באזורי האקטואליה של התחנה הצבאית כבר התרגלנו לראות דתיים משרתים ואפילו מדי פעם בחור עם פאות מסולסלות. אבל בצד של הפלייליסטים המראה של ישראל (שרול) גוטמן, עורך מוזיקלי ושדר בגלגלצ, זה די מפתיע.
"יש כתב חרדי בגל"צ שמתבלבלים בינינו. אני כבר רגיל, כי יש לי מלא כפילים. הרבה אנשים חושבים שאני ינקי שהיה באח הגדול וממש לא אכפת לי כי הוא כזו דמות אהובה. חוץ מזה אני רגיל להסתובב בתל־אביב אז התרגלתי גם למבטים. בתחנה עצמה לא נתקלתי ביחס חריג, בתקופת ההפגנות אנשים בעיקר היו סקרנים ורצו לדעת מה דעתי אבל הכול היה בגבול הטעם הטוב. יש גם קטע כזה שאנשים ברחוב אומרים לי 'כל הכבוד לכם שאתם מתגייסים' ואני זורם, אני בא לקראתם. אם הייתי צריך לעצור ולתקן כל אחד שאומר משהו, זה הדבר היחיד שהייתי עושה".
כבר בתיכון שרול הבין שמוזיקה היא לא רק רקע נחמד בחיים שלו אלא מה שממש מוביל אותם. "בסביבות כיתה י' קלטתי שזה הקטע שלי, התחלתי להתעניין כבר בגיל 11. בדיוק חזרנו משליחות במוסקבה, והיה מישהו שפרסם מיקסים של עשר דקות עם כל שירי הפופ הגדולים לפי שנים, ככה הכרתי הרבה דברים בבת אחת. למשל היה שם השיר 'Get Lucky' של דאפט פאנק, שהיה ממש להיט, אחרי ששמעתי אותו אמרתי לעצמי שיש עוד אלבום שלם שכדאי לשמוע. אנשים סביבי אהבו להכיר את הלהיטים ולהמשיך הלאה, ואני המוזר שאוהב להכיר לעומק את האנשים ואת ההשפעות היצירתיות שלהם".
שרול (23) גדל ביישוב צופים, למד בישיבה התיכונית השומרון והמוזיקה סביבו לא כללה את ההיפ־הופ שהיום הוא מסקר. "שמענו בעיקר מוזיקה יהודית בבית, כל הגל של שנות האלפיים – שולי רנד, אביתר בנאי ואתי אנקרי שהייתה הכוהנת הגדולה אצלנו. אבל כן חינכו אותנו על תרבות, אמא שלי הכירה לי את דיוויד בואי, גם אם היא לא הכירה את כל הדיסקוגרפיה שלו, היה לה חשוב שאכיר איזה בסיס, אחרי זה אני העמקתי בעצמי. בהמשך התיכון הייתה לי תקופה חזקה של אלקטרוני ואז הגיע ההיפ־הופ, בעיקר מחו"ל, טרוויס סקוט, קנדריק לאמר וכאלה".
האוזניות לא ירדו לו מהאוזניים וההתמכרות למוזיקה פתחה בפניו עוד מנעד תרבותי שלם שגם הכניס אותו לעולמות הקומדיה, הנונסנס וההומור. "הייתה לי חבורת אמריקנים בישיבה והיינו מדברים על היפ־הופ, והם הכירו לי גם את התרבות וההומור האמריקני, היינו עושים גם סרטוני נונסנס שלנו וכל מיני שטויות. אפילו בהכתרה עשיתי מונולוג רפרנס ל־Saturday Night Live. כשהצעתי את זה חברים שלי לא הבינו ממש מה אני רוצה אבל זה יצא טוב כי כן הכירו את הסגנון".
ב־2017 יצא האלבום שפל וגאות של נצ'י נצ', כיום רביד פלוטניק, שהצליח לשאוב את שרול עמוק להיפ־הופ הישראלי. "ברור שהכרתי גם לפני כן דברים אבל שם פתאום שמעתי אלבום שטלטל אותי, הוא מצליח לרפרר לשירי ארץ של חוה, לשלומי שבן בשורה של ׳כולם אומרים׳, להביא את אבישי כהן ולהכניס את אהוד בנאי בסימפולים".
