ביום ראשון, 28 ביולי בהיכל ה־Grand Palais היוקרתי בלב ליבה של העיר פריז יעלה הסייף יובל פרייליך ליום התחרויות שלו, וישבור בצורת של 16 שנה ללא ייצוג ישראלי בענף מאז בייג'ין 2008. "מדובר בהישג מאוד חשוב עבורי, עבור הצוות שעוטף אותי ועבור הענף כולו, ואני שמח שהצלחתי להשיג את הקריטריון אחרי שבפעמיים הקודמות הייתי מאוד קרוב ומאוד מתוסכל שלא הצלחתי", אומר פרייליך, "סיף הוא אחד הקריטריונים האולימפיים הקשים ביותר להשגה, ובניגוד לתחרות רגילה שאליה מגיעים עד 400 מתחרים, בתחרות האולימפית ישתתפו 34 בלבד ביום תחרויות אחד, בשיטת המפסיד יוצא. ישראל מתחרה על קריטריון באירופה, ומדובר בענף אירופי מסורתי ובאתגר מאוד לא פשוט".
הפעם עמד פרייליך באתגר בהצלחה מרובה למרות שהעובדה שהתחרות החשובה ביותר עבורו התקיימה בסוף ינואר דווקא בדוחא, קטאר, כאשר המלחמה והמצב הביטחוני העמיד את ההשתתפות שלו בתחרות בסימן שאלה. "האמת שהתכוונתי לטוס לשם גם אם בארץ לא היו מאשרים לי", מפתיע פרייליך, "הייתי בדוחא כבר כמה פעמים, עם ובלי אבטחה, תמיד מורכב לנסוע לשם אבל כשמגיעים הם תמיד מקבלים אותנו בלי הרבה דרמות מסביב".
״אני חושב שזה הזוי שבמדינה שלנו מתקיימות תחרויות בשבת שדתיים לא יכולים להשתתף בהן. צריך לשמור על האופי של המדינה וזה יצטרך להשתנות״
פרייליך הציג תחרות מבריקה בדוחא, גבר בין השאר על האלוף האולימפי המכהן וזכה במדליית זהב, שהפכה את המסע להשגת הקריטריון כמעט לעובדה מוגמרת. "ברור שהייתה לי מוטיבציה להוכיח את עצמי וידעתי שככל שאשרוד יותר על המשטח תהיה לזה משמעות מעבר לספורט, אבל קשה לי לומר שזו הסיבה שהצלחתי. אלו היו יומיים שבהם הכול פשוט התחבר. הייתי חד, נעול על מה שקורה סביבי, התרכזתי בחימום ורק זמן קצר לפני כל קרב גיליתי מול מי אתחרה".
בזכות הניצחון של פרייליך הושמעה "התקווה" על אדמת קטאר. "הגעתי לדוחא בטיסה ממילאנו עם אייר קטאר ושם ראיתי מפה של המזרח התיכון שישראל לא מופיעה בה, בזמן שאני בדרך לייצג אותנו שם עם הדגל על הגב. הם לא מכירים בנו ברמה הכי עמוקה שיש, וזה היה רגע מאוד מספק עבורי שהם היו חייבים להשמיע את התקווה", משחזר פרייליך, "רגע לפני חלוקת המדליות ראשי האיגוד המקומי יצאו מהאולם, מה שלא מנע ממני לשמוח ולהתרגש מהרגע שעבדתי בשבילו כל כך הרבה שנים. הייתי מאוד רגוע על הפודיום, כחלק מיום שזרם בצורה טובה. הרגשתי שהכול קורה בהילוך איטי וראיתי הכול בצורה ברורה וחדה".
לאורך הריאיון מרבה פרייליך להודות לצוות המקצועי שעוטף אותו, שמורכב מפסיכולוגים, מטפלים ומאמנים. הבכיר שהם הוא אנג'לו מאצוני, מאמן איטלקי שזכה כסיף במדליות באולימפיאדות ואליפויות עולם והוביל כמה סייפים להישגים דומים כמאמן והחל להדריך את הנבחרת הישראלית ב־2018.
