הלל בר-יוסף עוזרת לחוואים לצלוח את תקופת ההמלטות

להלל בר־יוסף אין מושג כמה טלאים היא כבר הספיקה ליילד בהצלחה. אלף? אני זורקת מספר שנשמע לי מוגזם. "אלף בשנה, פחות או יותר", היא מסכימה. והיא כבר כמה שנים בעסק הזה, של הבאת טלאים אל העולם בשלום בלי פגע.

היא בת 21, גדלה בתקוע, דבר בחזותה העדינה אינו מעיד על יכולותיה בתחום בריאות הצאן. "עברתי כילדה בין הרבה בתי ספר ואולפנות, ובשמינית הגעתי לחוות נוף אב"י ליד אריאל. הייתי שם שנה. מאוד נהניתי, ואפשר לומר ששם מצאתי את עצמי. אהבתי במיוחד את העבודה עם הכבשים והתמקצעתי בזה. היה לי ממש טוב, עבדתי בדיר וגם עשיתי בגרויות על הדרך".

במשך רוב הזמן, החבר'ה שם, קבוצת בני הנוער שהם מרכיב חיוני בכל חווה לצד המשפחה שמנהלת אותה, היו מורכבים מבנים בלבד. "רוב הזמן הייתי הבת היחידה. בנים פחות מתחברים להמלטות וטלאים, ויותר אוהבים עבודות בנייה, ולכן הייתי די לבד על דיר של 450 ראש. אגב, היום יש כ־30 בנות שגרות בחוות השונות. זה מטורף".

האישה היחידה לצידה הייתה שרה רפפורט, בעלת החווה הצעירה והנמרצת, "זה נדיר שהאישה מנהלת את הדיר, בדרך כלל הגבר עושה את זה. היא לימדה אותי הכול והייתה איתי בכל צעד. ישבנו יחד על התוכניות, על פיתוח הדיר. היא הייתה מאוד משמעותית בשבילי".

חוץ משרה, מי עוד לימד אותך איך לטפל בצאן?

"הרבה ממה שאני יודעת החברים מהחוות לימדו אותי וגם עשיתי קורס בפקולטה לחקלאות".

במהלך אותה שנה היא הכירה עוד הרבה חבר'ה מהחוות באזור והבינה שעבור כולם תקופת ההמלטות בדיר זו תקופה לא פשוטה. "בגדול כולם רק רוצים שזה ייגמר. באמת המלטות זה עניין אינטנסיבי, זה זמן שכל החווה מתמקדת רק בזה ויש המון בלת"מים. זה קשה. כדי לעבור את זה יותר בקלות הייתי מביאה חברות שיעזרו לי לכמה שעות, וכך נולד הרעיון של 'השועלות'. הבנתי שצריך עזרה בכל החוות.

"כשיש המלטה מסובכת ואני מצליחה להוציא את הטלה חי – אין דבר מדהים מזה"

"הייתי בכיתה י"ב, ותכננתי לפתוח בשנה שלאחר מכן צוות של בנות שירות, שיחד נעבור מחווה לחווה ונטפל בהמלטות. חיפשתי מישהו שייתן לי תקן של שירות לאומי ודיברתי עם המון עמותות, אבל אף אחד לא התייחס אליי, הייתי ילדה בת 18. עד שהגעתי לגוף אחד שהיה מוכן להקשיב", היא אומרת, מעדיפה לא לפרט.

כך בתחילת השנה התוכנית יצאה לפועל, היא הייתה בת שירות, ואליה הצטרפו ארבע תיכוניסטיות. "בנות שכמוני לא מצאו את עצמן באולפנות. הגעתי אליהן בכל מיני דרכים ניסיות. זה היה יכול להיות להיות שיחה הכי מקרית כמו 'מה את עושה בשנה הבאה?', 'אין לי מה לעשות', 'את אוהבת כבשים? בואי תצטרפי אלינו'. ככה. ואז כתבתי הודעה לכל החוואים, שאני מקימה פרויקט שבמסגרתו אנחנו נבוא אליהם ונעזור עם ההמלטות. כבר ידענו את העבודה כי שתיים מהבנות שהיו איתי, היו בחוות עוד קודם".

