קצת אחרי שהנשים באולם מסתדרות במושבים וממתינות לתחילת המופע של אנסמבל "במה מדובר", מגיעות אליו גיגיות עמוסות בכבסים מעשה ידי המציגות להתפאר, כאשר המטרה ברורה – הן יצחיקו, ובתמורה אלו שיושבות בקהל יסיימו עבורן את מלאכת הקיפול.
"וזה קורה!" אומרת בשעשוע רינת מוריה, חברת האנסמבל. אנחנו מסבירות להן שיחד ננצח, והן מסתכלות עלינו, צוחקות, מובכות, אבל מקפלות. בסוף ההופעה אנחנו יוצאות עם כביסה מסודרת וזה win-win.
כך נפתח המופע "חזקות בעורף", שנולד מתוך חבלי מלחמת חרבות ברזל, ומבוסס על חוויותיהן האישיות של חברות ההרכב. ביום החזרות אני פוגשת אותן, ארבע במספר, מטפחות כרוכות על ראשן בשלל עיצובים, וכל אחת מביאה איתה זווית נשית אחרת אל תוך המערכונים.
מולי יושבות פנינה יסכה כהן (24) במאית שחקנית ויוצרת תיאטרון, נשואה לדניאל, מנהל מכינה. הם מפונים מהעוטף (חבל־שלום), והיא בהיריון. שירה שר (26), נשואה לנריה, אמם של נעה ויאר־חיים. מורה לתיאטרון. בעלה, מילואימניק באגוז, גויס לעזה ב־7 באוקטובר. רינת מוריה (25) גרה בגילה, נשואה לצור, יוצרת תיאטרון ושחקנית. וליאורה בירנבאום (25) גרה בנחלאות. שחקנית, זמרת ומורה לתיאטרון. בעלה עדיאל מתמחה במשפטים.
שירה: יש קטע על זה שאני מבקשת תרומות כי בעלי גויס, עם כל מיני תירוצים של 'עוד לא זכיתי במחיר למשתכן ועם ישראל חי ובואו תעזרו לי. כל אווירת הרגשי הזה
מלבד המופע החדש, שרץ כבר מספר שבועות, הן מציגות גם מופע קודם שיצרו על צ'כוב, ומתחזקות גם דף פייסבוק חמוד להפליא עם כמה סרטונים שהפכו לקאלט, ובראשם "סתומה", על אישה שבעלה חוזר ממילואים ארוכים והוא מבקש לטוס להתאוורר והיא מחליטה לפרגן לו או "אני שחקנית דתייה", שנותן סימנים בז'אנר הרכבי הנשים הדתיות.
הן הכירו במהלך הלימודים במכללת אמונה. "למדנו תיאטרון יחד ופשוט המשכנו ליצור", מספרת פנינה יסכה.
"עשינו ביחד פרויקט גמר ואחר כך אמרו לנו 'יאללה, תצאו איתו'", נזכרת תמר. "התחלנו לרוץ איתו ולהופיע. זה היה מופע שהכי לא קשור למה שאנחנו עושות עכשיו, מופע שעוסק בחזרות להצגה של צ'כוב, משהו רציני ועמוק. רצנו איתו איזה שנה וחצי, וכשהתחילה המלחמה בעלי גויס וחוויתי את כל המשבר הזה של להיות אשת מילואימניק. היינו משתפות אחת את השנייה במה שעובר עלינו והתחלנו ליצור סביב זה ולהופיע בהתנדבות. יצרנו מופע קומי על המצב שנקרא 'נשות העורף'".
בינתיים הספיקו להופיע כבר ב־30 מקומות שונים, וההזמנות ממשיכות להגיע.
חששתן לתת מבט קומי על מצב כל כך טרגי?
