כשנציגה מרשת לייף־סטייל ואופנה פנתה אל טל מרנץ לפני 12 שנים כדי לשתף פעולה זה הגניב אותה. היא הייתה אז סטודנטית לתקשורת שיווקית במכללת ספיר. הנציגה פנתה אליה אחרי שנחשפה לפיד היפה שלה באפליקציה בשם אינסטגרם, שנועדה לשיתוף תמונות ובזמנו מנתה "רק" 25 מיליון משתמשים מרחבי העולם. מרנץ הייתה מעלה תמונות ולאט־לאט צברה תאוצה ואפילו אנשים מחו"ל הגיבו לשיתופים שלה. ההצעה ההיא הייתה דריסת הרגל הראשונה של מרנץ בזירה העסקית של הרשתות החברתיות.
"הם אשכרה הציעו לי עבודה. לאסוף מהחנות מוצרים שאני אוהבת, לצלם אותם ולקבל על זה כסף״, היא מספרת, ״לא היו לי התלבטויות, כי זה מה שעשיתי בכל מקרה. זה התחיל כמשהו צדדי ולא ידעתי לאן זה יתקדם, אבל כבר אז הבנתי שלשם העולם הולך. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ואמא שלי קצת דאגה לעתיד שלי. היא אמרה שיש צחוקים ויש עבודה, ולא האמינה שזה יתפתח לעיסוק רציני עם הכנסה קבועה. היום אנחנו צוחקות על זה".
מרנץ זיהתה את הפוטנציאל הגדול של האפליקציה שהיום כבר נמצאת בשימוש של יותר מ־200 מיליון אנשים ברחבי העולם ומכילה עשרות מיליארדי תמונות.
דרך הפיד שלך אפשר ממש ללמוד על ההיסטוריה של אינסטגרם.
״נכון, ולא ערכתי בדיעבד את הפיד, אפשר לראות את ההתפתחות של האפליקציה והתהליכים שהחברה עוברת, איך מאפליקציה ייעודית לשיתוף תמונות זה הפך למה שאנחנו מכירים היום. כשפתחתי את החשבון הייתי מתכננת מראש את הצילום ואיך כל תמונה תשתלב עם האחרות בפיד, עבדתי עם אפליקציות ייעודיות לעריכת הפיד שכוללות פילטרים, עיבוד תמונה, קומפוזיציות. האסתטיקה הייתה לי חשובה וזה תפס, היום אנשים רוצים לראות דברים אחרים, מחפשים סיבה לעקוב אחריך, רוצים תוכן מעבר לסתם תמונות יפות או טיפים איפה למצוא את הבגד המושלם. הדבר המשמעותי שחולל את השינוי זה הסטורי. לקח לי זמן להרגיש בנוח עם הפורמט. כי עד הסטורי הכירו אותי רק מהתמונות, שלעיתים הראו רק חצי פנים שלי ופתאום אני צריכה לפתוח מצלמה ולדבר ולחשוף עוד חלקים ממני. זה הרבה יותר חי ונותן תחושה אינטימית עם העוקבות, ויש לי 40 אלף כאלו. אז המחשבות הלכו למה יחשבו עליי ומה יגידו, זה דרש קצת אומץ לקפוץ למשהו החדש הזה. אבל עשיתי את זה, כי אני אוהבת את מה שקורה במרחב הזה. התחלתי לשתף בקטנה את היומיום שלי, וככה נוצר קשר הרבה יותר עמוק עם העוקבות".
