"כשסיימתי לעבוד על הספר, אחרי שנתיים וחצי של כתיבה ואיור, כבר הייתי במצב של מיצוי כללי, הגיעו מים עד נפש", מספרת עינת צרפתי "ואז מסיבה שאינה ברורה לי המחשב נפל על הרצפה, וזה לא היה באשמתי", היא ממהרת להבהיר, "הוא נפגע קשות ולא היה איך להציל אותו. הבעיה היותר גדולה הייתה שלא היה לנו איך לפתוח אותו במעבדה כי כשנתתי את הסיסמה לטכנאי היא לא עבדה. כמובן שהעבודה לא הייתה מגובה בשום מקום, אני חושבת שאנשים מבולגנים לא מגבים כל דבר. במשך כמה שבועות הסתובבתי בהרגשה שזהו, הספר ירד לטמיון. זה היה מתסכל, וכמה אירוני שספר על בלגן יושמד בגלל בלגן. בסוף, הבלגן זה גם מה שהציל אותו כי אחרי סיבוב מעמיק בין כל מיני סיסמאות ישנות ביקשתי מהטכנאי לבוא להקיש את הסיסמה בעצמי, אחרי הכול זו סיסמת הפתיחה של המחשב האישי שלי. הקשתי וקרה הקסם – המחשב נפתח. כנראה בגלל שיש לי דיסגרפיה לא הצלחתי להגיד את הסיסמה הנכונה אבל יכולתי לכתוב אותה".
לא ברור אם זה סיפור חסידי שבא להעביר מסר או מקרה קלאסי של אדם מבולגן, כזה שיכול למצוא את עצמו בכל אחד מהעמודים המאויירים בספר החדש "יהיה בסדר" (הוצאת כתר) של המאיירת והסופרת עינת צרפתי (37). היא נשואה לדן ואמא לשלוש בנות, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל והיום היא מלמדת שם את הדור הבא של המאיירים. מהסטודיו שלה, שממוקם בפינת הסלון, היא איירה ספרים רבים, בהם את הספר האחרון של מאיר שלו שזכה לראות לפני מותו, וגם ארבעה ספרים שכתבה בעצמה.
"יש לי ארבעה ספרים שכתבתי ואיירתי וזה כנראה מה שמעניק לי את הטייטל סופרת", צרפתי מנסה לענות לעצמה ולי על השאלה האם היא מאיירת או סופרת, "אבל לפני הספרים האלו איירתי להמון סופרים, למרות שאני כבר לא רק מאיירת אני עדיין מרגישה יותר מאיירת. נקודת הפתיחה והכניסה שלי לעולם של הספרות היה מהמקום הזה, ובכלל נקודת ההתבוננות שלי על העולם היא דרך האיור. הנה, גם עכשיו הספר שמונח על שולחן העבודה, כמו שאר הפרויקטים, יושב על 18 כפולות מאוירות שמחכות לטקסט. האיור פתוח ואמורפי ורק אחר כך אני מורידה את זה לקרקע של המילים. כשפורטים משהו למילים הוא נהיה מאוד־מאוד קונקרטי, זה מעולה וצריך את זה, ודאי אני – שצריכה את המיקוד עם כל ההתפזרות שלי, אבל אצלי המילים מגיעות בשלב מאוחר".
חשוב לי להגיד, ואני רוצה לנצל את הבמה – אני יודעת שהמקום של הסנדלים הוא בארון, אין אדם שלא החזיר את הסנדלים לארון כי הוא לא היה בטוח איפה לקטלג אותם, אבל יש דברים שקוראים לי ולשים את הסנדלים בארון זה סתם עוד משהו שמעכב אותי בדרך
זה מה שקרה לך עם השם של המדריך? בריאיון שהתפרסם לפני שנתיים רמזת שאת עובדת על ספר חדש. אז קראת לו "המדריך למבלגן".