"כן, בהחלט", מודה רינת, "זה לא הגיע ישר בתחילת המלחמה. לפני כן ישבנו המון והיינו קצת במשבר. מה, איך קמים מפה? מה עושים? התיאטרון הוא מהענפים הראשונים שנפגעים בתקופות כאלו. איך נביא הומור לתוך המלחמה ועוד בתור משהו שאפשר ליצור ממנו? אז ברור שהיו המון חששות להביא קומיות אל הבמה בתקופה כזו, אבל כשהבאנו אותה קלטנו כמה זה נותן לנו אוויר לנשימה. הקומיות באה לא מתוך חוסר התאמה למציאות אלא הכי מתוכה, וכשזה בא מבפנים את מבינה שעוד כל כך הרבה אנשים חווים את זה. יש הבנה שכולנו באותה סירה".
שירה: "דווקא במצבי קיצון, הרבה פעמים הפער נוכח יותר. הרי מה זה קומיות? הקומיות נוצרת כשיש פער גדול. למשל כשיש פער בין מה שאומרים ובין המנגינה שנשמעת ברקע. ובתקופת מלחמה יש המון פערים. זה יכול להיות בשיחת טלפון שלי עם בעלי, כשהוא מדבר איתי מעזה ויש מלא בומים ברקע, והוא אומר לי 'מה קורה? מה נשמע?', ואני כזה 'הכול טוב?' בום־בום־בום. והוא שואל אותי 'מה את אומרת, אולי נרשום את הילדים לספרייה?' וברקע שוב נשמע בום־בום־בום. והפער הזה על במה הוא מצחיק בטירוף. הזווית הקומית הזאת מאפשרת גם מרווח נשימה. אני תמיד אומרת שצחוק זה כשאת מוציאה אוויר ומכניסה אוויר, זה מה שקורה כשצוחקים, והדבר שהכי דחוף במלחמה זה האוויר הזה. האוויר לנשימה".
פנינה יסכה: "לי לא היה החשש מהקומיות. ראיתי את זה כדבר הכרחי. דווקא כשהמצב כואב לכולם ברור שהמפלט הוא ההומור. זו הדרך היחידה לשרוד".
ליאורה: אנחנו מדברות גם על זה שבוכים לבעל בטלפון ושאסור לבכות לו בטלפון כי זה מחליש אותו והרבנית או הקואוצ'רית מחזקות אותך וכאלה דברים
הן כולן נשואות, חלקן אמהות לילדים קטנים, ומציאות חייהן מצאה את דרכה די מהר לתוך מערכוני המופע. "למשל החוויות שלי מהשהות בבית מלון של מפונים", משתפת פנינה יסכה, "עם כל הילדים של היישוב, ילדים ממושב חקלאי שלא רגילים לקירות. רגילים לקפוץ, רגילים לצאת עם האופניים לבד, וכל האירוע הזה הפך למערכון על ואטסאפ של אנשים במלון".
שירה: "מי הילד שקופץ על השנדליר? מה קרה למגבות? מה קרה לספות?"
פנינה יסכה: "כן, כל הקטע שהם לא מוצאים את עצמם שם. וגם העניין של לארגן דברים בכמה דקות לנסיעה שאת לא יודעת כמה זמן היא תארך, שככה זה היה, יצר סיטואציות קומיות. אני לפני הפינוי ארגנתי דברים לארבעה ימים, לא קלטנו עדיין את המצב. ארגנתי תיק ברבע שעה והוציאו אותנו. רק לא מזמן חזרנו הביתה".
שירה: "התוכן שאני הבאתי קשור לכל ההתנהלות עם הילדים כשאבא לא נמצא. עשיתי קטע על זה שהוא חוזר פתאום, איך מתמודדים עם אפטר ואיך אני מפצירה בו להשתלב. הילדים ישנים והוא רוצה לראות אותם כי הוא לא ראה אותם חצי שנה, אבל בדיוק הרגע השכבתי אותם. ואנחנו עושות גם איזה קטע על זה שאני מבקשת תרומות כי בעלי גויס, עם כל מיני תירוצים של 'עוד לא זכיתי במחיר למשתכן ועם ישראל חי ובואו תעזרו לי. אנחנו צוחקות על כל הפרסומות וכל האווירה שיש במלחמה הזאת וכל ה'רגשי' שעושים".
