בימים אלו מוצגת תערוכה של שי אזולאי, אמן חוזר בתשובה, במוזיאון לאמנות השואה של יד ושם. תערוכה זו היא סיכום של תקופת "רזידנסי" (שהות אמן), שבמסגרתה הוזמן אזולאי לחקור את אוספי המוזיאון והמחסנים, ולעבור תהליך אמנותי.
יום השואה תשפ"ד עומד בצל אירועי הטבח והמלחמה, וגם במוסד הישראלי המרכזי להנצחת השואה לא התעלמו מהם. יו"ר הנהלת יד ושם, דני דיין, סיפר בטקס פתיחת התערוכה על תחושותיו כשעמד מול אנדרטת זיכרון בביקור במחנה ריכוז בפולין, הסמל הבולט היחיד שנשאר מאותה תקופה, ודיבר על כוחה של האמנות להנציח, תוך שהוא רומז לשליחות הגדולה שהאמנות הישראלית צריכה ליטול כעת על עצמה.
השם שבחר אזולאי לתערוכה, "גדול ממני", הוא גם שמו של הציור הראשון שהוא צייר בעבורה. הוא משקף את התחושות שליוו אותו בהקשר של הטבח, שהצטרפו למפגש הממושך והמורכב עם מוזיאון יד ושם. "המלחמה שיתקה אותי, והעבודה על התערוכה החזירה אותי לחיים", הוא מספר. "אחרי מה שקרה, הייתה תקופה שהרגשתי מתח ושיתוק. בסיורים שעשיתי ביד ושם נחשפתי לחפצים, לתצלומים, לבגדים, למסמכים המרתקים, עד שהדימויים התחילו לרדת אליי. אני חושב שלא הייתה לי 'לידה' כזאת בחיים, היצירות נוצרו תוך חודש וחצי. הכול היה כל כך אינטנסיבי, מרתק וסוחף".
במסגרת התהליך עסק אזולאי בשאלה כיצד להסתכל על השואה כיהודי וכישראלי. הוא הפנים את הגורל המשותף שמחבר את הימים ההם עם הזמן הזה, שהרי אם אויבינו הנוכחיים היו יכולים לממש את זממם – גורלנו היה זהה. מתוך נקודת המבט הוא יצר ציורים שבהם הכניס את עצמו כישראלי, בן ליוצאי מרוקו, באופן אישי אל שואת יהודי אירופה.
הציור "גדול ממני" נולד כשאזולאי נכנס למרתפי המוזיאון, ושם תפסה את עינו הנעל המפורסמת של הינדה כהן, שאביה חרט על סולייתה את התאריך שבו נלקחה למוות. "ראיתי את עצמי בתוך הנעל, והרגשתי שהרקע של הציור צריך להיות הדם של חמאס. עשיתי אותו בידיים, מרחתי אותו סביב הנעל ונוצר ציור אקספרסיבי"
לדברי האוצרת, אליעד מורה־רוזנברג, "אזולאי התרחק מתיאורים מוכרים וצפויים של השואה, המתאפיינים בפלטה קודרת של צבעי שחור ואפור, ובחר דווקא בצבעוניות עזה וחיונית, נטולת רגשנות או פאתוס. הקושי והכאב של השואה אינם מיוצגים ישירות בציורים אלא צצים מתוך דימויי הכלאיים, שבריריות המצבים וארעיותם, ומבטאים את האתגר שבהתמודדות עם זיכרון השואה. אף שאזולאי השתמש במוטיבים מובהקים של השואה, הוא העניק להם משמעות אישית בצירופם אל עולמו האמנותי".
סיפור חייו של שי אזולאי מאפיין במידה רבה את הישראליות העכשווית. הוא נולד בקריית־שמונה למשפחה קשת יום (אחיו הוא השחקן והזמר גולן אזולאי). ללא שום רקע בציור הוא הגיע ללמוד בבצלאל, והחל לגבש את השפה הייחודית שלו. בשלב מסוים במהלך הלימודים הוא חזר בתשובה. אזולאי הוא מן האמנים הדתיים הראשונים שפורצים את תקרת הזכוכית ומפתחים קריירה בשוק הישראלי וגם בשדה הבינלאומי.
סגנונו נראה כילדותי ובלתי מתוחכם, וניתן אפילו לקשור אותו לזרם שכונה bad painting. מבחינתו מלאכת הציור היא מעבדה ללבטי הזהות, והוא מקיים באמצעותה דיאלוג עם עצמו ועם קהל הצופים המדומיין. רגע הגילוי נחווה אצלו כמו חידוש תורה, כל פעם מחדש. הוא מטמיע ביצירתו סמלים יהודיים, ישראליים ואישיים, במיוחד בהשראת סיפורי רבי נחמן מברסלב, שאליהם התוודע ב"לידה השנייה שלו", כפי שהוא מכנה את חזרתו בתשובה. המעשיות מבוססות על דימויים וארכיטיפים, ונדמה כי אזולאי מנסה לצייר אותם בדרכו המיוחדת, ולתרגם את החוויה לציור.
הציור "גדול ממני" נולד כשאזולאי נכנס למרתפי המוזיאון, ושם תפסה את עינו הנעל המפורסמת של הינדה כהן, שאביה חרט על סולייתה הפנימית את התאריך שבו נלקחה אל אקציית המוות. "ראיתי את הנעל הזו והציור היה לי בראש", מתאר אזולאי. "ראיתי את עצמי בתוך הנעל, והרגשתי שהרקע של הציור צריך להיות הדם של חמאס. עשיתי אותו בידיים, מרחתי אותו סביב הנעל ונוצר ציור אקספרסיבי".