מרנץ (33) עומדת מאחורי עמוד האינסטגרם peaceloveandbeer עם כמעט 45,000 עוקבות (ועוד קצת עוקבים). היא נשואה לצבי, אמא של עומר (7), אופיר (5) ונאיה (חצי שנה). היא צלמת אופנה ואוכל ויוצרת תוכן לעמודי האינסטגרם של המותגים הגדולים בישראל ובמגזר בפרט. בביו שלה כתוב: דתייה בכיסוי ראש ובמכנסיים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"הייתה כתבה במאקו על משפיעניות רשת עם בתים יפים״, היא מספרת, ״הכניסו אותי לכתבה הזו ונתנו כותרת מצחיקה 'דתייה עם בית יפה' או משהו כזה, לא זוכרת. היו שם תגובות מוזרות וירידות של החיים 'איזה מין דתייה היא עם מכנסיים', 'תראו איך היא יושבת', וזה הפתיע אותי. מה זה השיפוטיות הזו? מה נסגר? הם לא מכירים אותי ולא מכירים סוגים אחרים של דתיים שהם לא פגשו בהם. אני יודעת שזה מגיע ממקום שכולנו כבני אדם רוצים להכניס אנשים לתבניות, אז החלטתי שאני כותבת בביו שלי – דתייה עם מכנסיים וכיסוי ראש – ומי שרוצה שיאכל את זה ומי שלא, לא. היו עוד מקרים מצחיקים, לא רק במרחב הדיגיטלי שאמרו שאני לא באמת דתייה, ושאלו אותי אם יש לי פטיש למטפחות וזה הציק לי כי אני דתייה בכל מאודי ומאוד מחוברת לקב"ה, אני דוסית ברמות. אני מקפידה על כל מה שצריך להקפיד. ואני לובשת מכנסיים וכיסוי ראש חצי".
מרנץ יודעת גם לבקר את עצמה. "אני עובדת עם עצמי על העניין של תבניות. עוצרת ברגע שהראש שלי מתחיל להכניס מישהו לתבנית. אבל גם אני כעוקבת נופלת למקומות האלה, ורגע לפני שאני מקלידה הודעה אני מזכירה לעצמי שיש שם מישהו אמיתי, שבני אדם נמצאים בצד השני. כולנו יודעים להיות חכמים ועם יד קלה על המקלדת. לא צריך להגיב על כל דבר, במיוחד שהעולם מלא בילדים ומתבגרים שכל מילה משמעותית עבורם וחשוב לשקול מילים. אני יודעת שאנשים מדברים מנקודת המבט שלהם, אז אני משתדלת להיות סלחנית כלפי תגובות ביקורתיות. אם אני רואה שיש עם מי לדבר אני אפתח שיחה אבל אם אין שיח אז אני לא אכנס לשם".
לפני שבע שנים, קצת אחרי שהבן הגדול שלה נולד מרנץ ראתה כתבה על התמודדות של ילדים ובני נוער עם הרשתות החברתיות, על איך זה הופך את החיים שלהם, ועל ההשפעות השליליות של התופעה. "ההבנה שהכלי הזה עושה רע בעולם טלטלה אותי והחלטתי שאני מתחילה לשתף גם את הלא־מושלם. פתחתי פינה שנקראת 'אינסטגרם VS ריאלטי' ולשם אני מעלה את מאחורי הקלעים של כל התמונות היפות שאני מצלמת, כשהתחלתי עם הפינה היא לא הייתה קיימת בעוד מקומות, אלפי הלייקים והתגובות החיוביות אישרו את הצורך בה. עם הזמן גרסת המציאות נכחה יותר ויותר בעוד פרופילים. אני מבינה שאנשים פשוט רוצים לראות את האמת, מחפשים אותנטיות, את הלא מושלם, מבקשים שיפסיקו לחרטט אותם. פעם היה פיד יפה, מסוגנן מדי, מתוכנן מראש מדי. היום אנשים מחפשים את הבית המבולגן, את הילדים הבוכים, את האמא המתוסכלת, מחפשים סדקים ולכלוך, מבקשים את האמת. לשם זה הולך, ואני אוהבת את זה מאוד־מאוד".
ובכל זאת, יש לא מעט חלקים מהחיים שלא מגיעים לסטורי. זה גורם לאנשים להמציא עלייך פרטים.
״נכון. גם אני בתור צורכת תוכן מסתכלת על דברים ככה ואז אני נזכרת שאני ממש לא רואה את התמונה המלאה. בסטורי אני לא משתפת הכול, כמו את הרגע שנאיה בוכה בבוקר. העוקבות ראו אותי עם הכוס קפה אחרי ששיתפתי את הילדים יושבים בנחת ולבושים יפה בדרך לגן וזה יוצר מצג שווא עם חורים בעלילה שהעוקבות משלימות מהדמיון. המצלמה לא פתוחה כל הזמן, יש לי חיים מעבר וגם כי חשוב לי לשמור על הפרטיות של המשפחה בגבולות שלי. צבי פחות אוהב את הפרסום באינסטגרם ואני מכבדת את זה ולא אעלה כל מה שבא לי. מצד שני, אני רוצה להישאר מעניינת, ומעניינת זה חשיפה. האיזון הוא חלק מהסיפור.
