אם נתקלתם בטיקטוק בצמד מוזיקאים צעירים, שרים ניגון תימני מהפנט עם מילות תפילה. כנראה שפגשתם את שיר דוד וטהר גדסי, אח ואחות, שנולדו לתוך עולם הזמר התימני. אביהם יאיר גדסי הוא זמר בפני עצמו ואחיו של הזמר אבנר גדסי, וממנו הם ספגו את האהבה לטקסטים ולצלילים העתיקים.
"גדלנו בבית מוזיקלי, אז הופעה לא הייתה חוויה זרה מבחינתנו", פותח שיר דוד כאשר הוא נדרש להסביר כיצד הוא ואחותו טהר נדבקו בחיידק המוזיקה, "עוד כשהייתי ילד הייתי עולה להופעות עם אבא, שהוא מוזיקאי מדהים ומנגן בעיקר מוזיקה מסורתית".
"אבא ואמא הקפידו להשמיע לנו הרבה מוזיקת עולם, תימנית ובלוז", מוסיפה טהר, "זה עיצב אותנו כילדים ובזכות זה התחלתי לשיר ולכתוב בשלב מוקדם. במהלך השיעורים ביסודי, הייתי כותבת על הקבלות של הסופר, על מפיות, על כל משטח שמצאתי. כל דבר שהיה לי להגיד הייתי הופכת לשיר ואז הולכת ברחוב ומזמזמת אותו כדי לא לשכוח".
טהר, בת 28, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בראש־העין. שיר דוד בן 26, נשוי ואב טרי לבן (מזל טוב!), מתגורר בהרצליה. על אף ששניהם גדלו בין תווים וצלילים, עם הזמן הם התפצלו לדרכים נפרדות. לא רק בקריירה המוזיקלית, אלא גם במסע בנבכי הדת.
"נולדנו בשכונת התקווה בתל־אביב כילדים חילונים. בגיל מוקדם ההורים שלנו היו בתהליך התחזקות ועברו לאלעד, כדי שנגדל בסביבה דתית. בהתחלה הם חשבו שמדובר ביישוב דתי לאומי, אבל בסוף הם הגיעו לעיר חרדית. אז גדלנו בסביבה אדוקה, אבל הבית עצמו תמיד היה הכי מקבל ופתוח. לא נצמדנו לשום הגדרות ולשום תבנית. זה היה בית שמכירים בו בכל הסגנונות, בבגדים ובתוכן״, מספרת טהר ומוסיפה "מה שראיתי וזה מה שינקתי בבית שבו גדלנו. למדתי שהעיקר זה לעשות את מה שאת עושה באהבה. זה מתבטא גם במוזיקה שלי. למרות ההבדלים בינינו, יש לנו הרבה זיכרונות יפים כשני ילדים שמנגנים יחד, ותקועים בעולם שלהם״, היא נזכרת, ״רוב הילדים היו משחקים בפליימוביל, אבל אנחנו שיחקנו בלשיר".
יוצא לכם עדיין לעשות מוזיקה יחד?
"אנחנו נפגשים המון ומנגנים יחד, בעיקר כשכולם מתאספים בבית ההורים. זיכרונות הילדות לא נשארו מאחור מבחינתנו. אנחנו עדיין חיים את החיבור הזה, ואת האהבה המשותפת. לא מפסיקים לחפור לנו שנחזור להופיע יחד, וזה עוד יקרה".
טהר: "השירה הנשית בתימן היא די נדירה. המוזיקה היא בעיקר גברית, מן הסתם. ובעיניי זה מאוד יפה וקדוש לגלות אותה מחדש"
עוד לפני הצבא הוא היה מעלה לאינסטגרם סרטונים בהם הוא מנגן בגיטרה ושר מוזיקה תימנית. "התחלתי לכתוב ולהלחין ועם הזמן הייתי מקבל הזמנות להופעות, אבל לא גדולות מדי. לאחר מכן התגייסתי לצבא, למעין להקה צבאית בתוך גדוד 'נצח יהודה' ואז ביקשתי לצאת כדי להתמודד בכוכב הבא. בגלל שהייתי ג'ובניק המפקד נתן לי ללכת ולחזור מתי שרציתי״, הוא צוחק, ״הייתי סך הכול בן 20, עדיין לא היו לי יצירות משלי, אבל האמנתי בעצמי ורציתי לנסות אבל הודחתי באודישן השני. זה לא עצר אותי ובגיל 23 הוצאתי את השיר הראשון שלי, הדרך לשם הייתה ארוכה. היו לי הרבה שירים בכיס ובמגירה, אבל לבחור מי מהם יֵצא, היה תהליך לא פשוט. עד שהבנתי שזה לא באמת תלוי בי, הכול מכוון מלמעלה ומה שמצליח, מצליח. אז אומנם הוצאתי שירים, אבל את המפתח האמיתי לעולם המוזיקה קיבלתי מדודו טסה, שיצר איתי קשר".
