שהרה בלאו נוגעת בטאבו הכי רגיש בחברה הדתית

כמו קרמובואים בחורף, כמו סופגניות חמות של רולדין שמפציעות בימי כסלו, כמו דוב שמתעורר משנתו – כך גם שהרה בלאו. במשך זמן לא מוגדר היא מתכנסת במאורתה הבני־ברקית האפרורית, רחוקה מהרדאר, ואז פורצת מתוכה עם עוד יצירה מרחיבת לב, נוגעת בשמיים וחוזרת חלילה.

ולא שהפעם היה לה קל. ספרה החדש, "האחרות" (הוצאת זמורה ביתן), הולך הכי רחוק שאפשר עם הקונצנזוס המגזרי הקלאסי. זהו מותחן נועז, אולי הנועז ביותר שכתבה, שבמרכזו סדרת רציחות מסתורית של נשים שהחליטו לא להביא ילדים לעולם.

על פניו נראה שמדובר בתשובה הניצחת שלה לכל הדודות המאנפפות והגבאים בבית הכנסת שדואגים לסטטוסה המשפחתי, אבל עבורה, כך נראה, מדובר במסר הרבה פחות נחרץ. "זה מעניין", היא מנתחת, "יש לי מערכת יחסים מאוד ארוכה עם הבורגנות הדתית בכל הספרים שלי".

אולי בעצם אנחנו בן הזוג שלך?
"אם כן, אז גם על מערכת היחסים הזאת יש לי השגות. אבל זו ללא ספק מערכת היחסים הכי ארוכה ויציבה שלי, ולמרות העליות והמורדות, הציבור הדתי הוא בן זוג די נאמן כשחושבים על זה".

רק עכשיו, כש"האחרות" תופס לו מקום של כבוד ברשימת רבי־המכר של צומת ספרים היא מרשה לעצמה לחלץ אנחת רווחה. "בהחלט חששתי מהתגובות", היא מודה. "עד עכשיו החוויות בספרים שלי היו מאוד אוניברסליות. הבדידות והרווקות ב'יצר לב האדמה', אחריו 'נערות למופת' שהחזיר את כולנו לימי האולפנה והתיכון, 'ותכתוב' שמדבר על יצירה ושברון לב. הגיבורות והקוראים היו באותו מצב נפשי־רגשי. זה בעצם הספר הראשון שבו המסלול שלי ושל הקוראים שלי מתפצל, כי רובם כבר נשואים עם ילדים. אבל להפתעתי אני מקבלת תגובות עזות מאוד דווקא מההורים שביניהם".

איך את מסבירה את זה?
"מדובר בספר שרק מתחזה לסיפור על אל־הוריות, אבל בסופו של דבר הוא עוסק בבחירות שלנו בחיים ובהשפעה של דברים שעשינו בגיל צעיר על מי ומה שאנחנו היום. הוא גם מדבר על המחיר שהבורגנות גובה מאיתנו ומצד שני על ההגנה שהיא מספקת. כששילה הגיבורה באה לבקר אצל הזוג הבורגני הנשוי היא מצד אחד בזה להם, אבל חלק אחר בה היה גם רוצה להיות שם".

קריאת אזהרה

בלאו היא לא מרואיינת שגרתית מבחינתי. אנחנו חברות כבר שנים, חולקות בינינו ילדות משותפת בבני־ברק ויש בינינו מערכת יחסים של מנטורית מנוסה החונכת פרח עיתונות צעיר. עוד זכורה לי שיחתנו הראשונה אי אז באירוע העשור לזכר "הצנועות והחסודות" של ערוץ התכלת ז"ל, אחת התוכניות הראשונות שסימנו את פריצתה הטלוויזיונית. כאשר שאלתי אותה מה קרה לה מאז ענתה בקריצה "ילדתי ספר".