"העמוד שלי עוסק באופנה, אמהות ומוצרים שאני משתמשת בהם כמו מוצרי אלקטרוניקה מעלי אקספרס – וזה מה שהעוקבות מקבלות. צריך תמיד להחזיק בראש שאנחנו לא מכירים את השלם, האופן שבו אנחנו משלימים את הסיפור יכול להיות שגוי בהרבה מקרים, צריך לעצור את ההיסחפות עם הדמיון. אפשר לראות מישהי שחיה כביכול חיים מושלמים ויפים אבל בפועל היא עוברת חיים לא פשוטים. אין לנו מושג מה קורה באמת כשהמצלמה כבויה".
״צריך לצרוך את התוכן בצורה כזאת שלא תשפיע לנו על חשבון הבנק, להיות אחראים למה שאנחנו רואים וגם לקחת הכול בעירבון מוגבל ולזכור שיש הבדל בין 'בא לי' לבין 'אני צריכה״
כחלק מהניהול של העמוד שלה מרנץ מייצרת הבדל קטגורי בין מה שעולה לפיד ובין התוכן בסטורי. "התמונות בפיד והרילס, שמרגע הפרסום נמצאים ברשת לעד, מופנים יותר למקצועי – יהיו שם מוצרים שאני חתומה על חוזה של פרסום שלהם או שיהיו שם סרטונים או פוסטים של טיפים כמו איך להתלבש עם סטייל בקלות. לעומת זאת, הסטורי, שנמצא באוויר רק 24 שעות ונמחק, דרכו אני מספרת סיפור, ובונה את זה בצורה מתוכננת פחות ומפנה זרקור על האישי יותר, ובעצם מספרת לעוקבים מי אני, מה מעניין אותי, איך נראה הבית שלי וכוס הקפה שלי בבוקר שם אני גם מציעה לעוקבות לשתף ולשאול שאלות. בסטורי משתפים את היום־יום ודרכו העוקבות מקבלות הצצה אל מאחורי הקלעים. בהתחלה הערבוב בין המרחב הדיגיטלי למפגש עם אנשים במציאות היה מוזר. תפס אותי שהעוקבות הן נשים אמיתיות, לקח לי רגע לגשר על הפער הזה, והיום מרגש אותי שפונים אליי ברחוב ומפרגנים. המפגש עם העוקבות הוא מאוד חם".
יש תחושה באינסטגרם של עידוד צריכה, בניגוד לתנועה ההפוכה שמנסה להפחית את הצריכה העיוורת.
"אני תמיד אומרת לעוקבות שהן צריכות להיות אחראיות על עצמן, למשל לפני החגים זו תקופה שאני מקבלת הרבה דברים לפרסם, ואני לא יכולה שלא. אז בתקופות כאלו אני מזכירה לעוקבות שהתפקיד שלי הוא לחשוף אותן למותגים, זאת העבודה שלי, ושהן יעשו את השיקול שלהן. צריך לצרוך את התוכן בצורה כזאת שלא תשפיע לנו על חשבון הבנק, להיות אחראים למה שאנחנו רואים וגם לקחת הכול בעירבון מוגבל ולזכור שיש הבדל בין 'בא לי' לבין 'אני צריכה'".
קיים בך חשש להפוך ללא רלוונטית?
"לפעמים יש תקופות שאין השראה וואלה אין כוח. נגיד כשהתחילה המלחמה לא עניין אותי כלום, הייתי עסוקה בלשרוד ושבעלי יחזור מעזה בשלום, כולנו היינו בתחושות האלו, הרגשתי את זה גם דרך העוקבות שלי, ולקח לי המון זמן לחזור לעצמי ולהתחיל לפרסם שוב. גם בימים של פיגוע אלו התחושות, אבל יחד עם זאת יש פה את העניין שזו העבודה שלי. אני מחויבת לחוזה ואין לי הרבה ברירה. ביום של פיגוע למשל או כשיש מלחמה רוב האנשים הולכים לעבודה, אז גם אני בעבודה, וזה דורש ממני להיות יצירתית ולמצוא את הדרך להעלות תוכן ברגישות, בשונה מבלוגריות בלונדון שהחיים שלהן מהממים והן לא מתמודדות עם דברים כאלה.