איך זה קרה?
"אח שלי הסתובב בשכונת התקווה ופתאום דודו נתקל בו. הם דיברו, והוא זיהה אותו כאח שלי. אני מאמין שהוא הכיר אותי דרך הרשת. הוא גם ידע מי המשפחה, כי פעם הוא היה מנגן לדוד שלי ולאבא שלי".
ההשגחה הפרטית של שיר דוד לא נגמרה שם. אחרי אותה פגישה אקראית ברחוב טסה לקח אותו תחת חסותו, וסלל לו את הדרך לאלבום הראשון. "התחלתי לעבוד עם דודו והוא הציע לי את המנהל האישי שלו. הסברתי לו שאני חייל משוחרר, בלי עבודה ובלי כסף לשלם על הפקת אלבום או ניהול אישי והוא הרגיע אותי ואמר שהכול בסדר ונמצא פתרון להכול. מהר מאוד הוא הכניס אותי לסוכנות שלו ובנינו את הדרך יחד, עם הרבה אמונה, עד שפשוט התחלתי להוציא שירים. יצא לי סינגל בשם 'אור בלילה' שמאוד הצליח. אחריו באו עוד כמה סינגלים ולאחרונה הוצאתי אלבום ראשון שאותו הפיק שגיא ברייטנר. עד האלבום, הרגשתי שהרבה אנשים מכירים אותי אבל עדיין אין לי מוזיקה אמיתית, מעוגנת. עכשיו ברוך השם, אני בחוץ עם חמישה שירים, שכל אחד מהם מתאר תקופה אחרת מחיי ומרגיש הרבה יותר נטוע. מכאן אני מתחיל לתכנן את סיבוב ההופעות".
"כשהייתי בת 20, היה לי חבר בשם נהוראי שחלה בסרטן והיינו באים כל החברים לשמח אותו״, מספרת טהר, ״לצערנו הוא נפטר, וביקשו ממני לבוא לשיר לזכרו עם עוד כמה מוזיקאים. היה שם נגן אחד בשם יונתן שמהרגע הראשון היה לנו חיבור גדול. התחלנו לצאת ונסחפנו לקשר חזק. הוא הציע לי נישואים בט"ו באב במהלך הופעה שהוא ניגן בה. שנה אחרי כבר נולד לנו הילד הראשון. אז עוד לא הוצאתי שירים, אבל היה לי חשוב להישאר ביצירה מתמדת. המשכתי לכתוב ולפני שנה, הוצאתי את 'טוב להודות' עם אבא שלי, שיר עם התכתבות עמוקה עם השורשים התימניים. היה לי חשוב לחזור אליהם וזה פתח לי צוהר לתרבות שלאחר מכן דבקתי בה. אבל רק עכשיו כשהתחילה המלחמה והלכתי לבד עם הגיטרה לנגן בהתדנבות לפצועים ומפונים הבנתי שאני יכולה להופיע לבד והתחלתי במופע סולו".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כשבימינו רוב הזמרים הצעירים מנסים לפרוץ לתודעה עם איזה מוזיקה שלא נשמע כמוה ולהיות הדבר העתידני והחדש הבא – טהר ושיר דוד הם צמד פרחים שונה מאוד בגן. למרות שייכותם לדור הצעיר, הם דבקים בניגונים מבית אבא ומקווים להנחיל אותם לכל אוכלוסייה ובכל גיל.
"כשהקלטתי את 'טוב להודות', הרגשתי שחזרתי הביתה", נזכרת טהר בחיוך רחב, "זה הזכיר לי את המורשת שלי, והתאהבתי קשות. התחלתי לחקור יותר ולמדתי שירה תימנית. מאז אני לא מפסיקה לשלב את הניגונים המיוחדים האלו בשירים שאני כותבת. גם אם המילים עצמן לא ממש בתימנית, היופי שבמוזיקה נוכח וכיום אני עובדת על יצירות תימניות שיצאו בהמשך".
מה הכי מושך אותך במוזיקה התימנית?