רינת: "אני למשל צוחקת על זה שנתקעתי עם בעלי בבית ואני מחפשת מתנדב שיהיה איתו כי אנחנו נמצאים יחד 24/7 והוא ממורמר על זה שהוא לא מגויס. אנחנו גם מביאות מערכון עם טיפוסים שונים של נשים, כל אישה והסגנון שלה ואיך היא מדברת עם בעלה בטלפון. הרבנית, הרוחנית, אחת בלבוסטע שאומרת לו כנס באמ־אמא שלהם, כל מיני כאלה".
ליאורה: "אני מביאה את הצד של האמא שמתקשרת, לא אליי אלא לאחותי שבעלה מגויס, וכבר מיום ראשון שואלת אותה איפה היא רוצה להיות בשבת והיא לא יודעת מה לענות, כי הוא דקה לפני שבת יכול להפתיע ולבוא, או שהוא לא יבוא והיא תיפול עליה".
שירה: "לי קרה שהגעתי עד לבית של ההורים שלי, נכנסתי לשם שעה לפני שבת, ואז בעלי אמר לי 'אה, בסוף שחררו אותנו'. כבר פרקתי את כל הילדים, את יודעת מה זה לפרוק ילדים? חזרנו לאוטו, הגענו בכניסת שבת, ממש על הדקה, קנינו משהו לאכול בדרך, לקחתי מההורים שלי קצת קופסאות, ככה זה היה".
אילו תגובות אתן מקבלות?
ליאורה: "הרבה נשים באו וסיפרו שהן לא יצאו מהבית עד לאותו הרגע וזה מה שגרם להן לצאת. הן פשוט השתחררו וצחקו. הן תמיד אמרו שזה מאוד מדויק, שזה ממש החיים שלהן, שכיף שאפשר להסתכל על זה מהזווית ההומוריסטית".
רינת: "הייתה תגובה שממש הולכת איתי המון, הרבה אמרו לנו שמ־7 באוקטובר הן לא צחקו ככה. נהיה מין מצב כזה שמאז אסור לצחוק. וכמו ששירה אמרה, צחוק הוא דבר שמכניס אוויר. מ־7 באוקטובר אין לך אוויר, את לא יכולה גם לנשום, זה מין טאבו כזה. משהו במופע הזה, דווקא כי הוא מדויק ולא תלוש מהמציאות, גורם לו להיות כזה שמאפשר לצחוק".
פנינה יסכה: "היו גם הרבה תגובות של משפחות מתוך השכול ופצועים של צה"ל. נשים שסיפרו שבעלן נפצע והן עכשיו איתו בבית בתוך הסרט הזה, או מישהי שאמרה שהם הפכו למשפחה שכולה ממש טרייה, קמו מהשלושים, והיא ממש התלבטה אם לבוא או לא. ובתוך הצער של עצמה זה נתן לה את המרחב שהיא הייתה צריכה. היא תיארה את זה מאוד יפה, שהכול צפוף עכשיו, ופתאום זה נתן לה מרווח כזה. זה מאוד חזק שדווקא משפחות מתוך השכול, אחיות שכולות ואמהות באות למופע ומוצאות בו את הרגע הזה, את היכולת להסתכל שנייה מהצד".
פנינה יסכה: יש בפייסבוק הרבה תגובות משתלחות. יש את אלה שאומרים 'אתן לא באמת דתיות', או 'דתיות פרווה', 'תורידו את הסמרטוטים מהראש'
אני מסתכלת עליהן, סוקרת אותן במבט חודרני. התמונה המתקבלת היא של ארבע נשים נשואות עם מטפחות, שיש להן את כל הסיבות להתלונן ואיכשהו נראות חזקות מהרבה אחרים.
אנחנו יודעים מהם אחוזי הגיוס מהמגזר הדתי וזה לא מקרי. איך אתן מרגישות לגבי זה שאתן נושאות את לפיד ה"נשיאה בנטל"?