התברר שהחלום של בר־יוסף היה נצרך מאוד כי מהר מאוד הן התחילו לקבל פניות, "חוואים באמת התחילו לפנות אליי וזה ממש לא מובן מאליו שנתנו בי אמון כבר בהתחלה. אז התחלנו, עברנו מחווה לחווה, סייענו בהמלטות, והחוואים ממש התלהבו. זה הציל אותם".

בכל כמה זמן יש תקופה של המלטות?

"בכל חווה יש בערך חמישה גלי המלטות בשנה ובכל גל יש חמישה ימי שיא, ואחריהם עוד כמה ימים. בסך הכול יש בין 100 ל־200 המלטות בכל גל כזה. הבנות כל הזמן נמצאות בדיר ומתַפעלות את כל העניין – צריך להוציא את הטלה, להאכיל אותו, לתת טיפול תרופתי אם צריך, לטפל באמא. בהתחלה היינו באות בכל גל לשבוע, ואז צמצמתי רק לשיא הגל".

בהמשך גם מועצה אזורית שומרון החלה לעזור. הביאו עובדת סוציאלית שתהיה בקשר עם הבנות. והעסק התמסד עוד. בשנה האחרונה "השומר יו״ש" לקחו חסות על הפרויקט.

למה קראתן לעצמכן השועלות?

"האמת שבטעות. יש פרויקט של בנים שעובדים בחוות ובונים דירים, וקוראים להם השועלים, ובגלל שזה דומה, התחילו לקרוא לנו שועלות. לאחרונה בחרנו שם חדש, 'שובי אדמתי', על שם שובי בן־יעקב, שהייתה חברה של כמה מהבנות ונהרגה בתאונת דרכים".

שועלות נדרשות לגשת למבחני בגרות?

"בגרויות זו כבר בחירה שלהן. באופן אישי אני מעדיפה שכולן יהיו רשומות בבית ספר, כדי שיהיה להן מה לעשות כשאין גלי המלטה, אני לא אוהבת שהן משתעממות.

"אבל באופן כללי מדובר בבנות חזקות, לא מהשוליים. גל המלטות זו עבודה של 24 שעות, את ערה במשך שעות ארוכות, וצריך לדעת לעבוד ולשמור על שלווה גם בתנאים כאלה. בתור נערה היה לי משעמם בבית הספר, ומאוד נמשכתי לחוות, אבל לא היה לי כל כך לאן. הייתי מגיעה לפה ולשם, אבל רציתי יותר. פתאום לבנות כמוני שרוצות להרגיש שהן עושות משהו אמיתי, יש כתובת. ואת רואה שהן לוקחות אחריות, לומדות לחיות ביחד, קונות בעצמן את האוכל לדירה, לומדות לעבוד בצוות ולהחזיק סיטואציות לא פשוטות".

מישהי מהן הגיעה עם רקע חקלאי?

"היו בנות שידעו לפני כן דברים בתחום, אבל רובן לא. הן מגיעות עם הרבה רצון ובחופש הגדול יש חודשיים של הכשרה שבהם מלמדים את הסבב הבא של השועלות את העבודה. אחרי שכל אחת עושה שניים־שלושה גלים, אני כבר זורקת אותה למים ושולחת אותה לבד לחווה. היום אנחנו מסייעות לבערך 20 חוות. מיעוטן בגליל, הרוב ביהודה ושומרון".

היו במהלך נדודייך בין החוות גם תנאי מחיה שהיו קשים מדי?

"אני לא חושבת שיש כזה דבר. הכול בתנועה. אף אחד לא נשאר בתנאים שהוא היה בהם בהקמה. הקמתי עם שרה וישראל את החווה ליד אריאל, ובהתחלה היו זמנים גרועים. אבל למדתי משרה שהתנאים שאת רוצה שיהיו לך, הם אלה שיהיו".

