כבר בתחילת המלחמה שלמה למפרט ידע שקיימת בעיה חמורה בשכונות המצוקה בארץ, אין בהן מקלטים שמישים. "כמו כל דבר שאנחנו עושים, גם הניסיון לענות על המצוקה הזו הגיע מהשטח, מהחבר'ה בשכונה שהעלו את הבעיה ומצאו לה פתרון״, אומר למפרט, ״במבצע שומר החומות אחד הנערים שלנו, בחור אתיופי מרמת אליהו, התקשר אליי וסיפר לי שאין לו מקלט מתחת לבית. כשניסיתי להבין למה, הוא צילם לי חמישה מקלטים ברחוב שכולם הפכו למאורות סמים, ההזנחה מסביב מטורפת וביוב זורם ברחוב". למפרט התקשר לסמנכ"ל העיר שמצידו הצהיר בגאווה שכל המקלטים דווקא תקינים ומוכנים לשימוש. "כשהראיתי לו את התמונות הוא הסביר שאלה לא מקלטים עירוניים אלא מקלטים פרטיים משותפים ששייכים לדיירים והם בעלי הבית שלהם. אחר כך התברר ש־27 אחוז מתושבי המדינה נשענים על מקלטים ציבוריים ולמעשה אין מישהו שאחראי עליהם. אז ב'עושים שכונה' התחלנו בפרויקט 'עיר מקלט' שנועד להשמיש 2,000 מקלטים בשש ערים. למרות זאת, כל הזמן ידענו שביום פקודה, במלחמה אמיתית, זה ממש לא מספיק".
למפרט עומד בראש עמותת "עושים שכונה" – תנועה חברתית לבניית קהילה בידי מנהיגות מקומית, שפועלת ב־18 שכונות מצוקה בשש ערים שונות. הם מקיימים אירועי עשייה, מטפחים גינות, משפצים ודואגים באופן כללי לחיים נעימים יותר לתושבים. העמותה דואגת למעטפת, לציוד ולהכשרה לפעילות שמוכתבת ומנוהלת בידי המנהיגים בשכונה. בעמותה תומכים בין השאר הרשות לביטחון קהילתי, קרן משפחת רודרמן, קק״ל אנגליה, קק״ל והרשויות המקומיות.
״המפתח לכול הוא מנהיגות מקומית. אם אני אגיע לשם יגידו מי זה הפריווילג הזה שבא לחנך אותנו. אבל אם מישהו מהם, שבחר בחירות חיוביות, עומד שם – זה עובד"
ב־7.10 בדרך לקרבות בדרום, הודיע למפרט לצוות של העמותה שהמשימה העיקרית היא לטפל במקלטים. בהמשך, זה הפך לפרויקט לאומי בעלות של עשרות מיליונים שכלל 42 עיריות, 33 אלף מקלטים שמופו ועשרת אלפים ששופצו. "עד שהמדינה תגיע, יכולים לעבור חודשים, אבל ברגע שמוצאים מתנדבים וכסף אפשר לרוץ קודם״, אומר למפרט, ״ב׳עושים שכונה׳ הכול מתחיל מלמטה ומי שהוביל את השיפוצים אלה הם קודם כול מנהיגי הרחוב, חבר'ה צעירים שבאים לתקן את החצר של הבית שלהם, אנחנו רק נותנים להם את הכלים והם לומדים לשפץ ולעבוד יחד ועם הכלים האלה הם עברו מקלט־מקלט בזמן שאני ורוב הצוות של העמותה בכלל לא זמינים ובלחימה בדרום. מי שהגיע לעזור ולפתוח את הדלתות מול העיריות, חברת החשמל וכל מה שצריך הם אביעד פרידמן ועינת יעקב שביומיום היא מנהלת המשרד שלנו והפכה ברגע למנכ"לית בפועל״.
