"הטלפון שלי מלא בהקלטות של שיחות עם אנשים שחיפשו עזרה באותו בוקר של 7 באוקטובר ומצאתי את עצמי משקרת להם ואומרת שהעזרה בדרך כשבאמת לא היה לי מושג מתי יגיעו אליהם". בזיכרון הקשה הזה פותחת אשת התקשורת קרן אוזן את שיחתנו. המלחמה תפסה אותה הכי קרוב שאפשר.
"זה קרה במחוזות ילדותי, גדלתי ברחובות של נתיבות ושדרות והיינו יוצאים לקיבוצים. הכרתי המון נרצחים, המון אנשים שכבר לא איתנו. דיברתי בשידור על קורבנות שהכרתי אישית. מאז אני בוכה המון, כל יום, לא בשידור כמובן, כי אני מחזיקה את עצמי, אבל בוכה כל הזמן. ביום השואה, כשהתנגן השיר 'שריפה, אחים שריפה' חשבתי על הבתים השרופים בבארי ובכפר־עזה. נזכרתי איך הגעתי לשם כמה ימים אחרי הטבח והכול היה שרוף. כל נקודה בזמן מחדדת עוד את מה שעברנו וייקח עוד הרבה זמן לעבד את החוויה הזו. לא יודעת איך ולמה אבל בעקבות זה התחלתי לגדף. בחיים לא דיברתי ככה, אבל עכשיו, בכל פעם שאני מזכירה את המחבלים אני מקללת. ברמת השידור, אני עובדת שעות נוספות על איזון, כדי שיהיה מקום לכל הדעות, אצלי בפאנל תמיד יהיו ימין ושמאל. אני מנסה שיהיה שיח של כבוד הדדי למרות חוסר ההסכמות״, אומרת אוזן וממשיכה, ״ואפרופו אחדות, הפערים המדוברים והמלחמות בין הקיבוצים לערים כבר ממש לא קיימים בשנים האחרונות. הפריפריה עשתה קפיצה גדולה והיה מי שהעיר באופן מלאכותי את הסנטימנט הזה כי זה שירת משהו. כשאנשים התרגשו מזה שתושבי אופקים מחאו כפיים לתושבי הקיבוצים שחזרו מהשבי לא הבנתי על מה הם מופתעים, ממש כאב לי שהתרגשו מזה".
אוזן יחד עם בנה נבו בן ה־17 ובן זוגה יקי דיין, לשעבר הקונסול הכללי בלוס־אנג'לס, חיה לסרוגין בתל־אביב ובלהבים. היא מגישה תוכניות אקטואליה במחלקת החדשות של כאן 11 ואת התוכנית החדשה "קפה שישי" בימי שישי בבוקר ברשת ב' עם השחקן יגאל עדיקא. זאת לצד פעילות חברתית למען תושבי הנגב והנחיית קבוצות בארגון "שחרית". היא נולדה וגדלה בנתיבות לאבא חילוני ואמא דתייה, בית ליכודניקי־רוויזיוניסטי. מאחר שבזמנו היו בנתיבות רק מסגרות חינוך דתיות, היא ושלושת אחיה למדו מחוץ לעיר במסגרות שהתאימו להשקפה של אביה. "הוא מאוד כיבד את המסורת, ולא היה מתריס, אבל היה לו חשוב שנקבל גם השכלה כללית".
"הכרתי המון נרצחים, המון אנשים שכבר לא איתנו. דיברתי בשידור על קורבנות שהכרתי אישית. מאז אני בוכה המון, כל יום, לא בשידור כמובן, כי אני מחזיקה את עצמי, אבל בוכה כל הזמן"
בגיל 12 יצאה אוזן ללמוד בפנימיית אשל הנשיא. "זה מקום שאיגד את הילדים עם הפוטנציאל יחד. היום קשה לי עם הגישה הזו, שמוציאים את הילדים החזקים מחוץ לעיר במקום לחזק את החינוך בעיירות הפיתוח. היום אנחנו לא שם ויש בנתיבות הכול. בכל אופן, מאוד אהבתי את אשל הנשיא, על אף שהיינו חוזרים הביתה רק פעם בשבועיים".
