הפרח בגני

הזמרת נרקיס פותחת לי את דלת הקרוון שבו היא גרה בחיוך רחב. "עכשיו אני לבושה שלוכלנד", היא אומרת, "אבל חכי שתראי אותי בהופעה".

כשאנחנו מתיישבות על קפה בחצר הבית שביישוב ניצן, היא מרשה לעצמה לפנטז על שדרוגים.

ההופעות שלך מפוצצות, ואת בוחרת לגור בטיז דה לוך. יש לזה סיבה?
"למה טיז דה לוך? והילדים שלי כפרה, איפה אשים אותם? בתל אביב? נו ויי. אני גם רוצה להיות קרובה להורים שלי. הם גרים חמש דקות מפה, בבאר גנים, וכיף לי לחזור לפה לסייסטה שלי. אבל עוד קצת מאמץ, ואגיע לווילה שאני חולמת לבנות במושב ליד מרכז הארץ, עם חדר הקלטות משלי והכל".

והיא תגיע, תסמכו עליה. אם לשפוט לפי היעדים שכבר כבשה, שום דבר לא גדול על הזמרת הזאת, שנדמה שפרצה לחיינו כמעט משום מקום. הסינגלים הראשונים שהוציאה לאלבום "בוא נדבר אמת" נכנסו בתוך זמן קצר לגלגלצ, אמנים בעלי שם כמו אברהם טל, מירי מסיקה ונצ'י נצ' כבר התארחו אצלה, וכמעט כל הופעה שלה מתקיימת בסולד אאוט.

"ענני", "אל תעזוב", "שדות" – שלושתם נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. איך עשית את זה?
"יש איתי צוות מאוד מקצועי, ואני משלמת על זה הרבה. לכל מי שמתייעץ איתי על התחום אני אומרת: 'אם אתה עושה משהו, תעשה אותו מקצועי. עד הסוף. תשלם כמה שצריך'. אבל אם את שואלת בעומק, אז היו המון תפילות. בלי להישמע צדקנית. באמת המון תפילות".

ולא הפעלת פרוטקציות?
"ממש לא. זה הכל השם. הפעלתי תפילות, אני לא צוחקת איתך. יום לפני הלכתי לים והתפללתי, אבל לא 'אבא, תכניס את השיר כי אני מגניבה ועבדתי עליו מלא', אלא 'אבא, תכניס את השיר הזה כי הוא צריך להגיע לעם ישראל'. איך אני בוחנת אם זה אמיתי? אני אומרת לעצמי: 'אם השיר הזה ייכנס ואף אחד לא יודע שהוא שלך, את עדיין רוצה בזה?' ברור שאני רוצה, כי חשוב ש'ענני' יהיה בגלגלצ. אין לך מושג מה 'ענני' עשה לאנשים, אילו הודעות אני מקבלת. אנשים כתבו לי שהם חזרו להניח תפילין, שזה פתח להם את הלב, שהם בכו אחרי שנים שלא בכו. מישהו לא התפלל שנים, ופתאום שומע את 'ענני' ויושב באוטו בשעה שלוש לפנות בוקר ובוכה. אני מקבלת עשרות אם לא מאות הודעות כאלה".

מושבניקית בשינקין

היא קוראת לעצמה נרקיס, בלי שם משפחה ("נרקיס זה גם ככה שם להתמודד איתו"), שנבחר לה על שם סבתה הכורדית שנקראה נרגז. "אני משוגעת על מוזיקה כורדית, היא עושה לי את זה לגמרי. בכלל, אני מאוד קשורה לסבתא שלי ומרגישה שהיא הולכת איתי, למרות שנפטרה מזמן. אבל השם תמיד מעורר עניין. מה, את נרקיס? זה בן? זה בת? אז אני לא ממש צריכה שם משפחה. זה ממש מספיק הנרקיס הזה".

כשאני שואלת איך התגלגלה לעולם המוזיקה, היא מצביעה בידה למעלה ואומרת: "לא למדתי אף פעם מוזיקה, למדתי ממנו. לוקחים גיטרה, רואים שיש גוד וייב, ואחרי חודשיים כבר קניתי גיטרה חשמלית. התחלתי לעשות ליינים ולנגן עם עצמי, ואז השירה קורית. רק לפני חודש וחצי התחלתי ללמוד פיתוח קול".

את האלבום הראשון והפחות מוכר הפיק לה דני מועלם. "הייתי כזאת תמימה. באתי מהמושב, פתאום אני בשינקין אצל מפיק והוא אומר לי כפרה, בואי לפה פעם בשבוע, שימי שיר ותלכי. עלי הכל".

