"אחת הסיבות להצלחה שלנו היא שינוי דרסטי שנעשה בחוקה של הענף לפני שנתיים״, מסבירה שלי בובריצקי בפתח שיחתנו, ״עד אז הגענו לתחרויות בידיעה פחות או יותר באיזה מקום נסיים כי הדרך שבה נשפטו הביצועים הייתה מאוד פתוחה, כשכל שופט יכול היה להמציא הסברים לניקוד שנתן והכול היה הרבה יותר פוליטי וסובייקטיבי. היום, לפני כל ביצוע אנחנו מגישות את התרגיל הצפוי שלנו בקודים. כל קוד מאפיין אלמנט מסוים ומזכה בניקוד, סך כול הקודים הוא התוצאה המקסימלית שנוכל להגיע אליה אם נבצע אותם בתרגיל בצורה נכונה. זה הפך את הכול למעניין יותר כי הדברים פתוחים ונשפטים על פי יכולות ביצוע, מה שיצר מציאות שבה מדינות שתמיד היו בפסגה נתקלות פתאום בקושי לעמוד ברמה העולמית הגבוהה הנדרשת".
הזכייה הראשונה בזהב של צמד המתעמלות שלי בובריצקי ואריאל נשיא נרשמה לפני שנה בקנדה והשנייה, לפני שבועות אחדים בתרגיל הדואט החופשי, בתחרות שהתקיימה בסין. "אנחנו שמחות שהצלחנו לבצע את התרגיל בדרגת הקושי שהצבנו לפנינו, בלי טעויות שיגרמו להורדה מיותרת של נקודות", אומרת נשיא, "במציאות שבה אנחנו נמצאים כרגע, יש מבחינתנו משמעות הרבה יותר גדולה להניף את הדגל בכל מקום, לעמוד בראש הפודיום ולשמוע את ההמנון וזו מטרה וזכות גדולה מאוד עבורנו לשים את ישראל על המפה הבינלאומית".
השתיים הגיעו לסין לאחר שכאמור הבטיחו את מקומן במשחקי פריז, שתהיה האולימפיאדה השנייה של בובריצקי והראשונה של נשיא. מדובר בהישג לא מובן מאליו, גם בשל העובדה שמספר הדואטים האולימפי צומצם מ־22 ל־18 וגם כי תחרות הקריטריון נערכה בפברואר, על אדמת קטאר. "עד הרגע האחרון בכלל לא ידענו שנטוס. היה חשש להוציא משלחת לקטאר בתקופה כזאת ובסופו של דבר הגענו עם הרבה מאוד אבטחה והרגשנו בטוחות. היה מוזר לצאת לתרגיל שלנו, ולראות שבאותו הרגע חצי מהקהל יוצא החוצה או לשמוע במים קריאות של ילדים לשחרור פלסטין", נזכרת נשיא, "היינו הנבחרת היחידה שאסור היה לה להסתובב עם התלבושת שלה והסתובבה בכל מקום עם שיירת מאבטחים נפרדת, אבל אני שמחה שהצלחנו להוציא משם את המיטב. עד היום השתתפתי בהמון תחרויות יוקרתיות אבל אולימפיאדה זה החלום של כל ספורטאי. מבחינתי אין ציונית ממני אז לייצג עכשיו את המדינה במשחקים זה הדבר הכי מיוחד ומרגש שיש".
