"כי חסדך גדול עליי"
אלחנן שפייזר
יש משהו בשיר "קטונתי" של יונתן רזאל שהופך אותו לייחודי בנוף המוזיקה החסידית־יהודית. השילוב של המילים מספר בראשית ומתהילים יחד עם הלחן של רזאל נוגע ללב בצורה פשוטה, כזו שמעטים מהשירים בז'אנר מצליחים להגיע אליה. העובדה שרזאל הלחין את השיר בעקבות פציעתה באורח קשה של בתו בתאונה ביתית מוסיפה להתרגשות מהשיר אך בקושי נדרש לספר אותה לנהנים ממנו – שכן משהו בלחן ובמילים הוא כל כך אותנטי שברור שעמד מאחוריו רגש כן שנובע מתחינה אמיתית לרחמי שמיים.
עוד לפני 7 באוקטובר נמשכתי ליצירה של רזאל חרף סלידה כללית ממוזיקה חסידית (ולמען האמת גם ישראלית). יחד עם מקבץ אקלקטי של יצירות אחרות, "קטונתי" ליווה אותי בזמנים קשים ושימש כתפילה נוספת, קטנה ופשוטה, לישועה. אך מתוך הערפל של דיכאון שנפל עלינו בעקבות מתקפת הטרור בשמיני עצרת נוסף עוד רובד של חושך לשיר שצמא לאור, והוא הופיע תכופות ברשימת ההשמעה שלי בימים שאחרי הטבח.
בשל מגבלות פיקוד העורף ואותו ערפל כבד של רגשות קשים, שבוע ויום אחרי מתקפת חמאס התחתנו בבית כנסת ירושלמי ותיק בנוכחות מעט משפחה וכמה חברים בלבד. גשמי סתיו מנעו את קיום האירוע תחת כיפת השמיים וברגע האחרון החופה עברה – כמה מתאים – אל תוך ההיכל, מעל בימת בית הכנסת. ממעמקים קראתיך.
אך אז התברר שהכינו לנו הפתעה: לצד הרכב מקומי שבא להנעים ברגעי הקידושין התייצב יונתן רזאל בעצמו, שנענה מיד לפנייה דיסקרטית מצד בנות משפחה שהכירו היטב את משמעות השיר עבורי. עבורנו.
חתן, כלה, רב ואורחים דמעו כולם בזמן שהצלילים של "קטונתי" הושמעו בהיכל בית הכנסת. אבל וחרדה ואמונה ותקווה מהולים יחד באירוע שהתנהל כולו בסערת רגשות מבלבלת ועצומה. בתוך הקלחת, מעטים שמו לב להחלטה של רזאל להשמיט את "משאול תחתייה", המילים האחרונות של השיר. אולי הוא לא רצה להאפיל על שמחה שממילא התקיימה תחת צל כבד, ואולי הוא פשוט הרגיש שהן מובנות מאליהן.
קטונתי, יונתן רזאל
"מחר אני אקום מוקדם, תראה יהיה בסדר"
אביגיל זית
בדרכים הארוכות למוצבים הרחוקים הגשם דפק על המכונית עמוסת האמנים שנסעו להרים את הרוח למילואימניקים. ברכב לא ישבו חנן בן־ארי או עומר אדם והשנה לא הייתה 2024, זה היה אריק איינשטיין והמלחמה נפתחה אז ביום כיפור. ובמפגש הגלגלים והאספלט בכבישים המפותלים נכתבו המילים הישראליות באופן אלמותי של "סע לאט", מילים שחזרו להדהד ביתר שאת בחצי השנה האחרונה.
חוץ מהחיילים המסכנים ששוכבים בבוץ, הירי הבלתי פוסק מעזה והעובדה שהפועל השבוע שוב הפסידה (איזה מסכנים האוהדים שיאכלו את הלב בליגה הלאומית בשנה הבאה), כל שורה בשיר כמו מתארת את התחושה המעורבלת של ימי חרבות ברזל, שבה כל נשימה ביומיום מתעצבת ומוכתבת לפי קצבן המסחרר של מהדורות החדשות. אומנם זה כבר לא מערכון של הגשש שנקטע בקריינות אבל זהו אותו המחנק כשעם אור ראשון מופיעים שמות ופנים של חיילינו שנפלו בקרב.
לצד התסכול המלווה את גלגל האימים שבו אנחנו חיים והקול המיואש שלוחש בלב: איך שוב, 50 שנה אחרי, אנחנו חיים על חרבנו; יש איזו נחמה חמימה שלמרות המצב, האיום האיראני ומחירי הקוטג' אנחנו עדיין כאן, ממשיכים.