פנינה יסכה: "אני חושבת שעל זה גדלנו – על הקרבה ועל ערכים ועל האהבה של הארץ. גיס שלי למשל יצא מאשפוז, הוא היה חולה סרטן והודיעו לו שהוא נקי, שבוע או שבועיים אחרי זה התחילה המלחמה והוא אמר לאשתו שברור לו שהוא מתגייס".
שירה: "אני גרה בשכונה מעורבת בבית־שמש. יש בה חילונים, חרדים ודתיים, ושם הפער הזה מורגש במיוחד. בתחילת המלחמה היה לי מאוד קשה עם זה. אני מעריכה את כולם וחושבת שלכל מגזר יש הרבה מה לתת, אבל במלחמה לראות פתאום גבר אוסף ילד מהגן עשה לי קוועץ'. או בכלל לראות גברים מסתובבים כרגיל ברחוב. לא הבנתי מה הם עושים פה, כשאני לא ראיתי את בעלי חודש. כאילו, מה אתם מסתובבים בשאנטי שלכם? אני חושבת שזו מין מלחמה בראש כי אני מרגישה שזו זכות מטורפת שהם מוותרים עליה. לא הייתי מוותרת על כל הסיוט שעברתי כי אין זכות יותר גדולה מאשר לדעת שיש חטופים בעזה ובעלי והחברים שלו עושים את המקסימום בשביל להביא אותם. איך אפשר לישון בלילה בלי לדעת שאתה עושה את המקסימום? לראות שיש כזה רוע ולהתעלם ממנו?"
ואתן מדברות גם על החלק הפחות פוטוגני של כל הסיפור? על הרגעים שבהם אתן מסיימות ערב בבית ובא לכן שמישהו ייקח מכן את הילדים, ייתן לכן לשבת במיטה ולבהות?
שירה: "זה קטע שאנחנו מביאות במופע, שהוא בדיוק חוזר מאפטר וכבר כל הבית חשוך והילדים ישנים, ואת כבר עם הגלידה והטלפון מחכה להירקב על הספה. בגלל שזה מופע קומי קל יותר להביא את הקושי כי הוא מאוד עטוף. להגיד לך שאפשר ממש להישבר? לא נראה לי. מישהו צריך להחזיק את הבית ולתפקד".
ליאורה: "אנחנו מדברות גם על זה שבוכים לבעל בטלפון ושאסור לבכות לו בטלפון כי זה מחליש אותו והרבנית או הקואוצ'רית מחזקות אותך וכאלה דברים".
בעוד שבאולם המופעים התגובות לרוב מחממות לב, בעולם הווירטואלי הן הרבה פחות מסוננות.
פנינה יסכה: "יש פער מטורף בין התגובות. הקהל שלנו מאוד מגוון, וגם המגיבים בפייסבוק. יש שם הרבה תגובות משתלחות. יש את אלה שאומרים 'אתן לא באמת דתיות', או 'דתיות פרווה', ומהצד השני 'תוציאו את הסמרטוטים מהראש'".
שירה: "מישהו כתב לי 'הבעל שלך מתנועע בכוילל', הם לא יודעים בכלל להבדיל".
פנינה יסכה: "זה היה ממש בוקס בבטן. שירה כתבה לו בחזרה שהבעל שלה בעזה וכבר תקופה לא שמעה ממנו".
שירה: "אנחנו גם כל הזמן מזכירות לעצמנו שזה ממש מיעוט. בסוף אנחנו באמת רוצות לגעת בכל המגזרים, אנחנו ממש לא רוצות להיות רק מופע לדתיות. כל הנשים שבאות יכולות להזדהות איתו – והיינו במקומות דתיים, חילונים, מכל הסוגים".
רינת: מ־7 באוקטובר אין לך אוויר, את לא יכולה גם לנשום, זה מין טאבו כזה. משהו במופע הזה, דווקא כי הוא מדויק ולא תלוש מהמציאות, גורם לו להיות כזה שמאפשר לצחוק
אתן יודעות, אחד הדברים שהכי מבאסים אותי הוא לראות שחקניות דתיות מוכשרות ולדעת שבסוף זה תמיד נגמר באיזה מתנ"ס, אף פעם לא בהבימה או בית ליסין.
