון ימשיך להיות רלוונטי, מישהו צריך להמשיך לשלם את החשבון. האם יש מישהו שיודע איפה נמצא חשבון הטלפון שלך? גם אם יש הוראת קבע, אם הבנק יודע שאתה מת חשבון הבנק שלך יוקפא"
ב־2021 אביה הלך לעולמו, לאחר זמן לא רב גם אמה, ושביט החליטה יחד עם בן זוגה לצאת למעין פנסיה מוקדמת, לטוס כמה שיותר בעולם ובעיקר להתאושש מהשנים הקשות שעברו עליה. 7 באוקטובר תפס את בני הזוג בטיול ביפן וטאיוואן. "בנובמבר היינו אמורים לחזור ארצה", היא מספרת, "הטיסה בוטלה והחלטנו להאריך את השהות בחו"ל". בינתיים, החלו לזרום לתיבת המייל של הבלוג פניות ממשפחות נפגעי הטבח, והיא החליטה לחדש את העיסוק בו עוד לפני שחזרה ארצה: "ממדי האסון התחילו להתבהר, קיבלתי פניות מאנשים שמתמודדים עם ההיבטים הדיגיטליים של השכול שלהם, והרגשתי רע שכל מה שאני יכולה לעשות זה להפנות אותם למדריכים לא עדכניים מ־2017 שהיו בבלוג. הרגשתי שאני חייבת לחזור, שזו הדרך שלי לסייע במאמץ המלחמתי. התחלתי לבדוק את המדיניות של חברות שונות והעליתי מדריכים מחדש".
מהן העצות הכי טובות שאת יכולה לתת למשפחות שכולות?
"דבר ראשון, כאמור, לשמור על הטלפון פעיל. הדבר השני הוא ליצור גיבוי, גם לדברים שאתם בטוחים שמגובים. יש מקרים קורעי לב של מכשירים שנגנבו מדירות של משפחות שכולות, ואין להן איך לשחזר את הזיכרונות. גיבוי צריך להיות בשני מקומות – על הענן ובכונן פיזי. כונן חיצוני למקרה שפורצים לענן, וענן למקרה של גנבה או נזק לכונן הפיזי. ההמלצה השלישית היא לסרוק מסמכים חשובים, זה גם משהו שמשפחה יותר רחוקה וחברים יכולים לעשות מרחוק. הרבה פעמים אנשים רוצים לעזור ולא יודעים איך, אז הנה, זו אפשרות. דבר נוסף הוא אחת לשבוע או שבועיים להיכנס לכל האפליקציות בטלפון של אהובכם שמת כי לכל אפליקציה יש זמן אחר שאחריו אם אין פעילות היא מושבתת. למשל, אם לא נכנסים לחשבון ואטסאפ במשך 120 יום הוא נכנס למצב של אי־פעילות ואי אפשר להיכנס אליו יותר. יש סיפור עצוב מ־7 באוקטובר, על אלמנת לוחם-אש שהטלפון שלו היה לה ביד עם הסיסמה שלו, היא רק לא נכנסה לוואטסאפ כי היה לה קשה מדי, וכשכבר ניסתה להיכנס היה מאוחר מדי. אני מבינה שזה קשה, אבל תיכנסו, תעשו משהו, רק כדי להשאיר את האפליקציות פועלות. עצה נוספת היא לא לעשות דברים בפזיזות, לא למחוק דברים מתוך מצוקה רגשית. מיד אחרי המוות זה לא הזמן לקבל החלטות חשובות. קצת אחרי שהיגון שוקע אפשר לחשוב בצורה יותר מושכלת ולקבל החלטות".
שביט גם ממליצה לא לדווח לפייסבוק על מותו של אף אחד, בטח אם לא התייעצתם על כך לפני כן עם כל הקרובים. "זה יגרום לנעילת החשבון, להפיכתו לחשבון הנצחה שאי אפשר לעשות בו כלום. זה נזק בלתי הפיך. אתם אולי חושבים שעשיתם משהו טוב, אבל זה עלול לגרום נזק אדיר למשפחה ולקרובים".
כרגע עיקר המידע בבלוג הוא למשפחות שכבר שכלו אדם קרוב. מה לגבי אנשים שרוצים לתכנן את עתידם הדיגיטלי לפני המוות?