כשאוזן הייתה בכיתה ח' נולד לה אח קטן, וקראו לו יונתן חיים זיו מנחם בגין ("הילד עם השם הכי ארוך במדינה", היא צוחקת) בגיל שלוש חלה בסרטן, מה ששינה לחלוטין את חיי המשפחה. הוא אושפז בשניידר והוריה, שהתמסרו לטיפול בו, עזבו את עבודותיהם והעתיקו את ביתם סמוך לבית החולים, בזמן שהיא ואחיה למדו בפנימייה. "כל מרכז החיים היה סביב הילד המהמם הזה שחלה במחלה סופנית״, היא נזכרת, ״הוא חי עד גיל 20, ובכל פעם שהצליח להחלים, המחלה חזרה. המצב הזה הוביל אותנו לקשיים כלכליים מאוד גדולים ושינה לנו את החיים. נלחמנו שיהיו לו חיים מלאים ושמחים, שלא יהיה שונה בשום דבר. כשבגיל 17 המחלה חזרה שוב, אמא שלי לא עמדה בזה ונפטרה בפתאומיות ואני קיבלתי את המשימה להודיע לאחי, כשהוא מאושפז בעצמו ואני בחודש שמיני. הוא היה גיבור וחי עוד כמה שנים עד שלבסוף נפטר משבץ מוחי. בעקבות המקרה שלו, החלטתי לחיות, בחרתי להפוך את הבית למקום שמח".
את צעדיה הראשונים בעולם התקשורת אוזן עשתה עוד כנערה. "בפנימייה היינו צריכים לתת יום עבודה אחד בשבוע ובגדול, האופציות היו דיר, רפת או חקלאות. אבל אז הודיעו על אודישנים לרדיו, שמי שיתקבל יעבוד שם. ניסיתי את מזלי כדי לחסוך לעצמי לקום בחמש בבוקר פעמיים בשבוע לחלוב פרות. צבי סלטון מרשת ב' עשה לנו אז מבחני ידע וקריינות ולבסוף התקבלתי. כשאחי חלה זה היה העוגן שלי, כל דקה פנויה הייתי ברדיו. הייתה לי תוכנית ערב שנקראה 'רגע פרטי' והייתי מקריאה מכתבים ושירים שאנשים כתבו למגירה. קיבלתי עשרות מכתבים בשבוע, קלטו אותנו בעיקר בדרום ופרחי הטיס בחצרים היו מעריצים שלי, זה היה מטורף".
החיים בפנימייה היו טובים אבל התקיימו בצל המצב בבית. "המצוקה הכלכלית הייתה כל כך גדולה שלפעמים שלחו אותי עם כסף לאוטובוס רק לדרך הלוך והייתי צריכה להיות מאוד יצירתית כדי להשיג כסף לחזור. עשיתי שיעורים פרטיים לחברים ובייביסיטר. חוסר היציבות הכלכלית שרטה אותי אבל גם פיתחה בי את היצירתיות והעצמאות, הבנתי שאני לא יכולה להיות תלויה באף אחד. זו הסיבה ששנים מילאתי תפקידי ניהול ולא הגשמתי את החלומות שלי. במובן מסוים עבדתי בלהגשים לאחרים את החלום, פתחתי דלת להרבה אנשים שמסתובבים היום בשוק התקשרות ורק אחרי שהייתי רגועה בהיבט הכלכלי מצאתי את האומץ לעזוב את התפקיד בניהול ולחפש את המקום שאני יכולה להשפיע בו ברמת ההגשה והעיתונות".
ההמשך הטבעי היה להגיע לגלי צה"ל אבל למרות הרקע בתקשורת אוזן לא התקבלה. "לא היה פשוט להיכנס לגל"צ בזמנו, היית צריכה המון קשרים. היום הם הבינו שגיוון זה כוח והמצב קצת אחר. אז הייתי צלמת צבאית והיה לי שירות מדהים. במקביל, עבדתי בארבע עבודות. מגיל 17 הייתי ברמנית ב'פורום' והיה מאחוריי שלט שכתוב שאסורה מכירת אלכוהול לבני פחות מ־18. עבדתי גם בחנות בגדים וגם כקריינית בקניון וכמובן ברדיו דרום".