"השירה הנשית בתימן היא די נדירה. המוזיקה היא בעיקר גברית, מן הסתם. ובעיניי זה מאוד יפה וקדוש לגלות אותה מחדש. נשות תימן היו שרות בחבורה תוך כדי שהן מכבסות או מבשלות. זה היה יוצא מהן באופן טבעי, וזה מה שהיה מחזיק אותן. אני רואה את זה על עצמי, המוזיקה מחיה אותי. אני מרגישה שאני לוקחת השראה מסבתא שלי ומאמא שלי. בהופעות אני מספרת תמיד, שסבתא שלי הייתה ממציאה שירים על המלח והתבלינים, תוך כדי שהיא כותשת את הסחוג. היא הפכה את החיים שלה למנגינה ואני אימצתי את זה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"גם אני מרגיש ככה", משתף שיר דוד, "כשהייתי קטן, הייתי שר עם אבא שלי בהופעות את 'איילת חן', ועוד להיטים תימניים. בסביבות גיל 19, התחלתי לנגן בעוד, הכלי המרכזי במוזיקה התימנית ובלי שהתכוונתי, התחלתי לנגן בעיקר מוזיקה תימנית".
אתם מכוונים את המוזיקה שלכם בעיקר לקהל צעיר, הסגנון התימני לא עלול להיתפס בעיניו כמיושן ולא רלוונטי?
"להפך, אנשים עפים על זה ברמות״, אומר שיר דוד, ״גם צעירים שאין להם בכלל שורשים תימניים ולא מבינים את השפה מתלהבים מהייחודיות שלנו, בתוך כל הזמרים הצעירים שפורצים עכשיו. יחד עם זאת, המבוגרים רואים את העשייה שלנו כחדשה ומקוריות יותר ממה שהם מכירים. זו מוזיקה שונה משל הדור הישן של הזמר התימני. אנחנו מביאים את המסורת בצורה מסקרנת".
"אני מקבלת המון תגובות וזה מרגש מאוד", ממשיכה טהר, "אנשים בוכים מזה ומראים לסבתא ולאמא. זה פשוט נוגע בכולם, צעירים ומבוגרים. בסופו של דבר השפה לא משנה, מה ששומעים זו שירת הלב. לאחרונה התחלתי לתרגם שירים לתימנית. העליתי לאינסטגרם ולטיקטוק את השירים האלה עם תרגום לעברית, ואנשים נטרפים מזה".
איך שירים על דת וחיבור לאל מתקבלים בחוץ אצל צעירים?
"רוב הקהל שלי הוא חילוני״, עונה שיר דוד, ״האלבום שהוצאתי, כל כך רוחני, שאפשר לשים אותו בבית כנסת. שירים על הקב"ה ועל האמונה והקהל מאזין ובולע את זה בשקיקה. זה מפתיע אותי. כי זה קהל תל־אביבי של אינסטגרם וטיקטוק. מדובר לרוב באנשים שמנותקים מבית הכנסת ונחשפו אליי לראשונה ברשת. אחד מהשירים באלבום שלי נכנס לפלייליסט בגלגלצ, וזה קול שעכשיו נשמע ברחבי הארץ ומגיע גם למי שלא מחובר ליהדות. זו השאיפה שלי. שכולם ירצו לשמוע אותי, מכל מגזר ומכל דור. שאוכל, בעזרת השם, לחבר לבבות ונשמות".
"זה באמת נוגע לכולם", מהנהנת טהר, "אני לא מנסה להיות כוכבת טיקטוק, אבל כן חשוב לי להביא את עצמי לכל רשת. זו פלטפורמה אדירה למי שרוצה לחשוף את המקורות שלו לקהל שלאו דווקא מכיר. כל מי ששומע שיר על הדת, מתחיל להרגיש את המקום הפנימי, בלי קשר לכמה הוא מחובר. השיר שלי, 'טוב להודות' נכתב על החיפוש אחרי בורא עולם. גם האנשים הכי מנותקים, הכי אתאיסטים, אמרו לי שהם הצליחו להתחבר לזה, וזה הניע להם מיתרים בלב. היה גם רב אחד שהתקשר ואמר 'שמעתי שיר שלך ברדיו וחשבתי שאת ילד קטן, רק אחר כך גיליתי שאת אישה, ובכל זאת המשכתי לשמוע, כי התחזקתי ממך'. אז המוזיקה שלי נגעה גם ברב חרדי וגם במאזינים אתאיסטים, וזה כל הקסם".
משמיעה את קולן של נשות האברכים ←