אריאל נשיא: "במציאות היום, יש מבחינתנו משמעות הרבה יותר גדולה להניף את הדגל בכל מקום, לעמוד בראש הפודיום ולשמוע את ההמנון וזו מטרה וזכות גדולה מאוד עבורנו לשים את ישראל על המפה הבינלאומית"
השתיים סיימו את שלב המוקדמות במקום החמישי ובגמר סיימו במקום הרביעי בדירוג המצטבר מתוך הדואטים שלא העפיל לפריז, על בסיס יבשתי או קבוצתי, מה שהעניק להם את הכרטיס הנכסף למשחקים. "דוחא הייתה תחרות מטרה ידועה עבורנו מהרגע שהסתיימו משחקי טוקיו, בידיעה ששם נתחרה על הקריטריון וכל האנרגיה כוונה לשם, אבל אחרי האסון של 7 באוקטובר עברנו חודשים מורכבים עם הרבה מאוד קשיים מנטליים", משתפת בובריצקי, "כשהגענו לשם היה לנו רצון גדול מאוד להצליח דווקא על אדמת קטאר, להראות ששום דבר לא יסיט אותנו מהדרך שלנו ונעשה הכול כדי לנצח. מצד שני זה היה קשה ועשה קווץ' בלב להתחרות במדינה תומכת טרור. מדהים בעיניי שעמדנו באתגר הזה כי אם היית שואל אותי אחרי טוקיו, הייתי אומרת לך שזה לא אפשרי. לשמחתי שינוי החוקה, האסטרטגיה שבחרנו בה ועבודה קשה מאוד שהשקענו בשנתיים וחצי האחרונות, גרמו לזה לקרות".
מלבד השינוי בחוקה, מה שהוביל קדימה את הענף בישראל בשנים האחרונות הוא הצטרפותה של המאמנת הספרדייה אנה טרס לצוות המקצועי ב־2017. טרס נחשבת לאחת המאמנות הטובות בעולם לאחר שהובילה את נבחרת ספרד לזכייה בארבע מדליות אולימפיות, בנוסף לעשרות מדליות באליפויות עולם ואירופה, ואימנה גם בסין ואוקראינה. "בשיחה הראשונה עמדנו במעגל והיא הצהירה שהמטרות שלה לשנה הקרובה היא שנגיע לציון 80 בחוקה הישנה, כשהשיא שלנו אז היה 72", נזכרת בובריצקי, "אני זוכרת שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לצחוק כי לא חשבתי שהיא רצינית. בסוף הגענו ל־80 כבר בתחרות הראשונה איתה וסיימנו את העונה עם 83".
גם נשיא זוכרת היטב את הפגישה הראשונה, ששינתה את מסלול הקריירה שלה ברגע. "במהלך השיחה היא הודיעה אילו בנות היא בוחרת לנבחרת הבוגרת וכשהשם שלי עלה חשבתי שמדובר בטעות כי הייתי רק בת 14 והיו שם בנות הרבה יותר בוגרות ומנוסות ממני", היא נזכרת, "הבחירה שלה בי גרמה לזה שאדלג על גילאי הג'וניור ואתחרה בעיקר עם הבוגרות. השיטות של טורס הכי מיוחדות בעולם, אם זה אימון שמתחיל בשתיים בלילה או אימון שנמשך במשך שמונה שעות רצופות. התאמנתי עם הרבה נשות מקצוע אבל ביומיים איתה הרגשתי כאילו השתפרתי בעשור. היא חיה בברצלונה ומאז שהמלחמה פרצה מגיעה לכאן פחות, אז אנחנו נוסעות אליה".
שחייה אמנותית, הידועה גם בשמה שחייה צורנית, היא ענף ספורט המשלב בין שחייה ומחול במים לצלילי מוזיקה. זה ענף שבו מתחרות בעיקר נשים, פרט לתחרויות אחדות במשך השנה, והוא החל להתפתח בראשית המאה ה־20, והתחרות הרשמית הראשונה התקיימה ב־1952. באולימפיאדת לוס־אנג'לס, 1984, הוא הפך גם לספורט אולימפי. במהלך התרגילים נמצאות המתחרות לא פעם גם עם הראש מתחת למים, מה שמחייב עצירת נשימה, והמצלמות המותקנות שם דואגות לאשר שאינן נוגעות בקרקעית בשום סיטואציה.
"הענף שלנו הוא חד־משמעית הכי קשה והכי מורכב, מבחינת אורך האימונים, ההכנה לתחרויות והאלמנטים שיש לעבוד עליהם ובמובן מסוים זה עיסוק שהוא על סף הבלתי אפשרי", קובעת בובריצקי, "אצלנו אין גבולות וכמה שתעבדי יותר, דברים טובים יותר יקרו. לפעמים אנחנו קופצות למים בלי לדעת מתי נצא מהם, מה שיכול להימשך גם עשר שעות או לילה שלם. הענף שלנו משלב שחייה, התעמלות אמנותית ואקרובטיקה ואנחנו עובדות על כל אחד מהאלמנטים בנפרד, בנוסף לאימוני כושר וגמישות. בתחרות עצמה אנחנו מבצעות שני דואטים – אחד קצר טכני עם חמישה אלמנטים שצריך לבצע ונמשך שתיים וחצי דקות ואחד ארוך חופשי, שיש בו אפשרות לביטוי עצמי נרחב יותר ונמשך כמעט שלוש דקות".