זהו פרויקט אחד מתוך אינספור פרויקטים שלמפרט עוסק בהם, ולכולם מכנה משותף של רצון עז לתקן והבנה שהוא לא עושה שום דבר לבד. למפרט מסביר שהכוח נמצא אצל האנשים הפשוטים. "הבעיות מתחילות כשהאנשים למעלה חושבים שהם יודעים משהו, והמלחמה הזו הוכיחה את זה הכי טוב. ב־7.10 לא הייתה מדיניות, לא צבא ולא מנהיגים – היו המון אנשים בדרגות זוטרות, כיתות כוננות ואזרחים שיצאו להציל את המולדת. עד היום לא ברור מה המדינה עושה ומה הצבא רוצה אבל יש לנו עם מטורף וכשהוא נרתם קורים דברים ענקיים. ׳עושים שכונה׳ זו תנועת מתנדבים אדירה של מנהיגים מקומיים, הם הכוח הכי חזק שמניע הכי טוב".
למפרט (34) הוא השלישי מתוך תשעה ילדים שגדלו במעלות להורים שעלו מארה"ב אחרי שסיימו תארים נחשבים ב־MIT והגיעו לכאן עם רוח ציונית גדולה. אחרי שנה וחצי בישיבה גבוהה הוא התגייס לשלדג וכשחזר מקורס קצינים לפקד על צוות ביחידה, חייל שלו נפטר בפתאומיות. "דביר מור נפטר מחיידק טורף תוך שלושה ימים״, נזכר למפרט, ״הוא היה חזק פיזית ומנטלית, וזו פעם ראשונה שהבנתי שלא משנה כמה חזק וגיבור אתה, החיים יכולים להיגמר בבום. היה לי איזה רגע של החלטה בתוך הטראומה, שאמרתי לעצמי שהחיים קצרים ואני הולך לעשות בהם דברים משמעותיים, לא יודע איך ומה, אבל החיים שלי לא יעברו סתם".
למפרט השתחרר ומה שהנחה אותו בתחנה הבאה היו השיחות עם החבר'ה שלו בשלדג. "אלה החבר'ה הכי טובים שיש אבל החיבור שלהם לעם ולארץ היה מקרי, היו הרבה פעמים דיונים מי יישאר כאן אחרי הצבא. הבנתי שכדי לגדל דור שמחובר למקום הזה צריך זהות וקשר חזק לאדמה". עם התובנה הזו הוא חבר לארגון "השומר החדש" שהיה אז בתחילת דרכו. "אמרתי להם שלדעתי פשיעה חקלאית היא סימפטום. כשיש השתלטות על קרקע חקלאית זה כי לנו כבר לא אכפת ממנה, כי אנחנו מוכרים קרקעות למרבה במחיר. ערבי שמשתלט על אדמה הוא תמונת ראי לכך שהיהודי לא מחובר אליה ומוכן למכור למרבה במחיר ולכן צריך לשנות את רמת החיבור לארץ, אם לא נילחם בזה, לא משנה כמה שומרים יהיו, נפסיד במערכה".
בשומר החדש קיבלו את ההסבר ונתנו ללמפרט אור ירוק להקים את "מחוברים לאדמה", מיזם שבמסגרתו אנשים מכל הארץ היו מגיעים לסייע לחקלאים בהתנדבות. בשיאו הביא המיזם 400 אלף מתנדבים לשדות, למטעים ולכרמים של 600 חקלאים. כדי להגיע לכמה מאות אלפי אנשים, שלא רק יבואו לשטח אלא באמת יצליחו לעזור לחקלאים, בנה למפרט צוות מתנדבים. "הם קראו לעצמם 'הפרייארים'״, הוא מספר, ״הם היו מגיעים איתי לכל נקודה בארץ כדי ללמוד לקטוף כמו שצריך. וככה 20 חבר'ה בכיתה י"א־י"ב היו עומדים מול קבוצות ומובילים בעצמם עבודה חקלאית ומדברים על הקשר לארץ. פתאום קבוצה של קצינים הייתה מקבלת השראה מחבר'ה בתיכון שנסעו לבאר־מילכה לקטוף רימונים. זה הפך להיות מפעל חיי״.