"בהמשך לאיזונים שדיברנו עליהם זה לגמרי חלק מהעניין. ככל שאני אשתף יותר וכמה שיותר אישי, ככה אני אצליח לשמור על דופק בקצב הנכון של המרחב הדיגיטלי. אני חייבת לשמור על שגרת אינסטגרם כלשהי כדי שהעסק שלי בעצם ימשיך לפעול. אני עצמאית. אני מנהלת את הזמן שלי וצריכה להניע את הגלגל. זה לא בהכרח קל יותר מלהיות שכירה. למשל עכשיו כשצבי חזר למילואים ואני בסך הכול חצי שנה אחרי לידה עם שלושה ילדים – אין לי אפשרות לקחת חופש מהעבודה באינסטגרם – אם אני לא שם, אני חוששת שישכחו אותי וכשאחזור כבר לא אהיה רלוונטית. זו עבודה לכל דבר, ואני תמיד חוזרת ואומרת לאנשים שחושבים שזה רק כיף, שזה דורש המון. אני לא מתלוננת כי אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ואם לא הייתי אוהבת את זה לא הייתי עושה את זה".
מה הלאה?
"אני מאוד אוהבת את האינסטגרם, ואת היצירה של התוכן ואת הריגוש הזה, אז אמשיך בזה. אני מניחה שאמשיך בעולמות הדיגיטל אבל לא יודעת להגיד עכשיו לאן אתפתח ומאיזו זווית אעסוק בתחום. בלי קשר למקצוע, יש לי חלום לטוס עם המשפחה לטיול של שנה באיזה קרוון באוסטרליה, אני עוקבת אחרי משפחות כאלו באינסטגרם וזה נראה לי אדיר. מה שכיף בעבודה שלי זה שאפשר לעשות את זה מכל העולם".
בינתיים מרנץ ממשיכה לצלם ולפתוח את הראש לכיוונים חדשים כמו ה־AI, לגדל את הילדים ולדאוג לבעלה שנלחם בעזה שעם תחילת המלחמה עלה על מדים ונסע דרומה. שלושה שבועות מאוחר יותר היא קראה לו לחזור כי הרגישה צירים.
"זה היה סיפור מצחיק", היא נזכרת, "צבי אמר לי: תגידי לי עכשיו מה לעשות, זה עניין של כמה שעות או של כמה ימים? אמרתי לו שיבוא, למרות שלא באמת ידעתי מה המצב, הרגשתי צירים וחשבתי שירדו לי המים. כשהגענו לבית חולים האחות אמרה שאני ממש לא בלידה. צבי אמר לה שראס בן אמו אני יולדת באותו היום, ובאמת זה מה שקרה. ברוך השם שצבי היה בלידה. מעט אחר כך הוא חזר לצבא ואני הייתי עם הילדים אצל ההורים בחודש הראשון. זו הייתה תקופה מאוד לא קלה. חייתי בפחד שיקרה משהו וכל היום הייתי בתפילות. לא הפסקתי לבקש שצבי יחזור הביתה בריא ושלם. כעם נפל עלינו אסון נורא, נשבר הלב, זה שורף בעצמות ומזעזע. ועם כל זה, אני חיה באמונה ויודעת שהגזרה הזאת לא ירדה לעולם סתם, שאנחנו בימים של משיח ואני בטוחה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו משהו, והמשהו הזה הוא להיות מאוחדים, בוודאות", מסכמת מרנץ בקול שבור, "יש דברים שאנחנו לא מבינים וגם לא נבין, ואולי הכול באמת היה לטובה ובסוף יהיה טוב".
הצעיר שעבר מבית לבית בקיבוץ בארי וחילץ את תושביו הנצורים ←
→ האחים שהצילו עשרות צעירים מהמסיבה ברעים