עם הבסיס הזה שרול הגיע למיון לשירות ברדיו כמתנדב. "זה תהליך קשוח, יש מלא שאלות על ידע כללי, על נשיאים, מוזיקה, תרבות, שאלון על מפת הארץ – איפה טבריה ואיפה יד־מרדכי – התשובות יפתיעו אותך, לא כולם יודעים איפה טבריה. ואז בתוך התחנה ממיינים אותך בין גלצ לגלגלצ".
שרול קיבל תשובה חיובית, ומכיוון שבלט במיוחד בשאלוני המוזיקה זימנו אותו לריאיון בגלגלצ, "די הופתעתי כי בדרך כלל עורכים מוזיקליים שעורכים בשעות הפריים טיים עברו קורס עיתונאים ומתנדבים לא עושים את הקורס, אבל הם הציעו לי לנסות לערוך. אז עשינו בדיקה ולאט לאט נכנסתי לעריכה מוזיקלית".
לאורך רוב השירות הוא ערך את השעות המואזנות ביותר בתחנה, חמש־שבע בבוקר, שבשיאן מגיעות ל־400־500 אלף מאזינים. שרול התקדם וזכה להערכה ובאמצע השירות מנהל התחנה קרא לו לשיחה ושאל אם הוא רוצה לשדר, "התגובה שלי הייתה מאוד מבוהלת", הוא צוחק, "הייתי ממש לחוץ אבל הוא אמר, לא נורא, תתחיל".
למה כל כך נבהלת?
"יש לי יראת כבוד מאוד גדולה לשידור. כשנכנסתי לשירות השדרנים שלמדתי מהם, בראשם קוואמי (איל פרידמן) שהוא מורי ורבי, הבהירו לי שאני לא רוצה להגיד מילה מיותרת. בהמשך הבנתי שחשוב שגם הסאבטקסט של המשפט יהיה נכון ושהפתיח יהיה מדויק, בטח אם זו תוכנית ליום הזיכרון או משהו כזה. אבל אני חושב שבעיקר הייתה לי חששנות פולנית, שזה גם בסדר. עוד קודם רציתי לשדר והאמת שזה מסלול שעורכי מוזיקה אחרים עשו, למשל דלית רצ'שטר ועידו פורת, אז לא הייתי אמור להיות כל כך מופתע אבל בכל זאת כל העניין הזה היה מרגש".
בהמשך הוא גם הפיק את התוכנית של תם אהרון שפתח לו את הדלת לעולם הסטנדאפ, "הוא אמר לי יאללה אולי תתעסק בזה. אז עשיתי איזה חימומון אצלו בהופעה קטנה וזו הייתה הטעימה הראשונה שלי בתוך מסגרת מקצועית בתחום". כך במקביל לעיסוק במוזיקה הוא התחיל גם להתנסות בסטנדאפ ובזמן המלחמה גם הצטרף לתוכנית של עדן חסון בתחנה.
"בישיבות הפלייליסט שהשתתפתי הרגשתי שבאמת הבאתי משהו אחר ממי שישב שם איתי, הבאתי את מה שיש לי מהבית״
את הפער בין הסביבה החילונית שבה הוא עובד לעולם הדתי והרוחני שלו שרול רואה לא רק כאתגר אלא גם כדרך חיים. "יש כל הזמן מתח בין החול והקודש", הוא מסביר, "זה המתח שמקיים את החיים בעיניי, והאמת היא שאני גם לא כל כך יודע אחרת, אלה החיים שלי. התחושה שלי היא שכל עוד יש לי את התהייה האם אני במקום הנכון, זה אומר שאני במקום הנכון. אני משתדל למצוא את האיזון – לחוות את תל־אביב אבל מהמקום שלי ולמצוא את הקודש גם בדברים האלה, כי יש. זאת עבודה אבל עושים אותה".