מתי את מבינה שאת רוצה להיות זמרת?
"ברגע שהתחלנו לעבוד עם צח דרורי על אלבום לפני שנתיים וחצי, הבנתי שזה קיים בי. אבל אם היית שואלת אותי לאן אני רוצה להגיע היום ולפני חמש שנים, אלו שני עולמות. היום ברור שאני רוצה לטפס הכי גבוה שיש במוזיקה".

דרורי, אחד המעבדים המוזיקליים הנחשבים בתעשייה, ניגן בעבר גם עם אסף אמדורסקי ואביתר בנאי. אולי זה לא מקרה שהקול שלה נשמע קצת כמו הגרסה הנשית של בנאי.

"כן?" היא מתפלאת בתגובה, "דווקא יש כאלו שאומרים שאני דודו טסה בבת. אביתר זו אהבה. היינו צריכים להתחתן, רק שהוא לא הכיר אותי פשוט", היא צוחקת, "הוא אהבה טהורה. אני לא מכירה אותו אישית, אבל צח דרורי הפיק לו את האלבום הראשון, את ליין הפסנתר המפורסם. אני יודעת שהוא שמע עלי, אבל זו בעיה לעבוד עם זמר דתי. יש לי הרבה אהבה בלב אליו".

בסינגלים שהוציאה עד כה, הקול שלה נשמע כמעט נערי. במציאות, לעומת זאת, הוא נשי ובשל. "המטפלת שלי מאוד תשמח לשמוע את זה. יש אצלי שני נתיבים – השביל המקצועי, שבו משלמים למי שצריך ועושים הכל, ואני עובדת בזה כל הזמן, פול פאוור. אבל יש את המישור הרוחני של 'מה אני בתוך הדבר הזה'. איך אני פועלת, מאיזה חוויות, מאיזה אמונות, מאילו חיבורים. כל העבודה היא להתחבר לשירה דרך הילדה שהייתי".

תקופת ההדחקה

ואפשר לומר שהייתה לה חתיכת ילדות. היא בת 37, וגדלה במושב נצר חזני בגוש קטיף. "גדלתי כילדה דתייה בגוש, בני עקיבא וכל היתר. אבל את יודעת, הייתי יוצאת דופן כבר אז, קשורה ולא קשורה, אאוטסיידרית. לא במובן החברתי, אבל הייתי מרדנית, מנהיגה, קופצת בראש עם כל הרעיונות הכי משוגעים. היינו חבורה של בנות שובבות, והייתי די מדליקה את כולן לעשות שטויות. פעם אחת רצינו לברוח מהבית, החלטנו שאנחנו לוקחות תיק ובורחות. עזבי שהגענו עד השער וחזרנו, אבל תמיד היה לנו חלום לברוח ולשנות את העולם".

כשהייתה בת 21 נעקרה משם עם משפחתה בתוכנית ההתנתקות. "חזרתי אז מדרום אמריקה ולא כל כך הייתי בראש של התנחלויות וארץ ישראל. זה לא היה בי, כאילו עבר ממני. אבל כשזה חזר אליי, זה חזר עד הסוף. הסתיים הפינוי ויום אחריו אני כבר גרה בשינקין עם חברות ועובדת אצל איזו מעצבת על. כמה חודשים אחר כך אני יושבת בשינקין, ופתאום קולטת שכולם חיים פה באיזה סרט, ואני מושבניקית שבאה מהתופת. לפני שנייה ראיתי את המראות הכי מזעזעים, ועכשיו אני בשינקין. זה שבר אותי בטירוף, הפסקתי לעבוד".

יש לך זיכרונות מהפינוי?
"יש לי תמונה אחת מהפינוי. אבא שלי מניח תפילין בפעם האחרונה בגוש, וחבר בא להביא לו משהו ושניהם מתפרקים. זה לראות שני אבות מתחבקים ובוכים, כאילו המדינה השפילה את אבא שלי. אני צריכה לראות את אבא שלי בוכה ככה? גם מאימא שלי יש לי תמונה. הבית ערום מחפצים, מחלונות, מהכול. בית יפה היה לנו. והיא צרחה את נשמתה לקראת הסוף. פתאום אתה מבין שאתה יוצא מהבית ולא חוזר לפה יותר. וזה מקום כזה יפה. טיילתי המון בעולם, ראיתי חופים מהממים בברזיל ובדרום אמריקה, אבל באמת שלא ראיתי חופים כמו שהיו בגוש קטיף. והגינות של האנשים. פאר והדר שברגע אחד הופך לערימת פסולת מטומטמת, ואת לא מבינה למה".