אוזן הגיעה עם ניסיון, וברדיו דרום שנפתח רק שנים בודדות קודם לכן שמחו על החיזוק. "התקדמתי שם לאט־לאט. מתפקיד מנהלת תוכניות לסמנכ"לית, נציגת הקבוצה וכן הלאה. השנים האלה הביאו לי הרבה הזדמנויות מעניינות כמו השתתפות בעיצוב לוח השידורים של רדיו גלי ישראל".
גלי ישראל היא תחנה בקבוצת רדיו דרום ובשלביה הראשונים אוזן הייתה מעורבת באתגר בניית התוכן של התחנה. "לקח זמן לבנות די־אן־איי לגלי ישראל. היא התחילה כתחנה ייעודית ליו"ש, אך התושבים שם הם צרכני תוכן מאוד מתוחכמים, אלה אנשים משכילים, לא שבויים של אף אחד. גם אם תגידי להם 'הנה, זה רדיו בשבילכם', זה לא יעזור. הם הקשיבו לגלי צה"ל ולקול ישראל וקשה מאוד לשנות הרגלי האזנה. גם אם הם צרכו תוכן בספוט מסוים ביום הם חזרו אחר כך לשמוע מה אמרו עליהם בתחנות הגדולות. בנוסף, זו אוכלוסייה מעורבת ואסטרטגית.
"אם הלובי של הפריפריה היה חזק כמו זה של יו"ש, המצב בנגב היה אחר. הפריפריה נותנת את הקול שלה למי שאומר שהוא איתה, ביו"ש נותנים את הקול לפי מימוש של האידיאולוגיה"
"אם הלובי של הפריפריה היה חזק כמו זה של יו"ש מבחינת ההבנה של איך מעצבים מציאות, איך מצטרפים למוקדי קבלת החלטות, המצב בנגב היה אחר. הפריפריה נותנת את הקול שלה למי שאומר שהוא איתה, ביו"ש נותנים את הקול לפי מימוש של האידיאולוגיה – זה ההבדל. אז עלה הרעיון להקים תחנה ימנית שהאידיאולוגיה שלה ישראלית, וככה נולד הסלוגן 'שומעים שזה ישראלי'. חיפשנו – עם הבעלים ועם ישראל פריד, המנכ"ל דאז, ועוד אנשי צוות – להביא אנשי תקשורת מימין וככה אתרנו ברשת את נועם פתחי ויותם זמרי ושידכנו אותם לתוכנית משותפת. אגב, לוח השידורים והכיוון השתנו מאוד במהלך השנים, מה שקורה היום הוא לא מה שראיתי בחזוני, אני בן אדם של איזונים ויש שם היום הרבה פילוג".
בכל כלי התקשורת אפשר למצוא קולות מפלגים.
"זו באמת אחת הטרגדיות שלנו. שגם אחרי 7 באוקטובר אנשים לא זזו, כמה עבדים יכולים להיות אנשי התקשורת לפוזיציה? באמת, לא התחולל שינוי חוצה גבולות בתפיסה. בימים הראשונים נשמענו אחרת אבל מהר מאוד כולם חזרו לזהות התקשורתית שלהם. הדיכוטומיות האלה מפלחות את ליבי ואני בתאגיד יכולה להיות משוחררת מפוזיציה, אני בוחנת כל אירוע לגופו".
לפני שמונה שנים הבינה אוזן שהגיע הזמן להאט את הקצב במרוץ החיים ובמקום להגשים לאחרים חלומות החליטה להתמקד בחלומות שלה. "עבדתי מאוד קשה ברדיו דרום במשך עשרים שנה. ניהלתי עשרות עובדים והמון פרויקטים ופשוט החלטתי לעצור ולשאול מה אני רוצה להיות. התשובה הייתה: מגישת חדשות בטלוויזיה. הייתי צריכה לשחרר את העבר והפחדים וככה מצאתי את דרכי לתאגיד, וקיבלתי הזדמנות להיכנס גם לטלוויזיה. אני מאוד מאמינה בשידור הציבורי, הוא מחבר את כל מה שחשוב לי בעשייה תקשורתית".
למה?