שלי בורביצקי, בת 23, נולדה, גדלה ומתגוררת ברחובות, והוריה חיים כיום בשווייץ. הקשר שלה למים, מתברר, החל בגיל צעיר במיוחד. "בגיל שבעה חודשים ההורים שלי לקחו אותי לשחיית תינוקות, ומאז אני במים. בגיל ארבע וחצי הייתה תקלה בבריכה והעבירו אותנו לבריכה אחרת, שם ראיתי אימון של שחייה אמנותית ומאוד התלהבתי מהביצועים וביקשתי מאמא לקחת אותי לחוג כזה. התחלתי להתאמן במזכרת־בתיה, אגודה שאני מייצגת עד היום, ואני מרגישה שזה היה הגורל שלי, למרות שזה קרה במקרה. בגיל 11 צורפתי לנבחרת הצעירה וטסתי למוסקבה לתחרות הבינלאומית הראשונה שלי. מגיל 13 צורפתי לנבחרת הצעירה, בגיל 16 עברתי לג'וניור ומכיתה י"א כבר הייתי חלק מנבחרת הבוגרות".
אריאל נשיא, בת 20, נולדה וגדלה בירושלים ועברה עם משפחתה לנתניה לפני כמה שנים אך היא עדיין פועלת תחת הפועל ירושלים. "אמא שלי באה מעולם הספורט והייתה כדורסלנית, והרקע הסובייטי שלה הבהיר מגיל צעיר שאני צריכה למצוא לעצמי עיסוק ספורטיבי. במשך תקופה שיחקתי טניס, שחיתי, עשיתי התעמלות אמנותית, אבל בגלל שתמיד היה לי חם, רציתי לעשות משהו במים. שעמם אותי לשחות מקיר לקיר וכשהייתי בת 8, המאמנת של השחייה האמנותית ראתה כמה אני אוהבת להשתעשע במים ולקחה אותי אליה ומשם הכול התחיל. בגיל 12 צורפתי לנבחרת הצעירה ובזכות הקידום המהיר לנבחרת הבוגרת, כבר בגיל 14 השתתפתי באליפות אירופה ראשונה לבוגרות, כחלק מנבחרת ישראל בריקוד של שמונה בנות".
לפני נשיא שיתפה בובריצקי פעולה עם עדן בלכר והעפילה איתה ביוני 2021 לראשונה לשני מעמדי גמר באליפות העולם וייצגה את ישראל במשחקי טוקיו, שם סיימו השתיים במקום ה־15. "הגעתי לטוקיו בהבנה שאני פורשת בסיום המשחקים אבל החוויה שעברתי שם שינתה עבורי הכול", מודה בובריצקי, "עד אז השתתפתי בלא מעט אליפויות עולם ואירופה גדולות ומושקעות, אבל כל מה שעברתי שם לא דמה למשהו שעשיתי בעבר. זה מעבר לתחרות עצמה. זו ההכנה, ההכרה בך כספורטאית אולימפית והזמן בכפר הספורטאים עצמו. כל זה הוביל אותי לרצון גדול לחוות את זה שוב". בניגוד אליה החליטה עדן בלכר לפרוש בסיום משחקי טוקיו, מה שהוביל לתהליך חיפוש של בת זוג חדשה עבורה למים.