בימים אלו היא חזרה לגור בתקוע ויש לה עסק לעיצוב בגדים, שקראה לו 'רזאל'. "אני מעצבת שמלות כפריות. למדתי קורס עיצוב בשנקר וטסתי להודו ותפרו לי. אני מקווה שיום אחד אוכל לתפור פה. השמלות זה חלום ילדות, אבל לא מפעל חיי". במקביל היא מסייעת לשועלות שלוש־ארבע פעמים בשבוע, כאחראית בשכר מטעם ארגון השומר יו"ש. "אני מחזיקה את כל הדברים הטכניים – מסיעה אותם, עושה להם פעילויות, יושבת איתן. כמו אמא שלהן. כבר יש יותר מעשרים בוגרות ואני שומרת על קשר עם כולן ממש. באמת הן כמו ילדות שלי".

מישהי מבוגרות השועלות הלכה להתמקצע בתחום?

"אחת מבנות השנה הראשונה הלכה לכיוון, אחרות הלכו ללמוד במדרשה ועכשיו הן בנות שירות, לאו דווקא בחוות, יש כאלו שאחר כך חוזרות לחוות. המשמעות של להיות חלק מהשועלות כתיכוניסטית, היא לעבור שנה מאוד אינטנסיבית אז הרבה בנות צריכות אחר כך הפסקה".

יש בעינייך איזו חשיבות פמיניסטית במה שאתן עושות?

"העיקר שהעבודה נעשית. אבל כן זה שיש בנות שמחפשות מה לעשות ויש להן אופציה מרגש אותי".

אם הן לא היו בשועלות, לאן הן היו מגיעות?

"חלק היו מן הסתם לומדות באופן אקסטרני ועובדות במקביל. לא מדובר בבנות שהיו הולכות לאיבוד, כי מי שבאה לשועלות יש לה המון כוח רצון, אבל הן לא היו מוצאות מקום להוציא את כל הכוחות שיש בהן. בנות שהיו אצלנו, יודעות להחזיק את עצמן כבוגרות, הן יודעות לעשות למען האחר. לי בתור נערה היה ממש קשה, לא הבנתי איפה אני אמורה להוציא את כל הכוחות שלי. באתי לבית הספר וחשבתי שיש לי הרבה לתת, ורוב הזמן שלי מבוזבז על שיעורים בכיתה, ודברים שאפשר לצמצם בזמן, באמת שלא צריך יום שלם בכיתה עד אחר הצהריים. רציתי לתת ולעזור והיו המון דברים שאהבתי לעשות אבל לא היה לי איפה.

"גדלתי בתקוע, מקום שבו זה לא נדיר שחבר'ה לא מסיימים תיכון כי יש שם המון מקום להגשמה עצמית. עם זאת, בגלל שאני בכורה בבית, להורים שלי זה היה מוזר. האמת, מסכנים מה שעשיתי להם. מתוך ארבע אחיות, שתיים הלכו אחריי לחוות והאחרונה עכשיו בכיתה י', עוד אי אפשר לדעת מה יהיה איתה. אבל ההורים שלי ממש נפתחו לזה, הכרתי להם עולם והיום הם ממש גאים בנו".

ועדיין מרגש אותך כשטלה נולד?

"הכי מרגש בעולם. האמת שבהמלטות הרגילות אני כבר לא ממש מתרגשת, אבל כשיש המלטה מסובכת ואני מצליחה להוציא את הטלה חי – אין דבר מדהים מזה. אני יודעת כשהמלטה מסתבכת לפי סימני המצוקה של הכבשה, צבע ההפרשות, הקולות שהיא מוציאה. ואז אני מכניסה את היד, ולרגע הכול בלגן, אז אני עושה לעצמי סדר בראש, מבינה מה קורה שם ברחם ושולפת בזהירות טלה־טלה. זה הדבר הכי מטורף בעולם".

אז כשתהיי גדולה תהיי וטרינרית?

"חשבתי על זה. אבל בתור עובדת דיר אני עושה כמעט כל מה שווטרינר עושה, אז היה נראה לי קצת מיותר. החלום שלי זה להקים חווה, אני הכי רוצה בגליל, ולהביא לשם את הבנות, השועלות, שהבסיס שלהן יהיה אצלי בחווה".

צעירים מבטיחים לנצח: האוצרות שהשאירו מלמדים על הכשרונות שאיבדנו במלחמה ←

→ הכוכב הדוס של גלגלצ