"הכותרת של הספר היא איזשהו ניסיון לזקק את הרעיון. כדי להעניק שם אני צריכה להיות בטוחה על מה הספר, והדרך שלי להבין ולברר היא תוך כדי האיור. בהתחלה הוא היה המדריך למבולגנים, ועכשיו ברור לי שהוא לא מדריך למבולגנים אלא איזשהו קול או ביטוי למבולגנים ונותן הצצה לעולמם. ראיתי שיש חנויות ספרים ששמו אותו באזור המדריכים וזה זעזע אותי, אני מנסה לדמיין מה יקרה למי שייקח אותו ברצינות מהמדף. זה ספר אוטוביוגרפי, ואני רואה בפרסום שלו שליחות כי הוא לא פונה רק למבולגנים. אני מסיקה מהתגובות לספר שהצלחתי להעביר לקוראים את העיסוק בנקודה מאוד רגישה בחיים שלי, מישהי כתבה לי באינסטגרם 'אני מרגישה שאני לא לבד'. הספר עבר אבולוציה, הוא היה גם 'המדריך למבלגן' ומתישהו קיבל את השם היומרני 'אנטומיה של בלגן', וגם הייתה וריאציה כלשהי עם אטלס. כדי לנסות לברר באיזו סוגה ספרותית למקם אותו השתעשעתי במחשבות ובדקתי לאיזה מדף ספרים הוא שייך. להוצאה היה חשוב שיהיה לו וייב חיובי, אני מודה שבהתחלה 'יהיה בסדר' נראה לי יותר מדי סחי. אבל דווקא השנה השם הזה קיבל מטענים שונים – משם סחי הוא נהיה שם שמאוד נוגע ללב".
אנחנו נפגשות לשיחה על כוס קפה בבית התל־אביבי שלה, שהוא אגב לא מבולגן כמו שאפשר היה לצפות. בסלון המואר נמצאת פינת העבודה של צרפתי ולצידה המשחקים של הבנות.
לקורא קל למצוא את עצמו בספר – מהצד המבולגן או מהצד המסודר שמנסה להבין את הצד האחר. אבל יש לו עוד סגולה מיוחדת, כשהוא מונח בסלון הבית הוא מעורר שיח ער סביב הנושא הרגיש הזה. "כתבתי את הספר ממקום מאוד אישי, שתופס אנשים בהתבוננות ביחס לעצמם. אבל מתברר שהבלגן הוא לא רק אישי אלא קשור לדינמיקה של משפחות ולדינמיקה של בית. בספר התייחסתי לחוויה של ילד מבולגן – אנשים נולדים מבולגנים – והסתכלתי גם על איך הבלגן מלווה אותי כאדם מבוגר וכבת זוג. זו התמודדות מורכבת בתוך מערכות יחסים, אלו מהמורות משמעותיות, אני מוצאת את עצמי כאמא אומרת לילדות את המשפטים ששנאתי לשמוע כילדה. גיליתי שבמפתיע, אפילו שמדובר בסך הכול רק בחפצים או בכיור עם כלים, אנחנו לוקחים את הדברים מאוד אישית. דינמיקת הסדר משפיעה על חיי הבית ולפעמים נראה שהפערים לא ניתנים לגישור. אבל הם כן, דרך צחוק, והצפה של הנושא. אם היה ספר המשך הוא כנראה היה עוסק בדינמיקות משפחתיות שהמוקד שלהן הוא הבלגן".
לדעתך בני זוג צריכים להיות במקום דומה ביחס לבלגן. איך זה אצלכם?