ובפועל, נתקלת בחוסר הבנה?
"מההתחלה יסמין ישבי, הבוסית שלנו, אמרה לי שארגיש בנוח להציף כל בעיה שיש לי ברמה הדתית, אז אני מרגיש שמאוד מבינים ומתעניינים במה שאני מביא.
"כגודל הקלישאה, בישיבות פלייליסט שהשתתפתי באמת הרגשתי שהבאתי משהו אחר ממי שישב שם איתי, הבאתי את מה שיש לי מהבית, כולל עולמות רפרנס יותר רחבים. נגיד אם יש מושג בארמית באיזה שיר או כששולי רנד הוציא את 'עוקר הרים' הסברתי להם את המושג. אני לא תלמיד חכם הכי גדול אבל את הדברים האלה אני יכול להסביר".
הוא רואה חשיבות לנכסי צאן ברזל ולמה שנחשב קלאסיקות ישראליות אבל גם שמח על ההזדמנות להביא צלילים שנדחקו מהמיינסטרים. "אני שמעתי לפני השינה סיפורי רבי נחמן והרב הרוש, לא את הכבש השישה עשר, אבל אני גם יודע של'כבש' יש חשיבות וכבוד. זה אולי יומרני לומר אבל יש השפעה לנוכחות שלי, זה לא כי יש לי איזה קול מיוחד, אלא פשוט חלק מתהליך שבו מגיע לתחנה דור צעיר שמביא את מה שמתנגן היום. זה כמו שחברה טובה בתחנה שהגיעה מהפריפריה מביאה את להיטי המועדונים שלפני כן שמענו בעיקר בתוכנית 'קולות החיילים'. אז אני מביא את זה ברמת ההיפ־הופ כשאני הולך להופעות וגם מייצר אימפקט כשרואים מישהו כמוני בפרונט. אגב, אני לא תמיד יודע להעריך את ההשפעה בזמן אמת אבל אנשים אומרים לי, וואלה מדהים שיש מישהו עם פאות בגלגלצ. עוצרים אותי ברחוב וזה מחמיא ומשמח כי בלי לשים לב אני מראה לעוד אנשים שיש מקום לעולם התוכן שלהם. זו אחדות אמיתית, שכל אחד מביא את הטעם שלו ויחד יוצרים איזה מרקם. זה כמו עריכה מוזיקלית, שכל שיר תורם ומביא את הקול שלו, אני מרגיש שזה יוצר שינוי".
אחת הביקורות המרכזיות על גלגלצ היא על ישיבות הפלייליסט, שהן מעין מועדון סגור. איך זה מתנהל?
"קודם זורקים את כל הדיסקים של המזרחי. סתם־סתם", הוא צוחק, "זה ישיבות מאוד ארוכות, ממש עבודת נמלים של שעות על שעות של האזנה ותוך כדי יש דיונים מעמיקים מאוד, וכיף שאפשר לדבר ככה על מוזיקה. תכלס זה דבר מדהים, יש ממש שיטה להרכיב פלייליסט, ובנוסחה של גלגלצ יש משהו שעובד. וזה לגיטימי שאנחנו מקבלים גם ביקורת – בלתי אפשרי שכולם יהיו מרוצים כי כמות השירים שמגיעה כל שבוע היא משוגעת. ברוך השם זה גדל גם בזמן המלחמה ממשיכים להוציא שירים, הקצב לא ממש הואט כמו שחשבתי שיקרה".
את השילוב המורכב של מוזיקה ומלחמה למד בשידור חי בימים הראשונים של חרבות ברזל. "שידרתי ממש יום אחרי שהכול התחיל, מחצות עד שתיים בלילה, ניסינו לנהוג בזהירות אפילו שעוד לא ידענו ממש מה קורה, הכאוס היה בעיצומו. הרגשתי שאני ממש צריך לשים לב לכל מילה שלי, אפילו יותר מתמיד. בעריכה של המוזיקה היה צריך לשים לב גם לטקסטים, זה הפך להיות ממש קריטי. מדברים על כך ששירים מקבלים קונטקסט חדש, וכשניגשים לעריכה של תוכנית בזמן הזה צריך לחשוב על זה בבחירת השירים, כי שירים שאתה בוחר יכולים לגעת במקום מאוד מאוד כואב".