"המאמנות ניסו לבדוק מי תהיה הציוות הנכון בשבילי, בין השאר עם אריאל, ובאוגוסט 22', באליפות אירופה ברומא, הוחלט רשמית שאנחנו הצמד שרץ לקמפיין האולימפי הבא", נזכרת בובריצקי, "לאורך השנים התאמנו והתחרינו יחד בנבחרת ואני עוד זוכרת תמונות שלה בתור ילדה קטנה וחמודה, מתחרה עם ילדה אחרת באליפות ישראל. היום כבר הגענו לרמת היכרות ברזולוציות הכי מדויקות שיש ואנחנו יודעות לייעץ אחת לשנייה ולעזור, בצורה שלפעמים אני מרגישה שהיא מבינה אותי יותר ממני. אנחנו לומדות זו מזו המון ולרגע לא חשבנו שצריך לעבוד על החיבור בינינו. זה פשוט קרה ובצורה נהדרת".
גם נשיא מרוצה מאוד מהחיבור בין השתיים. "שלי ואני ממש צמד־חמד. היינו חברות גם לפני כן ואני זוכרת שבאחד האימונים הראשונים שלי בנבחרת, היה רגע שרק היא ואני עשינו איזה אלמנט יחד וממש התרגשתי שאני עושה איתה דואט", היא צוחקת, "אני שמחה שאנחנו עוברות את המסע הזה יחד כי אנחנו מבינות היטב אחת את השנייה, יודעות מה צריך לעשות כדי להשתפר, וברגעים הקשים הרבים שאנחנו עוברות בדרך, אנחנו נמצאות שם אחת בשביל השנייה. היום אני כבר יודעת מתי שלי עצובה, מתי כדאי לתת לה שקט או כתף תומכת".
הקשר המקצועי שלהן מאוד אינטנסיבי ורוב הזמן הן נמצאות יחד, בארץ ומחוצה לה. "מה שקורה פה חמור יותר מנישואים", צוחקת בובריצקי, "אנחנו מתאמנות שישה ימים בשבוע, כל אימון בריכה רגיל הוא בין עשר בבוקר לארבע אחר הצהריים עם שעה הפסקה באמצע, בנוסף לשני אימוני כושר, שני אימוני אקרובטיקה וגמישות וטיפולי פיזיותרפיה. במסעות שלנו אנחנו חולקות חדר מלון ובזכות ההיכרות המצוינת שלנו, אנחנו מבינות היטב מתי כל אחת צריכה להתנתק או לקבל רגע שקט ואין לנו בעיה במקום הזה".
שלי בובריצקי: "בחיים לא אשכח את תחושת החשמל שהייתה בחדר ההלבשה לפני שיצאנו לגמר, זה מהביצועים היחידים שהרגשתי שכולן פשוט התאבדו על התרגיל ונתנו הכול"
השתיים גם היו שותפות להישג היסטורי במאי 2021, אז זכו עם הנבחרת הבוגרת במדליית ארד ראשונה אי פעם, באליפות אירופה שהתקיימה בבודפשט. "אני זוכרת שכשהגענו לתחרות ראינו איך נראות המדליות וצחקנו בינינו שנשמח מאוד לזכות בהן, ממש רצינו אותן", נזכרת בובריצקי, "במוקדמות היינו קרובות לנבחרת הבלארוסית והאמנו שאפשר לעבור אותן. בחיים לא אשכח את תחושת החשמל שהייתה בחדר ההלבשה לפני שיצאנו לגמר, זה מהביצועים היחידים שהרגשתי שכולן פשוט התאבדו על התרגיל ונתנו הכול. קיבלנו ציון גבוה, צפינו בבנות בלארוס רוקדות וכשגילינו שהציון שלהן נמוך משלנו, הייתה התפרצות אדירה של שמחה. קפצנו, התחבקנו, המאמנת שלנו בכתה. זה היה רגע מדהים".