"וואו. זו כפולה שנגנזה, קשרים ביולוגיים – מי יכול להתחבר עם מי. זו באמת שאלה מאוד גדולה, בן הזוג שלי לא מאוד מסודר אבל הוא יותר מסודר ממני, שזה המובן מאליו, אבל אנחנו מסודרים בדברים שונים. קל יותר כשבני זוג זהים בבלגן או בסדר שלהם, כשהפער גדול מדי אז קשה מדי. אני חושבת שמישהו מסודר מאוד לא היה יכול להיות מסוגל לחיות איתי, אבל המצב האידיאלי הוא לא ששני בני הזוג אותו דבר אלא שהמגרעות או החוזקות שלהם משלימות אלה את אלה. הצצה לעולם הפנימי של המבולגן עוזרת כי היא מייצרת אמפתיה, אצלנו זה יצר בסיס משותף שהפך את הבלגן של כל אחד מאיתנו ליותר נסבל. אבל עדיין זה לא מבטל את העצבים כשאני שוכחת את הכביסה במכונה – זו נקודה רגישה אצלנו".
יש בספר לא מעט רפרנסים תרבותיים, איורים שמושאלים משדות ותרבויות אחרות, כמו יוגה, יוון ומצרים העתיקות, דימויים קולנועיים מפורסמים, כולם מגויסים לטובת ההסברה של הבלגניסט. "ידעתי שאני חייבת למצוא רפרנסים להיאחז בהם", צרפתי מסבירה את הזליגה לתחומים המגוונים, "ידעתי שרק לצייר כל הזמן את הבלגן כמו שהוא יהיה משעמם, וגם כי יש בו הרבה נושאים מופשטים שהיה צריך למצוא מְכל לצקת אותם אליו. נגיד כדי לייצג את הבלגן כמשהו מאוד רגשי ואינטימי או את הפערים בין הפנים לחוץ, הלכתי לתחום האנטומיה, בין נבכי הנפש לביולוגיה יש הרבה דמיון".
ספר מסוג כזה באמת לא קיים?
"אני חושבת שהספרות היום הרבה יותר רחבה, יש הרבה תתי־הגדרות ולא המצאתי ז'אנר אבל חלק מהאישיות של הספר, וגם שלי, הוא לנסות למקם את עצמו ולמצוא לאן הוא שייך. הוא יכול להשתייך להרבה ז'אנרים – הוא קומיקס אבל לא ב־100 אחוז, הוא אוטוביוגרפיה אבל גם לא בדיוק, והוא מדריך עזרה אישית אבל הוא לא באמת כזה".
בגיל 38 את עוד מנסה למקם את עצמך בעולם?
"כן, ברור. בניגוד לבלגן שהוא נקודה מאוד רגישה מבחינתי, נושא הזהות העצמית לא רגיש אצלי. אני מרגישה שייכת להרבה מעגלים ומקומות – אני תל־אביבית המון שנים אבל לא רואה את עצמי לגמרי כזו, אני במקור מיישוב (מצפה הושעיה, י"ט) שאני מחוברת וקשורה אליו אבל אני גם כרגע לא שייכת לשם. אני שייכת לקהילה של בצלאל אבל אני גם אאוטסיידרית. אני מגדירה את עצמי כדתייה, כבן אדם מאמין, ואני נשואה לבן זוג שהוא ממש לא. אין אצלי סתירות, זו לא דרך חיים אידיאולוגית אלא כזו שמכריחה אותי לבחון כל הזמן את הדברים מחדש. אחד הדברים החשובים באיור הוא התבוננות, להסתכל על החיים היטב ולצייר אותם כמו שהם משתקפים אצלי באופן אישי. וככה אני מנסה גם לחיות את החיים שלי".
אני חושבת שמישהו מסודר מאוד לא היה יכול להיות מסוגל לחיות איתי, אבל המצב האידיאלי הוא לא ששני בני הזוג אותו דבר אלא שהמגרעות או החוזקות שלהם, משלימות אלה את אלה
היית ילדה מאוד מבולגנת?