"בתאגיד אני יכולה לעסוק בנושאים שיש להם פוטנציאל להשפעה בחברה הישראלית. כיוון שהם לא תמיד מביאים רייטינג, כנראה לא יכולתי לעסוק בהם במקומות אחרים. טלוויזיה מסחרית עסוקה בעיקר במה שקורה בין גדרה לחדרה. אם זו לא תקופה משברית, אף אחד לא מתעסק בדרום ובנגב, כדי שזה יקרה צריך שמחבל יסתובב עם ג'יפ וקלאצ' וגם אז יגידו שהנגב הוא פרוע. אין אזרחים עזובים, שלא מעניינים אף אחד, כמו אזרחי הפריפריה. גם מצד ביטחון הפנים המצב מזעזע. הפסדנו את הנגב, מתוך חוסר אחריות והיעדר ראייה אסטרטגית".
איך זה נראה בפועל?
"במהלך השנים נכנסו הרבה גורמים אסלאמיסטים לחברה הבדואית. עד לפני כמה עשרות שנים לא היה שם מסגד אחד. במקביל התחילו נישואים עם נשים פלסטיניות והחדרה של אידיאולוגיות לאומניות. כיום יש בנגב 30־40 אלף ילדים של נשים פלסטיניות וכל הגורמים האלה יחד מדרדרים את המצב בנוסף להמון משפחות פוליגמיות שמחזקות את התופעה. היחידה שטיפלה בנושא הזה הייתה אמי פלמור כשהייתה מנכ"לית משרד המשפטים עם שרת המשפטים איילת שקד. היא הקימה את ועדת המעקב לפוליגמיה, שללה זכויות, ונלחמה בתופעה הלא חוקית הזו. הרי איזה סיכוי יש לילד שנולד מספר 20 לאבא הזה?! צריך להגיד את האמת, מדינת ישראל הביאה אותנו למצב שלצעירים בדואים אין עתיד, הם יכולים רק להצטרף למשפחות פשע ולהבריח סמים מהגבולות".
בשומר החומות אי אפשר היה לנסוע בכבישי הנגב בגלל פורעים בדואים פרו פלסטינים. עכשיו המצב אחר, מה קרה?
"במגזר הבדואי קורים כמה דברים במקביל, יש פשיעה פלילית ויש פשיעה לאומנית. מבחינה פלילית עדיין יש בלגן כל הזמן, השבוע היה קרב יריות בין חמולות באמצע באר־שבע. הבדואים בעצמם מאוד סובלים, הילדים שלהם בעוצר, הם לא יוצאים מהבית. מבחינה לאומנית, הם הבינו שגם הם בסכנה, גם בהם נרצחו ב־7 באוקטובר, גם משם יש חטופים. ובמקביל, הכוחות הקיצוניים שם פחדו להרים ראש כי עכשיו גם הרחוב הבדואי יוצא נגד זה, אבל ברהט עומדת עדיין כיכר השאהיד. יחד עם זאת, חשוב להגיד ששני הרבדים האלה מתקיימים לצד חלק הארי שמורכב מחברה נורמטיבית, ולמדינת ישראל יש אחריות על המצב, בכך שהיא לא החילה את החוק ואפשרה את כל חגיגת הפוליגמיה שהביאה הרבה מאוד ילדים, שלא רק שאין להם זיקה למדינת ישראל הם גם אויבים מבית. המדינה שלנו היא כמו יען, חושבת שאם היא תכניס את הראש לחול כל הבעיות ייעלמו מעצמן. במקביל ליד הקשה שצריך להפעיל נגד הפשיעה הפלילית צריך לשקם את היחסים, יש למשל לוחם בדואי שנפל בקרבות, הוא השאיר תשעה יתומים והבית שלו מועמד להריסה – המדינה צריכה להיות יותר רגישה. זה מורכב והאסטרטגיה שצריכה להיבנות חייבת להיות מאוד עדינה".
שנים עבדת ברדיו האזורי שהוא בבעלות פרטית, למה השידור הציבורי חשוב בעינייך? לא לכולם נוח עם העובדה שהם צריכים לשלם על מוצר שהם לא תמיד אוהבים.
"מדינת ישראל מכניסה את היד שלה עמוק לכיס של האזרחים, זה מאוד מתסכל אבל אף אחד לא שואל אותי את מה אני רוצה לממן ומה לא. לא מתייעצים עם כל אזרח האם לסלול את הכביש הזה או לא, אותו דבר בשידור הציבורי. כל אחד מממן משהו שהוא לא בהכרח רוצה לממן, זה חלק מהסיפור של חברה. ובוודאי שבתוך השידור הציבורי הגיוון הוא חשוב וקריטי ולדעתי גם מתקיים".