שירה: "קודם כול נגיד שהופענו בבית מזיא איזה עשר פעמים, אנחנו חלק מהפרינג' שם, הופענו גם בתיאטרון אלפא בתל־אביב פעם אחת. את צודקת שזה הרבה יותר קשה כי אנחנו מופיעות רק בפני נשים. הרבה פעמים כשהגשנו הצעות התשובה הייתה 'אתן מופיעות רק לנשים, זו אפליה מגדרית, לא מתאים'".
ויש ספקות אם להמשיך להופיע כהרכב נשי או מול נשים בלבד?
כולן ביחד: "אין ספקות".
פנינה יסכה: "לי ברור שאני בחיים לא אופיע עם גברים אבל זה לא אומר לגבי השאר".
רינת: "יכול להיות שמישהי מאיתנו כן תחליט שהיא בסוף תופיע מול גברים, אבל בתור אנסמבל, בחזון שלנו – זה לא יקרה. לקחנו על עצמנו את החזון של להופיע מול נשים ולהופיע מהמקום שלנו כנשים".
פנינה יסכה: "וזה שברור לנו שלא נופיע מול גברים לא אומר שזה קל. כי לפעמים זה כן קורץ. והאתגר הזה נותן לנו פוש להצליח בכל זאת. אז אולי זה לא ייגמר בהבימה אבל זה יכול להיגמר במקום מכובד אחר. זה לאו דווקא אומר שנישאר ברמת המתנ"סים.
"בהצגה הקודמת שלנו שעשינו על צ'כוב, אמילי עמרוסי הגיעה לצפות בנו ואמרה לנו 'שמעתי אנסמבל של שחקניות דתיות אז ציפיתי לרמה מקצועית בינונית', והיא הודתה שמאוד הפתענו אותה מבחינת הרמה האמנותית. אז נראה לי שאנחנו כן מביאות רף גבוה".
מי מקורות ההשראה שלכן?
ליאורה: "אנחנו עוקבות אחרי עוד נשים עצמאיות שיוצרות בתחום התיאטרון ורואות שיש עשייה ברוכה סביבנו. אבל באמת זה לא מובן לנו מאליו שאנחנו ארבע נשים שמצליחות לנהל כאן משהו ביחד. אנחנו שואבות השראה אחת מהשנייה, כל אחת עם הכישרון שלה. הרבה פעמים מאתגר לחבר ארבעה ראשים, אבל גם מאוד מפרה ואנחנו יודעות שהנוסחה נכונה כשיש מקום לחוזקה של כל אחת".
פנינה יסכה: "באופן כללי אין לנו קבוצה ספציפית שהיא המודל שלנו אבל אנחנו כל הזמן שואבות השראה מיוצרים ומאמנים ואמניות אחרים, גם מהעבר אבל גם מעכשיו ומנסות לייצר משהו חדש שהוא מיוחד ושלנו".
ומה אתן מתכננות ליום שאחרי המלחמה?
ליאורה: "התחלנו לעבוד על המופע הבא. אנחנו רוצות שהוא יהיה קומי. אנחנו כן רוצות לדבר על מה שקורה במדינה וקולטות שאנחנו צריכות להיות קשורות למה שקורה בשטח, לא להיות מנותקות מהמציאות. זה בבנייה. יש מחשבות, הן עוד לא מוגדרות, אבל זה הכיוון".
ומה החזון שלכן, איך אתן רואות את רגע השיא?
שירה: "אנחנו מופיעות בהבימה, ויש בקהל שמאלניות, ימניות, חרדיות, דתיות לאומיות, כל המגוון. וכולן בוכות ביחד, צוחקות יחד ובאמצעות התיאטרון, שהוא כלי שעוקף את השכל, אנחנו מצליחות למצוא דרך שתגיע ישר לתוך הלב. ישר לתוך החיבור".