"כן. אני חושבת שהיה לי מזל שבגלל שתמיד זה נקשר בעיקר ליצירתיות אז באיזשהו מקום קיבלו את זה כנספח ולא כמשהו שנעשה בכוונת זדון, ועם השנים גם התבגרתי ואובחנה אצלי הפרעת קשב. אני חושבת שבילדיות יש משהו מבולגן, כי יש להם דברים הרבה יותר טובים לעשות מלסדר. סדר העדיפויות שלהם שונה והם פחות יודעים לדחות סיפוקים. הרבה פעמים שואלים אותי, את עובדת מהבית? איך יש לך משמעת? אין לך את הקטע הזה של לשטוף את הכלים בכיור? אז אני עונה שלא. הכלים לא מפריעים לי, מעולם לא היה לי דחף לשטוף אותם, תמיד אעדיף לשבת ולצייר מלשטוף כלים, אני מבינה ילדים בהקשר הזה. בוודאי שכשהם נכנסים יש דבר שיותר קורץ להם בבית מלשים את הסנדלים בארון. חשוב לי להגיד, ואני רוצה לנצל את הבמה – אני יודעת שהמקום של הסנדלים הוא בארון, אין אדם שלא החזיר את הסנדלים לארון כי הוא לא היה בטוח איפה לקטלג אותם, אבל פשוט יש דברים בחיים שקוראים לי, ולשים את הסנדלים בארון זה סתם עוד משהו שמעכב אותי בדרך.
"אני לא עושה אידיאולוגיה מבלגן, אני לא אוהבת שהבית שלי מבולגן. פשוט יש דברים שקוראים לי בעוצמה רבה יותר. יש פעמים שצריך לפלס דרך לספה בסלון ואז אין ברירה אלא להודות בזה שצריך לסדר. אני מעריכה סדר, ומשתדלת לנהל חיים מאורגנים כמה שאפשר. מישהי שאלה אותי אם הספר לא נראה כמו קריאה לוותרנות, ואני חייבת להודות בנחת שלא חונכתי לכך. מרגש אותי שאנשים מבולגנים אומרים שהם מרגישים שאני רואה אותם כי אני חושבת שהרבה פעמים מצמידים בלגן לעצלנות, לוותרנות, לחוסר מסוגלות ואז זה משפיע על איך שבן אדם רואה את עצמו, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. זה לא חד־ערכי".
צרפתי יוצרת במתח בין הדיון המתמיד שהיא מקיימת בתוכה לצורך להגיע לשורה סופית, "מצד אחד נושאים כאלה אף פעם לא ממש נסגרים, ומצד שני לכל פרויקט יש דד־ליין. קשה להעביר רעיונות, ולא קל לתמצת ולכמת אותם במילים ואנחנו צריכים לשים לעצמנו את הגבול כי בסופו של דבר אם לא נדע מתי לעצור לא נוכל להוריד שום דבר מופשט ארצה ואי אפשר היה לחיות את החיים. אני יכולה לאייר ולאייר אבל בסוף צריך להוריד את הרעיון למילים ואז להדפיס את הספר ולכרוך אותו ובאיזשהו מקום זה גם סוגר את הנושא ונוצרת אצלנו התיקייה עם הכותרת שלה".
ולשלוח מייל עם הנושא – מצורף הקובץ "סופי־סופי".
"בדיוק. יש כמה תיקיות סופי־סופי ומגיעה בסוף תיקיית סופי־סופי מספר 5. ולידה תמיד נמצאים הפרויקט הבא והתיקייה החדשה שתיפתח לכבודו. החיים שאחרי הספר מאפשרים לעוד תיקיות חדשות להיפתח, וזה כיף ואני מתה על זה".
מה הייתה הנקודה שבה הרגשת שאת בשלה לסגור את הספר?
"זה החלק הפחות זוהר – פשוט לא יכולתי לסבול אותו יותר. כשאני מגיעה למצב הזה אני יודעת שהפרויקט מתקרב לסיומו, והיום אני אומרת גם ברוך השם וטוב שכך. כלומר, אני שמחה שאני שונאת את הספר והגיע הזמן לסגור ואני גם יודעת שמתישהו אנחנו נחזור להיות בדיאלוג".
כמה זמן לוקח להגיע למצב שאת שונאת את הספר?