סע לאט, אריק איינשטיין | מילים: אריק איינשטיין
"המקום ירחם עליהם"
עדי שלם–רבינוביץ'
במסדרונות סניף בני עקיבא בשעת בין ערביים של סעודה שלישית היינו מזמרים קבוע את "אחינו כל בית ישראל", תוך שאנחנו בוחנים מי מהמדריכים מתנדנד יותר חזק בין צעקה, זיוף וצרחות עד לב השמיים. כל שבת אחרי הצהריים שרנו, צעקנו, אבל לרוב לא חשבנו על משהו ספציפי. עוד שיר מ"שירי הנשמה הנוגים", מחרוזת של שירי תפילה, נשמה, חסידות ועוד.
ופתאום כולנו התבגרנו. והוספנו להתבגר בכמה שנים בשמחת תורה תשפ"ד. המילים שצרחנו סתם בלי לחשוב על מישהו או משהו ספציפי קיבלו פנים, ושמות, ונופלים, ונרצחים, וקרובים, ומכרים, ואנשים שבאמת־באמת יושבים בצרה, בשביה, באפלה. וכשבאחת החופות שנערכו לאחרונה שרו האורחים בתלבושתם החגיגית את "אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה" המונח "חורבן הבית" קיבל משמעות נוספת. כל רגע של שמחה, של אור, של רווחה איננו שלם, ואנחנו מייחלים ומתפללים להשלמתו במהרה.
"אחינו" הוא לא שיר אבל, זהו שיר תקווה ותפילה, שיר נחמה, שיר שגורם לכולנו לעצור ולחשוב על כל מי שבשביל שהבית הלאומי לא ייחרב כליל מסרו את נפשם, את גופם, את נשמתם, ותפקידנו להעריך ולזכור שחיינו במדינת ישראל הם חיי רווחה, אורה וגאולה.
אחינו כל בית ישראל, גלעד פוטולסקי
"הבוקר קמנו לעולם אחר"
שיראל דילר
עבור מעריצי סדרת הנוער הנוסטלגית "השמינייה", שיצר גיורא חמיצר, אין סאונד מרטיט לב יותר מקול התופים הפותח את שיר הנושא, "מול כל העולם" – זה שעם הזמן הפך להיות מוכר ואהוב לא פחות מהסדרה עצמה. השיר מתאר בקצרה את עלילת שני התאומים המחוננים בני העשר, שבזכות אביהם המדען, הפכו בן־לילה לבני 15 והתחילו דרך חדשה ומלאת תהפוכות. "זה לא הולך להיות פשוט, אמרתי", מתריעה השורה הראשונה, "אל תגידו שלא הזהרתי, יש דברים שאתם לא יודעים. זה לא הולך להיות משחק, ילדים". גם לפני 7 באוקטובר, "מול כל העולם" היה רציני יותר מכל שיר קצבי וצבעוני שבדרך כלל פותח סדרות ילדים. אולם אחרי המתקפה הכואבת, מילות האזהרה קיבלו גוון קודר הרבה יותר, ובייחוד הפזמון:
"הבוקר קמנו, לעולם אחר
מה שהיה כבר לא יהיה יותר
וגם אם זה רק שנינו מול כל העולם
אין מצב שנוותר".
ביום חג נורא אחד התעוררה החברה הישראלית לעולם אחר. עולם שכמעט ומחק כל מציאות שקדמה לו, והפך את אירועי העבר לעמומים, כמו צליל מרוחק. קשה להביט על השורה השלישית בפזמון ולא להיזכר בשני המחנות בתוכנו שנאבקו זה בזה עד חורמה, רגע לפני שנפרצו הגדרות. הקפלניסטים מול הביביסטים, הימין והשמאל, המתפללים בלב שכונה חילונית מול אלו שקורעים את המחיצה. שפל המדרגה התקרב כמו שפת תהום, לפני שנאלצנו ללמוד על בשרנו שזה רק שנינו, מול כל העולם. וב־8 באוקטובר, כשבמסלול הנחיתה בנתב"ג נחתו בזה אחר זה אלו ששבו להילחם על ארצם, ואחוזי הגיוס שברו כל שיא, נחרתה ההבנה שלמרות המחלוקות שהיו ואלו שעוד יבואו, על המולדת הזו אין מצב שנוותר.
מול כל העולם, לירון לב | מילים: גיורא חמיצר
"אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת"
רועי קדם
מוזר לחשוב שהמילים של השיר "זן נדיר" נכתבו שלושה עשורים לפני 7 באוקטובר. הפרשנות המקורית של השיר, העוסקת בדימוי עצמי, נשמעת כל כך תלושה כשחושבים שהמילים שמרכיבות אותו מתארות בכלל את מה שאירע ביער רעים וסביבתו.