ועדיין יש אנשים שלא אוהבים לראות במימונם חיקויים פוגעניים של מתנחלים וחרדים או ריאיון עם בכיר קטארי שמפיץ פרופגנדה חמאסית.
"אני מבינה מה את אומרת וגם עבורי סאטירה שהיא לא דו־כיוונית, שוברת את הלב. יחד עם זאת, תרבות של מדינה חייבת להיות ממומנת אבל גם חייבת להיות מגוונת. למשל לסדרה 'מעברות' לא היה סיכוי לעלות באף גוף תקשורת מסחרי, בשביל זה יש את השידור הציבורי. מבחינת הגיוון, יש דברים שאני רואה ולא מתחברת, ואחרים שאני רואה ועפה עליהם – זה בדיוק הסיפור של חופש הביטוי והוא מעל הכול. במחלקת החדשות אף אחד מעולם לא אמר לי לא לדבר על משהו או לא למתוח ביקורת כלשהי. האם אני הייתי מראיינת את הקטארי הזה? לפני שצפיתי בריאיון התשובה הייתה ממש לא, אחרי שראיתי אותו חשבתי שיש לו הצדקה עיתונאית חשובה. למשל כשהוא אמר שחודשיים לפני המתקפה בישראל ביקשו מהם להגדיל את הסיוע הכלכלי לעזה – זה מידע שאני רוצה לדעת. הוא לא נעים לי, הוא מעצבן אותי, אני צופה באדם שמרעיל את העולם במסרים של אסלאם קיצוני – אבל זה לא אומר שצריך לא לשדר אותו. יכול להיות שהיה צריך לשאול שאלות יותר קשות, אבל עצם הריאיון חשוב.
״חשבנו שהאויב שלנו מטומטם, צחקנו על חמאס, על יחידת הקומדנו שלהם. חיינו בסרט שיש לנו אויב לא חכם והתברר שאנחנו היינו הטיפשים. היה לנו קל לחיות במדינת לה לה לנד, במדינת יוניקורן, שהכל כיף ומגניב. ההבדל בין החברה הישראלית והאויב הפלסטיני הוא בלתי נתפס וערוצי הטלוויזיה התייחסו למי שזעק את זה, כקיצוני, כמטומטם. גם היום זה היחס למי שלא רוצה את הרשות הפלסטינית כגורם שלטון בעזה ביום שאחרי, אומרים שהוא לא מבין. אבל אני מבינה טוב מאוד שמדובר בעוד מאותו דבר, הרשות הם לא נציגי הקשת־בענן בעולם ולא סוכני שלום – על אמירה כזו אני איתפס כקיצונית. מצד שני, אני לא אגיד שלא צריך להתחשב בדעתם של האמריקנים. גם הסיפור של 'עם לבדד ישכון' קרס, זה חרטה של החרטות, אנחנו תלויים בהם לא רק בנשק אלא גם במטרייה הדיפלומטית. אני גם לא בטוחה שאנחנו צריכים להפוך לחברה כזו מיליטריסטית שכולם יעבדו בייצור טילים, צריך להיות פתרון לאירוע הזה אבל הוא קודם כול צריך לשמור על מדינת ישראל. ואם בשביל זה צריך להוריד את הראש מול האמריקנים בחדרים סגורים זה מה שנעשה. יש אמצע, אין שחור ולבן וקשה מאוד לשמוע ולהשמיע עמדות מורכבות.
התפיסה שלה לגבי מה שקורה באולפנים בפרט ובחברה בכלל מתחברת גם עם השאיפה שלה לחבר את כל חלקי החברה הישראלית. "לאורך החיים תמיד היו לי מעגלים גם מהמרכז וגם מהפריפרייה. אני נתיבותית, אני יכולה לשבת בפרלמנט של אבא שלי מצד שני, ולמחרת להסתובב בתל־אביב. אני מכירה את העומק של המחשבות והתחושות, גם פה וגם פה ומקווה שנצליח, גם דרך המסך, ליצור מציאות מאוחדת וטובה יותר".