מה התפקיד של המוזיקה בתקופה הזו?
"אני מסקר בעיקר את היצירה שיוצאת בעולמות ההיפ־הופ, ראיתי שיוצאת מוזיקה בעקבות סיפורים שנגעו באמנים או שירים של אנשים שנפלו או נפצעו. כמה שזו קלישאה הרגשתי שהמוזיקה הייתה תשובה להרבה דברים שלא ידעתי לגשת אליהם, המוזיקה מצליחה לגשר על דברים ולהכניס גם בכאב נחמה".
לאן זה ייקח את המוזיקה בישראל?
"יכול להיות שהמוזיקה תהיה יותר כבדה, אבל אנחנו ישראלים אז כנראה שלא לגמרי. אבל בוודאי שתהיה יצירה שתעסוק יותר בנושאים שעלו מהמלחמה, נראה את זה גם בעולם הקולנוע ובכלל באמנות. אפשר לראות שהשירים שהצליחו במלחמה הם דווקא שירים מנחמים, 'החול יזכור' לא חזר בתנופה אלא שירים כמו 'יהיה טוב' של יסמין מועלם ו'לצאת מדיכאון' של יגל אושרי. בניגוד לשירים כבדים שהצליחו פעם, אחרי מלחמת יום כיפור למשל, נושא הנחמה תופס יותר מקום. ובכל מקרה עדיין יהיו כאן הרמות, לא בקטע של שכחה, אלא ממקום שאנחנו ממשיכים לחיות וגם כדי לשמר שפיות – קצת כמו החזרה להופעות".
שרול השתחרר מהשירות בצה״ל, כתב בעמוד האינסטגרם "עולם ההיפ־הופ" ועבד על חומרים בתחום הקומדיה אך במקביל, מהר מאוד חזר לתחנה. "היה דיבור שאני אעשה תוכנית היפ־הופ כי עוד תוך כדי השירות התחלתי לתת את הנישה הזאת. ברור שיש עוד אנשים שאוהבים היפ־הופ והעולם הזה עושה את צעדיו גם בלעדיי אבל אני חשבתי להביא יותר אלטרנטיבי ופחות דברים שינגנו בשעות היום. אז באמת גיבשנו איזה קונספט שקצת חזר למה שהיה בתוכנית המיתולוגית של קאוומי ולירון תאני, 'עסק שחור', שגידלה דור של ראפרים והכירה להרבה מהם את המוזיקה שהם אוהבים היום. קוואמי, הוא חבר ורב ומי שלימד אותי הרבה על התשוקה לרדיו, אז זה היה הגיוני ליצור תוכנית שהיא סוג של הנכד של 'עסק שחור'".
מה התוכניות שלך הלאה?
"אני מאוד אוהב לעשות רדיו, למרות שיש מי שמספיד אותו. גם אני מאוד אוהב את ספוטיפיי, אני חי דרכו ולומד המון אבל יש משהו ברדיו, שהמאזין שומע את הבן אדם בצד השני. גם אם ה־AI ייצור את השדרן הכי טוב ויכתוב את הפתיחים הכי יפים, יש משהו אחר במפגש האנושי, בזה שיש בשדרן את השבר של הבן אדם שהוא, אתה שומע ומרגיש איך השיר נגע בו והזיז אותו – זה מה שיוצר רדיו טוב ואני גם מנסה להביא את זה בשידור. אז אני רוצה לעשות רדיו עם היפ־הופ ישראלי, בטח אתן עוד דגש בקומדיה ובעולם המשחק, יהיו עוד הפתעות".
ומה עם לעשות בעצמך מוזיקה?
"שאלה טובה. יש ביקוש?"
הצעירה שעוזרת לחוואים לצלוח את תקופת ההמלטות ←
→ בני הזוג שמאמינים שהשמחה הכי עמוקה מגיעה מתוך מפגש עם הכאב