עם זאת עמדת המפתח, המשכורת וההצלחה לא הצליחו לעמוד אל מול גל המחאות וההפגנות ששטפו את המדינה. "שאלתי את עצמי אם אני עובד עם עם ישראל או עובד על עצמי. כי בסוף, הקבוצות שמגיעות מסמנות וי והולכות, יש חוויה אבל אין חיבור, אז החלטתי לעזוב ולחפש מה יאחד את עם ישראל".
למפרט חתם אבטלה והתחיל להסתובב בערים ובשכונות. במקביל, בעיריית ראשון־לציון הזמינו אותו לפגישה על התמודדות עם בעיות בשכונת רמת אליהו. "את הפגישה ניהל מי שבעבר היה דמות בכירה במשטרה. בנאדם מדהים, אבל בין שוטר לאנשי שכונה כזו יש דם רע מאוד. ההוא דיבר על תוכניות פינוי־בינוי והתלונן שהתושבים לא משתפים פעולה ולא מתנדבים לעזור בלי להבין שאנשים שם חיים מפחות משכר מינימום והילדים שלהם במרחק קטן מאוד מעולם הפשע". הפגישה הסתיימה בלי תובנות משמעותיות ולמפרט הלך לסיבוב בשכונה עם מישהו שגדל שם. "רק נכנסנו ואני רואה בקצה הרחוב עסקת־סמים שנסגרת, הביוב זרם ברחוב וברגע הבנתי למה אנשים מרגישים שהמדינה זורקת עליהם וכל מי שמסוגל להרים את הראש עוזב".
למפרט את גודל הבעיה – כמעט כל נער בשכונה משתייך למאפיה של עבריינים מקומיים. חוץ מהם, ישנם הלוזרים המובטלים שמדשדשים וישנו האחוז המזערי שכנגד כל הסיכויים מצליח להרים את הראש ובורח כל עוד נפשו בו. בהמשך הסיור הוא הגיע לאזור הכי מוזנח בסביבה. "הסתכלנו על הרחוב והוא הסביר לי שבכל חלק אחר של העיר יש פארקים עם דשא ומזרקות ורק את השכונה הזו דופקים והכל מוזנח. עמדנו שם ואמרתי לו שאם אנחנו רוצים שינוי צריך לגייס את התושבים, שהם יזיזו את הסיפור והמדינה כבר תבוא. החלטנו יחד שהופכים את האזור לפארק. אני הלכתי לעירייה להבין של מי השטח והוא הלך לרחוב כדי לגייס את החבר'ה שיבואו להרים איתו את הפארק".
"האתגר הכי קשה הוא הקשר לממסד, לעירייה, למדינה. בין שכונה לממסד יש כאסח מטורף, אין אמון וזה נמצא עמוק במערכת היחסים. מנהיג שכונה הוא איש חזון, הוא חולם וכולו רוח אבל אז הוא פוגש פקיד אקסלים שגומר אותו בשנייה"
שניהם עוד לא ידעו, אבל זה היה הרגע שבו התחיל הפרויקט הראשון של "עושים שכונה". "ברגע שחשבנו על הפיילוט הראשון בגינה, התקשרתי לשירה נמני ושילה יוגב שיצטרפו אלינו ומאז אנחנו יחד בסיפור. הקטע שבעירייה ובשכונה אמרו לנו את אותו דבר: 'כמוכם ראינו אלף'. הפקידים כבר שמעו אינסוף רעיונות והחבר'ה שבעו מהבטחות. חוסר האמון הוא כל כך עמוק שבסיור הראשון שלנו קלטתי שבכל פעם שאני שואל שאלה, מי שמולי עונה לחבר מהשכונה, הם אפילו לא הסתכלו עליי. לא הבנתי מה הקטע עד שהוא אמר לי 'אחי, יש לך לוק של שוטר'. המצב היה כל כך חמור שהם חשבו שכל מי שנכנס לשכונה הוא כנראה סמוי כי מי המטומטם שייכנס לשם סתם ככה".