"אכן, המדריכים שכתבתי מיועדים למשפחות שכולות. את המידע לאנשים שרוצים לתכנן בעודם בחייהם מה לעשות עם נכסים דיגיטליים שלהם – שזה הדבר הנכון לעשות – אני כותבת עכשיו. במקביל אני גם הופכת את הבלוג לאתר כדי להנגיש את המידע באופן מסודר. חלק מהאתגר הוא שלכל פלטפורמה, ספק או אתר, יש מדיניות אחרת של מוות דיגיטלי, אם בכלל. לכן צריך לעבור אחד־אחד ולבדוק. לדוגמה, לטיקטוק אין בכלל מדיניות מה קורה במקרה של מוות של יוזר".
הסלולרי הפך למרכז חיינו, ובדרך כלל ברגע שהסיסמה לפתיחת הטלפון בידך, כל המידע של האדם פרוש לפניך. אולי בעצם מספיק לתת את סיסמת הפתיחה לאדם קרוב ולפתור בכך את רוב הבעיות הצפויות?
"כדי שהטלפון ימשיך להיות רלוונטי, מישהו צריך להמשיך לשלם את החשבון. האם יש מישהו שיודע איפה נמצא חשבון הטלפון שלך? גם אם יש הוראת קבע, אם הבנק יודע שאתה מת חשבון הבנק שלך יוקפא, כרטיס האשראי שלך יוקפא והוראת הקבע מפסיקה להיות משולמת. אחד הדברים שאני ממליצה לעשות הוא להמשיך לשלם את חשבון הטלפון של האדם שמת, דווקא בגלל שהוא מפתח להמון דברים. שנית, אם קרה לך משהו יחד עם הטלפון שלך, האיש נהרג וגם הטלפון נשבר, כל המורשת הדיגיטלית שלו יכולה לרדת לטמיון. בשביל זה צריך לעשות גיבוי, ועדיף כפול. זה אחד הדברים שהתייחסתי אליו במדריכים החדשים שכתבתי אחרי 7 באוקטובר, מה קורה אם אין טלפון או מחשב – זה משהו שפעם לא חשבתי שיכול לקרות, והנה ראינו שזה קורה".
איך מורישים הלאה את הסיסמאות הרבות שאנו משתמשים בהן?"במנהל הסיסמאות שלי יש כיום 498 סיסמאות שונות. מחקר מ־2015 הראה שלכל אדם יש 90 סיסמאות, והמספר מכפיל את עצמו בכל חמש שנים. כל אדם צריך לשאול את עצמו האם לאנשים שהוא אוהב זמינה הסיסמה למייל שלו, למחשב שלו, לטלפון שלו, האם הוא רוצה לתת להם את הסיסמה, האם הוא רוצה לתת רק לחלק מהדברים – המון פעמים אנחנו פשוט לא חושבים על זה. יש סיפור מפורסם על אדם שידע שהוא הולך למות, גם המשפחה שלו ידעה את זה, הם נפרדו סביב מיטתו בשקט ובשלווה ורק אחרי מותו האלמנה גילתה שעל אף שהיא אשתו הם לא דיברו על הדברים הדיגיטליים. היא גילתה שאין לה זכויות, ושהיא נעולה מחוץ לדברים שלו שברור לה ולכולם שהוא היה רוצה שתהיה לה גישה אליהם. לכן, אחד הדברים שאני הכי מעודדת לעשות זה קודם כול לדבר על הדברים האלה".
שביט מסבירה שכל החלטה בקשר לעזבונות הדיגיטליים שלנו היא לגיטימית אבל חשוב לתת על זה את הדעת לפני המוות, "בעיקר צריך לדעת מה אתה רוצה ואם אפשר להשאיר הוראות כתובות, עדיף. בתכנון מוקדם כדאי קודם כול להתחיל לחשוב היכן יש לך חשבונות, לאן אנשים שאוהבים אותך ירצו להיכנס ולאן אותם אנשים יצטרכו להיכנס – אלה שני דברים שונים לגמרי. אם יש לך עסק קטן, יכול להיות שיש דברים מסוימים שעד עכשיו עשית אותם לבד אבל אם קורה אסון מישהו אחר יצטרך גישה אליהם. למשל אנשים שאתה חייב להם כסף או אנשים שחייבים לך כסף. התסריטים הם רבים וזה נורא אינדיווידואלי, כל אחד צריך לחשוב עם עצמו על מה הוא שם את כובד המשקל. גם אם תהיה חקיקה, היא תעזור בעיקר להעלאת מודעות. הביזור כל כך גדול ורחב, שרק האדם הפרטי יכול לעזור לעצמו, וכדאי להתחיל אתמול".