"אנג'לו הוא אישיות מיוחדת. אדם כריזמטי וחכם עם דרך מאוד ברורה ויכולת יוצאת דופן בכל מה שנוגע לירידה לפרטים, בניית אסטרטגיה והבנת היריב. הוא מעביר את הידע בצורה פנומנלית וזו זכות עבורי שהוא עובד איתי", מודה פרייליך, "בנוסף אני עובד עם הפסיכולוג ד״ר שרגא שדה ופסיכולוג הנבחרת ישי צור. אני מקבל מלגה מהוועד האולימפי, עזרה כלכלית מאיגוד הסיף ומקווה למצוא גוף מסחרי שיסכים לתמוך בי ויעזור לי להיות עם ראש שקט בהכנות".
פרייליך, בן 29, נולד לזוג הורים שעלו מאוסטרליה, יש לו שלושה אחים ושתי אחיות שגדלו איתו יחד ביישוב נווה־דניאל בגוש עציון. כיום הוא חי בתל־אביב. כאשר היה בן חמש עברה משפחתו לגור בסידני למספר שנים בעקבות עבודתו של האב, שרצה שילדיו יחוו את האולימפיאדה שהתקיימה בעיר באותה שנה. "בתור ילד אהבתי משחקי כדור כמו טניס או פינג־פונג, רציתי לעסוק בספורט יחידני ותמיד הייתה לי קואורדינציית עין־יד טובה, ובגיל תשע ההורים, שהתרשמו מתחרויות הסיף באולימפיאדה שאלו אם ארצה לנסות. עיסוק עם חרבות נשמע לי דבר מגניב ואמרתי שאני רוצה. הם מצאו מועדון קטן בסידני וכשחזרנו לארץ המשכתי לעסוק בזה כאן", נזכר פרייליך, "בשלב הראשון התאמנתי במכבי ירושלים, משם עברתי להפועל כפר־סבא שם התאמנתי תחת מאמן נהדר בשם אוהד בלווה, שהוביל אותי ב־2008 לזכייה באליפות ישראל עד גיל 13".
העובדה שפרייליך מגיע מבית דתי לא הקלה עליו כי התחרויות בענף מתקיימות בשבתות. "היו כמה מאמנים שסירבו לאמן אותי כי אני דתי וטענו שבלי תחרויות אין לי שום סיכוי להתפתח", נזכר פרייליך, "בסופו של דבר הכול קרה לטובה כי הגעתי למאמן שלימד אותי יסודות ונתן לי את כל הבסיס למה שקורה איתי היום".
זמן קצר לאחר הזכייה באליפות ישראל בגיל 13 עלה פרייליך לכותרות לאחר שאביו הגיש עתירה לבג"ץ בטענה שבנו סובל מאפליה כי נמנעת ממנו האפשרות להתחרות בשבת, מה שחוסם עבורו גם את האופציה להישלח לתחרויות בינלאומיות. בתגובה הוציא בג"ץ צו זמני לטובת פרייליך, שקבע שאם לא ייתנו לו להתחרות במוצאי שבת, הוא יזכה בניצחונות טכניים, צו שפג תוקפו כעבור שנתיים ומעולם לא חודש.
״הגעתי לדוחא בטיסה ממילאנו עם אייר קטאר וראיתי מפה של המזרח התיכון שישראל לא מופיעה בה, בזמן שאני בדרך לייצג אותנו שם עם הדגל על הגב. הם לא מכירים בנו ברמה הכי עמוקה שיש״
"בשלב מסוים הבנתי לצערי הרב שאם אני רוצה להמשיך לעסוק בסיף תחרותי אני חייב להתחרות בשבת, וזה מה שעשיתי. היה לי חשוב להגיע רחוק בתוך ספורטאי וויתרתי בשל כך על ערכים שגדלתי עליהם", משתף פרייליך בכנות, "ההתחלה הייתה קשה מאוד. אנחנו משפחה מאוד מגובשת שהלכה לבית כנסת, עשתה קידוש ובילתה את כל השבת יחד. זה היה יום מאוד חשוב עבור כולנו ולקום יחד יום אחד ולעזוב את הכול היה לא פשוט. בכל פעם לפני תחרות שכרנו דירה בסמוך ולקח זמן להתרגל למציאות החדשה".