והנה עוד ספר נולד, ואיתו כל הסמנטיקה הטעונה שמתלווה לכך. "מאז אפשר לומר שעדכנתי את עולם הדימויים שלי", היא אומרת בחיוך, "ז'וליה קריסטבה אמרה פעם שכל אישה צריכה או להביא ילד או לכתוב ספר. אבל יש הבדל גדול מאוד בין ילד לספר, למרות שאוהבים לדבר עליו במובן של לידה. במקרה שלי ההרגשה בכתיבה היא באמת גם כמו היריון. אני אוכלת המון במהלכה, כל ספר מעלה לי איזה עשרה קילו. אבל עם ספר, ברגע שהוא יוצא ממך החוצה, הכתיבה הסתיימה. אצל ילד העבודה הקשה מתחילה ברגע שהוא בחוץ. זאת עבודה שלא נגמרת".

רק במאי האחרון ציינה 45 שנים להיווסדה. שילה הלר, גיבורת ספרה, היא בת דמותה בהרבה מובנים. רווקה נטולת ילדים בשנות הארבעים לחייה שחרדת ההזדקנות מזנבת בה. עקרת בית כושלת שהסדר ממנה והלאה. מדריכה במוזיאון התנ"ך עם עיסוק אובססיבי בנשותיו המיתולוגיות, תקופה שגם בלאו עברה בדרך כזו או אחרת כשעבדה במכון ללימודי השואה בחיפה.

"התחלתי לכתוב את הספר בגיל 43, ממש על מה שנקרא 'הביצית האחרונה'. תמיד היה לי ברור כמו כל נערה דתייה טובה שאלך במסלול המובהק של להתחתן וללדת. ואז קרו החיים. ופתאום עולה השאלה האם זו הייתה בכלל החלטה מודעת. בשלב הזה של החיים כבר די ברור לי שלא יהיו לי ילדים, אבל זה לא שישבתי וקיבלתי החלטה כזאת. בכל פעם כשהגיע הרגע, כשהיה לי בן זוג שרצה, משהו שם הפחיד אותי. נכון יותר לומר שקיבלתי סדרה של החלטות קטנות שבסופו של דבר הובילו לכך שבגיל 45 לא יהיו לי ילדים".

בלאו לא מנסה לעשות אידיאליזציה למצבה. במהלך הריאיון היא שבה ומבהירה שאין לה עמדה אידיאולוגית נגד הורות. "אני חושבת שלרוב בני האדם מתאים להיות הורים. שאלו שיש להם ילדים לרוב מאוד מאושרים בחלקם. היו הרבה שאמרו לי 'את תתחרטי בסוף'. יכול להיות. אבל כן חשוב לי לומר שזו לא הייתה החלטה גדולה ורדיקלית, פשוט הנחתי לעצמי להגיע למצב הזה".

להביא ילד לבד זו אופציה ששקלת?
"זה מעניין, כי את קריאת האזהרה קיבלתי בעיקר מחברים גברים. יום אחד חבר קרוב לקח אותי לשיחת התערבות, כמו בסדרות האמריקניות, ואמר לי 'אם את חושבת על ילדים וזה לא קורה אז את צריכה לעשות לבד'. הוא ממש ערער אותי, כי האופציה הזאת בכלל לא עלתה על דעתי. מעניין שמי שהציע אותה היו בעיקר גברים. אולי זה מגיע מפטרונות כזאת, את יודעת, 'אישה לבדה ובואו נדאג לה', ואולי כי הם לא מבינים את ההשלכות".

כלומר?
"מנשים פחות שמעתי את זה כי הן כנראה יודעות במה זה כרוך. שלא יובן לא נכון – העובדה שהאופציה הזאת קיימת היא ללא ספק החידוש הכי גדול של הדור שלנו. יש בה שחרור וגאולה בכך שאת לא צריכה לחכות לגבר שיבוא ויציל אותך. מצד שני היא הפכה למשהו שנורא קל להציע. 'אז למה שלא תעשי ילד?', כאילו שמציעים לך לרכוש כלבלב. מה לעשות שזה לא פשוט ולא מתאים לכולן. אבל למי שרוצה זה בהחלט פתרון שמציל אותה".