למרות החשדנות ההדדית, לאירוע הראשון התייצבו 200 איש. "זה היה בשיא הקורונה כשאף אחד לא יצא מהבית, ואשכרה באו 200 איש לאסוף זבל. למחרת, כולם הגיעו שוב וראש העיר בא לצפות בנס איך תושבים מתאספים כדי לשקם גינה ציבורית שהם בונים בעצמם, זה לא סביר. אחרי זה ניסינו להבין מדוע זה עבד כל כך טוב, וכשפיצחנו את מה שקרה, הנחנו את התשתית לכל מה שאנחנו עושים היום, שזה פרויקטים ברמה לאומית ובקצב מטורף״, אומר למפרט, ״גילינו שהמפתח לכול הוא מנהיגות מקומית. אם אני אגיע לשם יגידו מי זה הפריווילג הזה שבא לחנך אותנו. אבל אם מישהו מהם, שבחר בחירות חיוביות עומד מולם והוא זה שאומר לאנשים סביבו, יאללה בואו – זה עובד. כל קהילה צריכה מנהיג ולמנהיג אין גיל, הוא יכול להיות בן 16 או בן 40. זה פשוט אדם שמסתובב בתודעת שינוי, מסתכל מסביב ושואל את עצמו מה צריך לתקן. היום יש לנו 500 מנהיגי שכונות שהם סוג של צבא קבע, הם החזקים בשכונה שלהם והם גם מגיעים לכל מקום שצריך, לכל שכונה שעושה איזה פרויקט. הם מפעילים 18 אלף מתנדבים שהם פעילים בשכונות שבאים והולכים לפי הפרויקטים, אלה החבר'ה הכי קשוחים שיש".
למפרט נשוי לחן, אחות בבית החולים רמב"ם, ולהם שתי בנות, גשם (5.5) ואסיף אהבה (2.5), ורק האזכור שלהן גורם לו לזרוח. "אני מאוד אוהב להיות אבא, וכל הכוח למה שאני עושה מגיע מהבית ומחן שמחזיקה הכול ביד רמה. העשייה והבית משתלבים וצריך לראות שזה לא דורס את הזוגיות, עברנו עם זה הרבה עליות וירידות אבל בסוף למדנו לנהל את זה. גשם באה איתי לכל פעילות של ׳עושים שכונה׳ בגלל שזו לא רק העבודה שלי אלא העולם שלי, דרך החיים שלי, והמשפחה צומחת יחד עם הדרך הזו. מבחינתי זו לא כמות הזמן שאני נמצא איתן אלא האיכות שלו, חוץ מזה יש לנו מלא תחביבים משותפים. פעם בחודש אנחנו יוצאים לטיול ולנים באוהל וחבר'ה מהשכונות מצטרפים. בפעם האחרונה אחד החברים פתאום שם לי יד על הגב ואומר לי, ככה אני רוצה להיות אבא כשאהיה גדול. התחלתי לדמוע".
אתה פוגש סיפורים קשים, איך סוחבים כל כך הרבה קושי?
"אני מאוד רגיש, וכל סיפור הוא אגרוף בבטן בשבילי. במלחמה עוד יותר, וזה באמת מאוד מורכב. אבל הצד השני, ובשבילו אני קם כל בוקר, הוא השאלה איך אתה מביא תקווה לחברה הפצועה שלנו. אותי כל אירוע מטלטל אבל גם מייצר דרייב".
לצד הפרויקטים הפעילים, פעילות בנות השירות וגרעיני המתנדבים, החליט למפרט לפתוח מכינה. "היא תורכב מ־60 אחוז של חבר'ה מהשכונות ו־40 אחוז מחוץ לשכונות כי המטרה היא אחדות והשראה הדדית. חוץ מזה, חשוב לי שיהיו שם עולמות שונים, שמאל וימין, דתיים וחילונים, בנים ובנות. אני רואה בהם סיירת שתשפיע על אלפי אנשים. אני לבד לא יכול לשנות אבל כשיש איתי 100, 200 או אלף מנהיגים זה כבר סיפור אחר".