לפני כמה שנים עברו יובל ובני משפחתו לגור בתל־אביב. "אין קשר בין התחרויות בשבת למעבר של המשפחה לתל־אביב. כולנו התבגרנו, חלק מהאחים התחתנו, ועברנו מהיישוב. קשה לתאר את ההבדל בין החיים בגוש עציון לחיים בתל־אביב, זה ממש יקום מקביל ועבורי זה היה תהליך הדרגתי שהחל עם המעבר לאימונים בכפר־סבא. אני זוכר ששם גיליתי שיש בארץ מאכלי ים כמו שרימפס ופשוט לא האמנתי. החיים בתל־אביב מאוד נגישים וקלים אבל זו אווירה אחרת. יש פחות תחושה קהילתית, הקצב והאנרגיה אחרים מאשר ביישוב ולאנשים יש סדרי עדיפויות שונים".
לאורך השנים גם השתנו אורחות חייו של פרייליך. "היום אני פחות מקיים את המצוות כהלכתן, חוץ משמירה על כשרות, אבל בכל מה שקשור למסורת, היסטוריה ותרבות, היהדות מאוד חשובה לי והיא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. אני עוקב אדוק אחרי הסופר והוגה הדעות ד"ר מיכה גודמן, אוהב לקרוא את ספריו ולהקשיב לו. בלי קשר אליי אני עדיין חושב שזה הזוי שבמדינה שלנו מתקיימות תחרויות בשבת שדתיים לא יכולים להשתתף בהן. צריך לשמור על האופי של המדינה וזה יצטרך להשתנות, כי כל ספורטאי שרוצה לעסוק בענף כלשהו, זכותו לעשות את זה בלי לוותר על הערכים שלו".
במקביל למאבק על התחרויות בשבת, הפך פרייליך לאחד הסייפים הטובים בעולם בגילי הנוער. ב־2010 הוא זכה במדליית כסף לקדטים ובארד לנוער, באליפות אירופה שהתקיימה בקרואטיה. באותה שנה זכה גם באליפות העולם לקדטים במוסקבה. ב־2014 זכה בתואר אלוף אירופה לנוער, הישג שעליו חזר שנה לאחר מכן. לעומת זאת, המעבר לסבב תחרויות הבוגרים לא עבר באופן חלק עבור פרייליך, המדורג כיום שביעי בעולם. הוא התקשה לעמוד בציפיות, לא העפיל למשחקי ריו ונעלם קצת מהרדאר.
ביוני 2019 כל זה השתנה כשזכה באליפות אירופה לבוגרים בדיסלדורף, לאחר שהחל את התחרות במקום ה־40 בעולם בלבד. "בשלב מסוים הצוות המקצועי ואני הבנו שיש לי את היכולת לסייף ברמה הכי גבוהה שיש, והבעיה הייתה שלא הצלחתי להביא את היכולת הזו לידי ביטוי ברגעי ההכרעה החשובים ולהשיג תוצאות טובות. מה שהשתנה השנה הוא שהצלחתי לשמור על יציבות לאורך מספיק תחרויות", מנתח פרייליך, "אני מתמודד עם הרבה לחץ, בעיקר שלי מעצמי לעמוד בציפיות ונדרשו זמן והרבה בגרות להבין שהוא קיים אבל צריך להתמודד מולו ולעבור אותו. זה לחץ שעדיין קיים ולפעמים משפיע אבל התחושה היא שאחרי הרבה שנים והרבה כישלונות, שלא תאמו את היכולת האמיתית שלי, הדברים משתפרים".