במשך שנים התכחשה למה שעברה. "הרבה שנים לא הייתי בתוך זה. הדחקתי. עשיתי לעצמי מגננה. אמרתי לעצמי טוב, אם ככה זה עובד והעולם הזה דפוק, אז לא אדבר על זה ולא אגיד שאני מושבניקית ואשחק אותה תל אביבית הארד קור. אבלע את העיר. היה לי גם משבר באמונה – יאללה, ככה השם עשה? אז סבבה. הפסקתי להיות דתייה. רק היום, 13 שנה מאז, כתבתי לפני שלושה חודשים את השיר 'אם ננעלו' על הפינוי מהגוש. פעם ראשונה שהסכמתי לפתוח את הדבר הזה ולהכניס אותו לתוך היצירה".

אחרי שנתיים בשינקין ובפלורנטין טסה נרקיס להודו, עשתה קצת מוזיקה באנגלית, למדה משחק וחזרה לארץ. "כשחזרתי נתקלתי בחומה. חלאס, מה קורה? לאן הולכים מכאן? תמיד הייתי בחיפוש של אמת, והרגשתי שאין לאן. מה אני עושה עכשיו? חוזרת שוב לחיים החילוניים? אבל זה לא מילא אותי, אז מה כן? ויום אחד נפתח לי הפה והתחלתי לדבר איתו, עם אלוהי האולפנה. גיליתי שאני ממש מתגעגעת אליו, ושהאיזון שהדת מביאה, הגבולות, המישהו לפנות אליו, מאוד חסרים לי בחיים".

אבל גם אחרי החזרה בתשובה, היא לא שומרת את קולה לנשים בלבד. "עשיתי שאלת רב. אני לא אומרת את שמו מפאת כבודו, כדי שלא יעשו עליו עליהום מטורף. אבל זה רב מחסידות מאוד שמורה, אשכנזית, פוסק הלכה שפסק לי גם בנושאים אחרים. באתי אליו בדחילו ורחימו אחרי שרעדתי ושקשקתי את חיי, כי היה לי ברור שהוא יאמר לי לא. אמרתי לו 'אני אומרת לך מראש שאני לא יודעת אם אוכל לעמוד במה שתגיד'. והוא ענה 'בוודאי. בכל הכוח. תהיה לך הצלחה מעל לכל מידה'. וכך היה".

את גם מופיעה בפני גברים.
"ברור. זה התחיל ככה: 'הרב, אלה שניגנו איתי באלבום, רוצים לנגן גם בהופעות'. והוא עונה לי 'כן, זה ברור, זה מתבקש'. ואחר כך 'הרב, הזמינו אותי להופיע שם ושם'. והוא עונה 'כן, ברור'. ואחר כך 'הרב, יש הופעה, אני מארחת את מירי מסיקה ונצ'י נצ' ואנשים קנו כרטיסים'. ומה הוא אומר לי? 'לא רק שתהיה שכינה שם, אני אהיה איתך שם', לא באופן פיזי כמובן, אבל הוא היה. ומאז כל שאלה שיש לי במוזיקה מגיעה אליו. הייתה לנו הופעה ברידינג לא מזמן. אנשים אמרו לי 'את לא נורמלית'. מישהו אמר לי: 'את חוצפנית שאת לוקחת את רידינג'. כאילו מי את? אבל הרב אמר לי 'יהיה מפוצץ, לא יהיה כיסא'. וכך היה".

בתהליך החזרה בתשובה היא חזרה כאמור לארץ, עברה להתגורר בצפת ("ככה, תיק תיק, קיצוניות מטורפת"), ושבה להתפלל. על הדרך נישאה לגלעד ונולדו לה שני ילדים – אליה מאיר, היום בן 8, ומשה בן ה־4. לאחר כמה שנים התגרשו, אבל הם ממשיכים לשמור על קשר טוב. "התגרשנו כי לא היה טוב, לו לי ולא לו. אני עושה עבודה כל הזמן, פוגשת את הילדה הזאת, נכנסת ברבאק של הכאבים ושואלת מה באמת כאב לי בנישואין האלה".