כדי לעמוד בלוח הזמנים הדורשני ובמערכת הלחצים נעזרות השתיים גם בפסיכולוגית ספורט. "אנחנו עוברות טיפול ביחד ולחוד עם פסיכולוגית נהדרת, אושרת, שעוברת איתנו את המסע הלא פשוט הזה, מסכימה לסבול אותנו ונותנת לנו כל מה שצריך", מחמיאה נשיא, "אנחנו מקריבות הרבה וכל הזמן צריך למצוא את האיזון בין החיים לבין העיסוק בספורט מקצועני. יש כל הזמן דברים להתמודד איתם וחייבים לדעת לפרוק, והפסיכולוגית היא הגב שלנו". הטיפול הנפשי הוא חלק ממעטפת שלמה שהשתיים זוכות לה. "הוועד האולימפי תומך, עוזר וקשוב, ודאי בתקופה הקשה שעוברת על כולנו ובחוסר הוודאות והמצוקה שהיינו בהם לפני התחרות בקטאר. אנחנו זוכות למעטפת מקצועית, רפואית, עם סגל מאמנות נהדר ומאמני אקרובטיקה ומטפלים", מודה בובריצקי, "כולם נרתמים לעזור לנו, יש שיתוף פעולה מוצלח מאוד בין כל הגורמים ואנחנו עדיין מחפשות ספונסר מסחרי שיאמץ אותנו. אחת הבעיות היא שאין מספיק חשיפה ומודעות לענף. יש מגמת שיפור בשנים האחרונות, אבל זה עדיין לא זה".
בחודשים הקרובים יופיעו השתיים בגביע העולם בקנדה, בתחרות חשובה בהונגריה, באליפות אירופה בבלגרד, ובסוף יולי יגיעו לשיא עם התחרות האולימפית בפריז. "המטרה שלנו היא לכוון כמה שיותר גבוה באולימפיאדה. אין מוקדמות בתחרות הזו, זה אומר שאנחנו מיד במעמד הגמר. אנחנו רוצות לסיים לפחות בין 12 הראשונות וכמה שיותר למעלה מזה", מצהירה נשיא, "קשה לי להגיד בקול רם שהמטרה היא מדליה אולימפית, כי במשך הרבה שנים זו הייתה מטרה בלתי אפשרית, אבל היום בזכות החוקה החדשה לפחות אפשר לחשוב על זה. החלום שלי הוא שישמיעו בזכותנו את התקווה בכמה שיותר מדינות בעולם".
בובריצקי מסבירה שהעובדה שנבחרת רוסיה, שזכתה במדליית הזהב בענף ב־21 השנים האחרונות, אינה מתמודדת עשויה לסייע לצמד לעמוד במטרות שלהן. "אין ספק שהעובדה שהן לא משתתפות משפיעה על הסיטואציה, אבל כמו שכבר ציינו, שינוי החוקה משפיע מאוד על מאזן הכוחות בענף ודווקא מעניין היה לראות לאן הן היו מגיעות אם הן היו משתתפות".
בסיום המשחקים יעמדו השתיים בפני צומת דרכים, שבו יצטרכו להחליט האם הן ממשיכות לקמפיין אולימפי נוסף, לקראת משחקי לוס־אנג'לס 2028. "עד לאחרונה המחשבה שלנו הייתה לא להמשיך לעוד קמפיין אולימפי, אבל בהמשך להתקדמות שלנו בשנה האחרונה עוברות עכשיו כל מיני מחשבות אחרות בראש", מודה נשיא, "יש מדינות שבהן אפשר להתקיים מהעיסוק בענף כמו שלנו, מציאות שלא קיימת כרגע בישראל ולא בטוח שנמשיך עד לוס־אנג'לס אבל גם יש סיכוי שנמשיך להתחרות יחד עוד תקופה אחרי פריז ואנחנו בוחנות את השטח".
בזמן החופשי המועט שיש לשתיים, הן מנסות להטעין מצברים להמשך הדרך. "בזמן החופשי אני רואה חברים, מבלה ובקיץ יוצאת לים או לבריכה. השחייה מאוד תובענית, היא כמו בועה, וחשוב לי לצאת ממנה ולראות כמה שיותר", מספרת נשיא.
בובריצקי נהנית מפעילות רגועה יותר. "מצד אחד, ביום פנוי אני רוצה לטרוף את העולם, אבל הרצון האמיתי הוא להיות נינוחה בבית, עם אפשרות ליציאה ספונטנית והרבה מנוחה, בלי לחץ לעשות או להספיק לעשות משהו", היא אומרת, "הפוקוס עכשיו כולו הוא להצליח מקצועית כמה שיותר, להראות שישראל לא הולכת לשום מקום, לא משנה מה ינסו לעשות, ונמשיך לעבוד קשה להגיע לשם".