במקביל לקריירת הסיף טיפח פרייליך גם קריירה אקדמית. הוא סיים לימודי משפטים באוניברסיטת רייכמן, עשה סטאז' במשרד בגבעתיים ולפני שנה עבר את בחינות הלשכה. "לצערי ולשמחתי אני לא עוסק כרגע במקצוע עריכת דין, כי פשוט אין שום אפשרות להתכונן לאולימפיאדה ולעבוד במקביל במשרד".
ב־7 באוקטובר, כמו כולנו, השתנו גם חייו של פרייליך. "מאז האסון לא מגיעים לכאן יריבי אימון, אנחנו נוסעים לחוץ לארץ עם אבטחה כבדה ותחת הגבלות תנועה וגם אנג'לו לא הגיע לכאן בחודשים הראשונים. הוא היה כאן בזמן המתקפה האיראנית ופשוט היה בהלם. מבחינת הענף הרוב המוחלט של הספורטאים בעולם מתעניין, נותן חיבוק ותומך. בנובמבר הייתי עם הנבחרת בתחרות בשווייץ, ומאבטח במלון יצר קשר עם מאבטח שלנו וסיפר שהגיע טלפון שטען שיש פצצה במלון. היה די ברור שמדובר באיום סרק אבל עדיין נאלצנו להיכנס לאחד החדרים באולם ולחכות כמה שעות עד שאישרו לנו לחזור".
לפני שנתיים רשם פרייליך הישג מרשים עם הנבחרת, שזכתה במדליית כסף באליפות אירופה שהתקיימה באנטליה. "זה היה הישג נהדר ויש לנו נבחרת טובה, אבל לצערי למרות שקיבלנו את כל התנאים להצליח נכשלנו במטרה להשיג את הקריטריון הקבוצתי לפריז ואני רואה בזה כישלון אישי שלי. יש לנו נבחרת מאוד מעניינת עם דור צעיר מוכשר שגדל ואני מאמין שנוכל להגיע קבוצה למשחקי לוס־אנג'לס ב־2028".
עד מתי תמשיך לסייף?
"סיף זה ענף מבוגר יחסית. ב־2016 הזוכה במדליית הכסף האולימפית היה בן 42, אז נכון לעכשיו המטרה היא להמשיך עד משחקי בריסביין 2032. התחלתי את המסע שלי באוסטרליה ויהיה מיוחד לסיים אותו שם".
ביום נתון בפריז אתה שווה מדליה?
"מבחינת יכולת יש אפשרות אמיתית להצליח מאוד ותלוי מי יגיע ליום הזה יותר רגוע וממוקד. עד אז אתחרה בגרנד פרי בקולומביה, בגביע העולם בפריז ובאליפות אירופה בבזל. חשוב מאוד שאשיג כמה שיותר נקודות כדי שאגיע לפריז מדורג גבוה ככל האפשר, מה שיקל על ההגרלה".
על מה אתה חולם?
"להיות בריא ולשמור על פרופורציות. בסופו של יום אני רק ספורטאי אולימפי ואדם בר־מזל שיש לו את הזכות לעשות את מה שהוא אוהב. אני מצדיע לחיילים האמיצים שלנו שנותנים לי השראה ומגינים עלינו כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן בשלום. אני מרכין ראש בפני המשפחות השכולות, מחבק אותן ומתפלל שהחטופים ישובו במהרה".
מה זה בשבילך יום כיף?
"אני אדם שחייב לזוז ואוהב מאוד לטייל ולהיות בטבע. לפני כמה שבועות יצאתי לטיול בנחל תבור, מזג האוויר היה נהדר וזה פשוט היה יום מושלם. אחרי המשחקים אני מתכוון לקחת שלושה חודשי מנוחה מהסיף להגשים חלום ולחצות את שביל ישראל".
בני הזוג שמאמינים שהשמחה הכי עמוקה מגיעה מתוך מפגש עם הכאב ←
→ הצעירים שגורמים לבני נוער להתאהב בלימוד תורה