"זה תלוי. ספר ילדים נגיד בדרך כלל אני יכולה להגיד שלוקח לי בערך שנה. העבודה על 'יהיה בסדר' דרשה לפחות שנתיים וחצי של עבודה והיה לו זמן התגלגלות לפני כן".
אני מאיירת ספרי ילדים בדרך כלל, ז'אנר שאנשים לא מחשיבים כספרות, אבל מבחינתי זה העולם הספרותי הכי טוב. כי הוא נותן הצעה מאוד פלורליסטית ושוויונית לאנשים שעדיין לא יודעים לקרוא או לא יכולים לקרוא, זו מסוגלות – הם דוברים עוד שפה, איורית
הגרעין הראשון של "יהיה בסדר" נטמן לפני יותר מעשור בקורס של זאב אנגלמאייר בשנה ד' של הלימודים שלה בבצלאל. צרפתי קיבלה משימה לאייר טור שמגיב לאירוע אקטואלי. היא יצרה קומיקס קטן בצבעי אדום, שחור ולבן עם הדמות שלה עצמה שמיוצגת כדמות קטנה ונרגנת עם שיער שחור אסוף כפקעת בקצה הקודקוד. מהר מאוד, ובלי קשר ללימודים, קיבל הקומיקס עמוד עצמאי בפייסבוק תחת השם "דברים שמעצבנים אותי" שצבר עשרות אלפי חברים. בכל שבוע העלתה קומיקס על סיטואציה יומיומית ופשוטה שיכולה גם להיות מאוד מעצבנת. "נהניתי, שזו מוטיבציה טובה. אני לא עושה המון דברים למגירה וזו מעין מגירה פומבית. היו לי כל מיני חוקים כאלה עם עצמי שאחד מהם היה שאני מאיירת רק דברים שאני אוכל להזדהות איתם, והייתי צריכה לקבוע לעצמי את הכלל הזה כי מתישהו כבר הייתה לעמוד תפוצה מאוד גדולה ואורגנית של 40 אלף עוקבים בערך – זה היה ב־2011, בתקופה שפייסבוק מאוד עודד תוכן, אפשר לראות שהחשיפה ירדה מאז – אנשים היו כותבים לי דברים שמעצבנים אותם, זה מרתק. אבל לא יכולתי לבחוש בתחום שלא עשיתי או חוויתי בעצמי.
"אני מגדירה את 'דברים שמעצבנים אותי' כנקודת ההתחלה, כי שם למדתי והבנתי כמה כוח יש לפירוק של נושא עם עצמי ואת הערך של משהו שמעורר הזדהות אצל אחרים. יש לי חברה שבכל פעם שאנחנו נפגשות אומרת שהיא נזכרת בי בכל פעם שהיא מוציאה כסף מהכספומט. חוץ מזה שכיף לשמוע, משמח אותי שכשפירקתי משהו אצלי זה עזר גם למישהו אחר. 'דברים שמעצבנים אותי' היה בשבילי מעין סדנה לתרגול כתיבה, איך לבחור נושא. רכשתי כלים של עבודה עצמאית ולמדתי לקבוע לעצמי חוקים, למדתי לנטרל את הביקורת העצמית, זאת שידועה כאחד הדברים שהכי מעכבים התקדמות. הטורים האלו היו האבנים הראשונות ל'יהיה בסדר'".
גם מבחינה עיצובית צרפתי נשענה בהתחלה על הצבעוניות של עמוד הפייסבוק שלה אבל לאט־לאט הספר קיבל את הצבעוניות שלו, לאדום נוסף ורוד, ולשחור – אפור. "בניגוד למשקל שנותנים לצבעוניות במקצוע, מלכתחילה לא השקעתי בזה מחשבה. בהתחלה השתמשתי בצבעים המינימליסטיים כמו ב'דברים שמעצבנים אותי' ובהמשך הרגשתי שדרוש ריכוך לאמוציונליות של האדום, וגם טכנית הייתי צריכה פלטה יותר רחבה. עלו תהיות שהוורוד עשוי לקטלג את הספר כשל בנות, אבל אין לי בעיה עם זה. הפלטה הסופית הייתה יפה בעיניי ועבדה לפי הכללים של פלטה מצומצמת – כזו שעוזרת לעמוד בהיקף של פרויקט גדול בלי לפתוח אלף אופציות אבל עדיין נראה מספיק עשיר".