רגליים כבדות
על פי אוצרת התערוכה אליעד מורה-רוזנברג, בציור "עיניים יהודיות", דמות הצייר מתבוננת בעמוד מלא עיניים, כאשר מאחוריו ערמת נעליים המהוות עדות אילמת לבעליהן שנרצחו בשואה. בביקורו ביד ושם חש אזולאי מוקף בעיני הקורבנות, אך לדבריו אלו גם עיניו השחורות שלו שאותן חיפש וצייר. לכך מצטרפת גם סמליות העין המגינה והשומרת מעין הרע בתרבות העממית. בציור זה, כמו ביצירה "בס"ד", האמן מייצג את עצמו יחף ומתבונן. האם בכך הוא מבטא את הדיסוננס שבין זהותו התרבותית ובין העולם הזר שאליו נכנס, כאשר הוא פגיע וחסר ציוד בסיסי הנדרש למסע זה? או שמא יש לפרש תיאור זה כביטוי של ענווה בפני התגלות, המזכיר את הציווי "של נעליך" במעמד הסנה? אזולאי מסביר שכאן צייר עצמו לראשונה עם סימני ההיכר הנוכחיים שלו, מזוקן וחובש כיפה רחבה, זאת בשונה מן הדמות הגנרית כמעט שבה תיאר עצמו עד כה ביצירותיו.
ציור אחר, ששמו "שמחת תורה", מתאר את הסיטואציה שהאמן התוודע אליה ביום הטבח, כשהתארח אצל הוריו בערד והתפלל בבית הכנסת "בית אל" המצוי במקלט. תוך כדי החג הם החלו לשמוע אט־אט מאנשים שירדו למקלט מה מתרחש. האמן משתף בתחושה שפשטה בו כאשר העובדות החלו לחלחל בתודעה, תוך כדי הריקודים. הוא חש שהתורה נעשית כבדה יותר ויותר, הרגליים כבדות, וכבר אי אפשר לרקוד. "זה בשבילי זיכרון השואה, היכולת לעשות משהו או להתייחס למשהו שהוא כל־כך כבד, ועדיין לסחוב אותו. לסחוב את התורה למרות השואה, לסחוב את הזיכרון ואת האמונה למרות הזוועה", אומר אזולאי.
הציור "בס"ד" הוא דוגמה נוספת לעומק ולמגוון הפרשנויות לציוריו של אזולאי. השטיח שעליו ניצבת דמות האמן הוא מוטיב חוזר ביצירתו. אולם בניגוד לשטיחים המעופפים שעימם הוא מרחף בסטודיו ומחוצה לו, כאן השטיח מונח על הקרקע והוא שטיח מרוקאי מסורתי המזכיר לנו את שורשיו, שמהם הוא יוצא לחקור את זהותו ואמונותיו כיום. הראי שבו הוא מתבונן כאשר הוא לבוש בבגדי אסיר מן המחנות איננו מחזיר לו בבואה. במקום זאת, הראי ריק ומשקף את השמיים. את הריק מפר אזולאי בכתיבת ביטוי מובהק של אמונה בחלקה העליון של המראה: בס"ד, בסייעתא דשמיא. כפי שיהודי מאמין מתחיל לכתוב על דף חדש, כך אזולאי מגיב תחילה בהצהרה אמונית נוכח השאלות הפוקדות אותו בהתמודדותו עם זיכרון השואה.
בתחכום אופייני, אזולאי מציע פרשנות מילולית לביטוי "בס"ד" בהשתקפות השמיים שבמראה. בכך הוא מתכתב עם יצירה קודמת שלו, שבה רק כתב את המילה בס"ד בפינת הציור על רקע שמיים כחולים, כדי לסמן מי ברא כל אלה. הפעם אזולאי מציג משמעות דיאלקטית של התבוננות וחשיבה פילוסופית על מושג הסתר הפנים, ועם זאת ההצהרה האמונית נותרת על כנה.
ציור נוסף בשם "מעל הכפר" משקף את החוויה הפוסט־מודרנית של הבניית הזיכרון; איך האדם מתמודד עם אסונות גדולים, וכיצד הוא בוחר לתאר ולהנציח אותם. אזולאי מתרשם מהיכל השמות ביד ושם, ומתאר את תחושותיו באמצעות זוג המתואר מן הגב, מרחף יחדיו ומתבונן בתמונות. הצופה מזדהה איתם ומרגיש מרחף כמותם, יוצא משליטה ונשבה בקסם האסתטיקה הבלתי נסבלת של אסון ומלחמה. התחושה הבלתי נתפסת שאי אפשר לאמוד ולהכיל אסון בהיקף כזה באה לידי ביטוי בבגד האדום שבמרכז.
כיצד מנכיחים ומנציחים אסונות וטראומות? זוהי שאלה גדולה המלווה את העם היהודי ואת מדינת ישראל, הנאלצת לעסוק שוב ושוב בהנצחת אירועים קשים בתולדותיה הקצרים. טבח 7 באוקטובר מציב אתגר חריג בהקשר זה, ונראה כי החיבור לאירועי השואה הפך לחלק מהשפה שנשתגרה בתקופה האחרונה. התערוכה של שי אזולאי מבטאת התמודדות עם שניהם.
התערוכה "גדול ממני" מוצגת במוזיאון לאמנות השואה של יד ושם עד סוף יולי. שיח גלריה עם אוצרת התערוכה, אליעד מורה־רוזנברג, יתקיים ב־7 במאי