יש לך זמן לחפש זוגיות בתוך הסדר יום המשוגע הזה?
"אין לי, וזה לא בסדר. אני לא עובדת בזה כל כך, כי כל כולי במוזיקה. אבל אני עושה עבודה על קודם כל לפתוח את הלב, כי הלב שלי קצת סגור באהבה".

המטפחת, אגב, נשארה על הראש עד היום. "זה הדבר היחיד שהרב אמר לי לא להוריד, ותראי איזו גדלות של רב. הוא אומר לי 'את יכולה להופיע מעורב, אבל אם את נכנסת לגוב האריות תיכנסי ככה'. ואני רוצה להגיד לך שזה רק מביא לי יראת כבוד. אני נכנסת לאולפן, לחדר החזרות, נוסעת בוואנים עם 15 גברים ואני הבת היחידה, אבל כיסוי הראש שומר עלי. אין ספק בכלל".

הפריצה שלך הגיעה בשלב די מתקדם. חשבת פעם ללכת לתוכנית ריאליטי?
"את יודעת כמה הצעות יש לי? אמאל'ה, כל יום. אנחנו אומרים לא. ממש מסרבים. אתמול ראיתי את התוכנית של אייל ואביב. מה אני אגיד לך, זה לא העולם שלי. אני יודעת שדברים טובים יוצאים מזה. עדן בן זקן וכו', יש יציאות. אבל אני לא הייתי מוצאת את עצמי שם".

כן, אתן יכולות

בינתיים גדולי האמנים נעתרים לשיר איתה בלי הרבה מאמץ, בהם כאמור אברהם טל ומירי מסיקה שהתארחו בהופעותיה. "אברהם טל הוא נשמה טהורה שאין דברים כאלה. עניו וצנוע והיה לי איתו ממש גוד וייב. גם מירי היא וואחד דיווה. פניתי לאלנתן שלום, שמלחין לשירי מימון, ואמרתי לו 'שמע, יש לי את נצ'י נצ' ואני רוצה זמרת', והוא אמר לי 'מה? מירי מסיקה תתעלף עכשיו כי היא מתה להיפגש איתך. היא כל הזמן אומרת לי 'למה אתה מחביא את הדתיות האלה ממני!" ואז התקשרתי אליה. והיא אומרת לי 'תקשיבי, אני מאוהבת בך'. בערב של ההשקה שלי הייתה לה הופעה משלה, דאבל בוקינג, והיא עשתה הכל כדי להיות. היא באמת פועלת מהלב. כשהיא מאמינה במשהו היא הולכת איתו עד הסוף".

את מרגישה שהתעשייה קשה כלפי נשים דתיות?
"ממש לא".

גברים דתיים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי כבר מזמן הוכיחו שאפשר להיות עם כיפה ולהכניס רגל לתעשייה. בגזרת הנשים נדמה שזה הרבה יותר קשה.
"לא, ממש לא, די עם זה. אנחנו השתנינו. החבר'ה בגלגלצ הם חיילים צעירים, יש שם את לבנת בן חמו שהיא בת אולפנה לשעבר, ותראי את ישי ריבו, הוא גר בגלגלצ. אז נכון שלהיכנס לגלגלצ היה יום חג. לישיבה (הקובעת את הפלייליסט; רמ"ב) מועמדים אולי 300 שירים, ומתוכם שניים תופסים. זה לעבור מבחן רציני וכבד מול מלא אמנים אחרים. מלא אנשי יח"צ עומדים עם סטופר על המחשב ביום שלישי בשעה ארבע וחצי, ומחכים לראות את התוצאות, כולם רוצים להיות שם".

אז למה כל כך מעט דתיות מצליחות בתעשיית המוזיקה?
"למה? מקצועיות, ככה נראה לי. אין מקצועיות. את לא יכולה לכתוב שיר, וכדי לחסוך לקחת את הנגניות שאת מכירה מהמתנ"ס לידך ולהקליט באולפן של דוד שלך ולעשות את הכל בחאווה, ואז להגיד 'אני רוצה להיות שם'. הרבה זמרות מתייעצות איתי, ואני אומרת להן 'כמה עולה יח"צ? ששת אלפים שקל בחודש? תשלמו. כי היח"צ יביא אתכם לרדיו. אני זכיתי שצח דרורי המפיק הגיע אלי. אבל בואי, את עושה מוזיקה? לכי לטוב ביותר. לא לחבר הדתי של בעלך. לכי להכי משוגע שיש. כי בסוף מה שייחודי – קורה. את לא יכולה לעבוד בביצה משלך, ואז להגיד 'תאכלו אותי איך שאני'".