אמרת שלא אכפת לך שזה יהיה ספר של בנות, אבל הספר בכלל כתוב בלשון זכר.
"זו הייתה התלבטות בעברית והברקה של מיכל פז־קלפ, העורכת, לכתוב על דרך ההומור שהספר פונה לכל המגדרים, כמו במודעות ובשאלונים. ב'דברים שמעצבנים אותי' בתחילת הדרך מישהי העירה לי שאני כותבת בלשון זכר, בכלל לא שמתי לב כי התייחסתי לזכר כלשון כללית. פתאום זה היה נראה לי צורם אז ניסיתי לא להטות מבחינה מגדרית בכלל. אבל בספר ארוך זה היה קשה מדי לא להטות, העברית היא טריקית. מחמיא לי שזה יהיה ספר של בנות ומצד שני דווקא בנושאים כאלו לא רציתי שבנות יקבלו כותרת כמבולגנות או כעצבניות. אני מקווה שאני ניגשת לנושא מהמקום המעצים, הפמיניסטי והשוויוני, ויכול להיות שאני טועה ואצטרך לחשוב מחדש".
זה ספר למבוגרים, ובאמת קראתי אותו בעיון, אבל כשהצטרפה אליי האחיינית בת החמש שלא יודעת לקרוא היא גם מצאה הרבה עניין בספר.
"הכוח של איור מאפשר לקוראים נבונים שהם לא קוראים או שהם לא דוברים שפה מסוימת לקרוא את הספר שלי, ולקרוא בכלל ספרים מאוירים. אני מאיירת ספרי ילדים בדרך כלל, ז'אנר שאנשים לא מחשיבים כספרות, אבל מבחינתי זה העולם הספרותי הכי טוב. לא רק כי אני מאוד אוהבת אותו אלא כי הוא נותן הצעה מאוד פלורליסטית ושוויונית לאנשים שעדיין לא יודעים לקרוא או לא יכולים לקרוא, זו מסוגלות – הם דוברים עוד שפה, איורית. בספרי ילדים ובספרים מאוירים יש איזה תמצות שמזכיר אגדתות של חז"ל, שאני מאוד אוהדת, גם בהם יש תמצות ספרותי מדויק, ודחוסים בהם עלילה ועומק ומלא עושר ורגשות עזים ודרמטיים. אלו סיפורים שמקופלים לתמצית אבל יש בהם רוחב יריעה, המינימליזם הזה מעניק הזדמנות למצוא רבדים שלא כל הספרים מספקים".
צרפתי מסבירה שהכוח של איור שמדלג על השפה פתח את השער לתרגומים רבים של הספר. "אני חושבת שהתרגום קשור לכוח האוניברסלי של משהו מאויר, וגם לנושא שחוצה תרבויות. למרות שמעניין שיש לבלגן הקשרים תרבותיים, ראינו תגובה על הספר שיצא בשוודית שמישהו הזדעזע מהשימוש במטאטא, זה מצחיק כי מצד אחד את אומרת, כולנו מטאטאים אחרי ארוחת ערב את הרצפה, ומתברר שיש מקומות בעולם ששואבים את הרצפה".
מרגש אותך שאת אוניברסלית?
"הפער בין העבודה המאוד אישית, המאוד בודדה, לבין זה שפתאום הספר יוצא החוצה תמיד מעניין ומרגש. גם ברמה הבינלאומית. אבל יותר מרגש אותי הפרטים, שאנשים מזדהים ומרוצים מהיצירה שלי, כמו האישה ששיתפה אותי שסוף־סוף היא מבינה יותר את בן הזוג המבולגן שלה, זה הדבר מבחינתי".