כדוגמה, למפרט נותן את אחת היוזמות המובילות שלהם שנקראת ״משמר הלילה״. "אחד המנהיגים, אבנט מנגיסטו, שגם הפך למוביל הפעילות בשטח של העמותה, יצא ממועדון וקלט ניסיון אונס בשכונה. הוא התערב ודקרו אותו בצוואר. הוא התקשר אליי רועד ואמר שנמאס לו שהשכונה מסוכנת והמשטרה היא ממש לא אופציה. אמרתי לו ׳יאללה, לך תגייס עשרים חבר'ה מהשכונה ותדבר איתם על זה׳. הוא הביא חברים שכולם שירתו בקרבי, החבר'ה הטובים של השכונה, ונשא מולם את נאום חייו, הוא אמר, 'חאלס עם זה שהרעים מנצחים פה, בואו נהיה האחים הגדולים שלנו לא היו, כולנו משתבללים בבית, לומדים ומחכים ליום שנברח מפה'. ובאותו לילה הם הקימו את המשמר והתחילו להסתובב בשכונה בלילה, לפגוש את הנוער ולכוון אותם למקום טוב. יש עמותות שעושות את זה אבל הן תמיד מגיעות מבחוץ, כאן הם מכירים הכול ואת כולם. זה פרויקט ששכפל את עצמו לכל הארץ ועובד בתיאום עם המשרד לביטחון פנים".
לצד סיפורי ההצלחה למפרט סופג גם לא מעט כישלונות. "אני חי בהתנגשויות, רק היום הייתה לי ישיבה נוראית באיזו עירייה. לא הכנתי את הדברים כמו שצריך והם לא התיישבו בול. אבל זה חלק מהתהליך, למדנו שכשנכשלים מניחים את הטעות על השולחן ומחפשים איך בפעם הבאה נעשה טוב יותר. בצבא גידלתי לוחמים בשלדג וכל הזמן בדקתי מה לא טוב, על כל תשע הערות רעות נתתי אחת טובה. ב׳עושים שכונה׳ זה בדיוק הפוך. לעולם לא נגיע לאן שאנחנו רוצים אבל אנחנו עושים דברים מטורפים – אז אנחנו משתדלים להיות סלחניים כלפי עצמנו".
אחרי שפיצחו את נושא האמון בשכונות, הם מתמודדים עם הקושי הגדול של חיבור לרשויות. "האתגר הכי קשה הוא הקשר לממסד, לעירייה, למדינה. בין שכונה לממסד יש כאסח מטורף, אין אמון וזה נמצא עמוק במערכת היחסים. מנהיג שכונה הוא איש חזון, הוא חולם וכולו רוח אבל אז הוא פוגש פקיד אקסלים שגומר אותו בשנייה. זה מפגש הרסני שאנחנו כל הזמן מנסים למצוא בו את הגשר המחבר, כי בשני הצדדים יושבים אנשים טובים אבל למצוא את נקודת המפגש זה מאוד מורכב ומוליד כל יום פיצוצים".
החלום הגדול של למפרט הוא שהמפעל הזה יהיה התשתית לחברת המופת הישראלית. למפרט מסביר שבארץ יש 96 שכונות מצוקה שחיים בהן כשני מיליון איש. "עושים שכונה", לדבריו, היא התרופה לכל הבעיות שהזנחנו כחברה במהלך השנים. "עבודה היא דבק. אחדות לא עושים בפאנלים ובדיבורים, צריך להיפגש סביב משימה ולבצע אותה יחד, ושם נפתחים הלבבות. למקלטים הבאנו את כל המכיניסטים ואת כל החבר'ה של השכונות ומיד נוצר קליק בין שכבות באוכלוסייה שלא היו נפגשות בחיים. הצלחנו לרתום חבר'ה שאף אחד לא חלם להגיע אליהם ולכן אנחנו מחזיקים ביד את המהפכה החברתית הכי גדולה שהייתה ותהיה בישראל, כי אנחנו מחזיקים את המפתח לשכונות ודרכן אפשר לעשות באמת מה שרוצים, בסוף זה העם שלנו, והוא מדהים".
המתופפת שמבקשת לרפא את העולם ←
→ הכלכלנית שלא חוותה רגע של שגרה במשרד האוצר