בית אחר בית מגולל השיר את המנוסה וההסתתרות, את שקיעתה של תחושת הביטחון והתנפצות הקונספציה: "אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת, נדחקים לסירות משוטים" – נפתח הבית השני של השיר כאילו היה תיאור ישיר לסרטונים שכולנו מכירים מהמיגוניות, מטור המכוניות ביציאה מהיער ומהכבישים המדממים. חלקו השני של הבית עוסק בביקורת עצמית על הגישה שקרסה, בתיאור של עצימת העין, של ההתמגנות העצמית שלנו עד אינסוף, התמגנות שהייתה לבסוף בעוכרינו "כל יבשה היא ספינה שטובעת, כשחופרים מקלטים". ככל שמתקדם השיר, מתקדמת גם התובנה הקשה שהכתה בכולנו נוכח הסכנה האורבת מעבר לפינה: "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו. לא עיוורים, אבל לא מביטים".
רק שורה אחת אחרונה נקרעת בין המשמעות המקורית לבין מה שאירע לפני כחצי שנה. בעוד השיר תוהה "ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים", דווקא המציאות הוכיחה אחרת, אומנם נותרנו אנחנו כואבים ומדממים אבל עם מעשי גבורה מלאי אומץ, מהגדולים שראתה האדמה הזאת. כאלה שאנחנו יכולים להסתכל עליהם בהשתאות ולהבין שהם זן נדיר.
זן נדיר, קורין אלאל | מילים: מאיר גולדברג
"הפרחים ישובו לפרוח"
יהודית טל
אומנם השיר "יהיה טוב" יצא לאור בכלל ארבעה חודשים לפני השבת ההיא, אבל יסמין מועלם הצליחה לנסח את התחושות שלנו בטקסט של נחמה ותקווה, שמדבר על משהו די יומיומי ובכלל נכתב על מערכת יחסים בין אישה לאהובה. ממקום של אמונה גדולה היא מנסחת את מה שכולנו ניסינו להגיד – עכשיו חושך אבל יהיה טוב. בסוף.
אחרי שצמד המילים "לא נתפס" נטמנו בחול עם הכאב והשכול (שעוד ממשיך להיות), המילים "יהיה טוב, בסוף יהיה טוב" ומנגינה נוגה שעוטפת אותן בדיוק נפלא, הזדחלו אל חדרי הלב כמו יד חמה גדולה ומלטפת שמזכירה לנו שיכול להיות טוב, יהיה טוב. בסוף.
ואז כמו מנטרה, אחרי שהברות התחברו למילים וניסו להשלים משפט שלם במאמץ להסביר את מה שעובר עלינו, המילים "בסוף יהיה טוב" של מועלם כמו מעצמן נשטפו מהפה בבוקר ובערב, בצהריים, בניסיון להכניס באיזה סדר הגיוני את המספרים, השמות והפנים היפות של הכי טובים שהותרו לפרסום, שנשחטו חיים במיטה, שנחטפו כשהם לבושים בבגדי הלילה.
וכמו בכל דבר בחיים שלנו, הפרטיים ואלו ששייכים לכלל, הצורך להיאחז בטוב – חזק יותר מהכול, והטבע מזכיר שאחרי חורף קודר הפרחים ישובו לפרוח זוהרים באדום, מבקשים לספר לנו שיהיה טוב. בסוף.
יהיה טוב, יסמין מועלם | מילים: יסמין מועלם
"יש כאן יותר מהסוף הזה"
ישי אלמקייס
המפגש הקרוב עם חללי והרוגי המלחמה טלטל את יחסיי עם א־לוהים, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שמפריעה לי. בלוויה של אחד מנופלי 7 באוקטובר שמעתי את הפסוק "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר", ופתאום שמעתי את השיר "יש כאן יותר מזה" אחרת לגמרי.
שיר הנושא מאלבומו האחרון של חנן בן־ארי עבר מבחינתי מטמורפוזה. כשיצא, חשבתי שהשיר מנסה לטעון נגד החומריות והרדיפה אחרי הבלי העולם הזה. אבל הבנתי שהפזמון בעצם נותן הצצה לצד של הקב"ה, שבו הוא אומר לי שימיו של האדם חולפים ממש מהר ואין מה להתרגש יותר מדי מהאובדן. ובמקום להרכין את ראשי, ביקשתי לענות לו: נכון, אבל יש כאן הרבה יותר מזה. אני לא עומד רק מול המוות האישי שלו, אלא מול כל החלל שהותיר אחריו – ההורים, אחים, בת זוג, חברים ואנשים שראו בו דמות וכעת נותרו עם חור שחור וגדול. ויקירם הוא לא רק הבל ועפר, אלא הרבה יותר מזה. אולי זה נשמע כמו התרסה כלפי שמיים, אבל אני רואה כאן דו שיח שנכון עבורי. אין פה תשובות, אלא קשר פעיל ונושם עם הקב"ה, בסיטואציה האמונית הקשה הזאת.
יש כאן יותר מזה, חנן בן–ארי | מילים: חנן בן–ארי