בלאו מספרת שגם האפשרות להקפיא ביציות, ובכך להאריך את שנות הפוריות, לא דיברה אליה. "לא רציתי את ההתלבטות האינסופית הזאת. לא רציתי גם בגיל שישים להתעסק עם זה. עירית לינור אמרה פעם שלכל גיל יש את סט ההתלבטויות שמתאים לו. האם אני מתחרטת? לא. אגב, במשך שנים האופציה של החד־הוריות שחררה אותי. מאוד יכול להיות שאם הדרך היחידה שלי להשיג ילדים הייתה באמצעות נישואין וחתונה אולי הייתי מוצאת את עצמי בסיטואציה כזאת רק כדי לא להיתפס כאומללה. עצם זה שאמרתי לעצמי 'שהרה – אם היית רוצה ילד היה לך', שחרר אותי מהלחץ לסגור את הפינה הזו. העובדה שהחברה הדתית־לאומית אימצה בכזאת חדווה את החד־הוריות אינה מובנת מאליה. לכאורה היה אמור להיות כל כך ההפך, כי אני חושבת שהדבר שהכי מרתיע את החברה השמרנית הוא דמות האישה הבודדה, המכשפה, פורעת הסדר, והספר שלי בהחלט מנסה להתמודד איתה".

וכדרכה של בלאו, גם בספרה החדש היא לא חומלת על הגיבורות וכל אחת מהן נושאת על גבה מיתולוגיה כבדה של דמות תנ"כית. בחדרה של שילה תלויה בעלת האוב, אצל דינה קמינר המרצה למגדר זו מרים הנביאה, רונית השחקנית היא בת דמותה של לילית ונעמה המסתורית היא אשת דוד. בלאו לא מסתפקת בכך, ומדביקה לקמינר תזה מהפכנית שעל פיה חלק מנשות התנ"ך כלל לא היו עקרות אלא בחרו במכוון לא להביא ילדים.

לא קצת מרחיקֿ־לכת?
"רציתי שלנרצחת הראשונה תהיה איזו תיאוריה רדיקלית שמבחינה אקדמית לחלוטין לא אוכל לעמוד מאחוריה, אבל לפחות אוכל להשתעשע איתה. בכל היצירות שלי יש מוטיבים מהמסורת היהודית. ב'יצר לב האדמה' זה היה הגולם, ב'ותכתוב' אלו יעל וסיסרא. בתפיסה שלי, המקור לכל ההוויה המערבית המודרנית נעוץ שם ולכן היה לי ברור שהרציחות הפולחניות יהיו קשורות גם לדמויות נשיות מהמקרא.

"הצמדתי לדינה מאמר נועז שטוען שהיו נשים במקרא שלא היו להן ילדים מרצון והיו מאוד ממומשות. למשל מרים הנביאה – למרות שיש מדרש שאומר שהיא התחתנה עם כלב בן יפונה, זה לא כתוב במפורש. יכול להיות שחז"ל רצו להפוך אותה לאישה יותר תקנית. במקרה של מיכל בת שאול לעומת זאת, די מובן שהיא לא הייתה מאושרת מהעובדה שלא היו לה ילדים. כך או כך, את רואה את השרשרת הזאת לאורך הדורות וכמה שאמהוּת או חוסר אמהוּת משמעותית בהוויה של נשים".

ואם באמהות עסקינן, קשה גם להתעלם מהדמיון ל"סיפורה של שפחה" ומהעובדה שבבסיסן של שתי היצירות עומדת חברה שמרנית שרודפת את הנשים שלא מתאימות את עצמן למודל האמהות המסורתי. בלאו לא ממהרת להסכים עד הסוף עם הטענה: "סיפורה של שפחה הוא מותחן אידיאולוגי. הספר שלי הוא מותחן פסיכולוגי, וגם הפתרון לתעלומה, בלי לעשות ספוילרים כמובן, נמצא במישור הזה. למעשה הספר שלי רק מתחזה למותחן, כי השאלה מי הרוצח היא לא השאלה הגדולה שבו. מאוד אהבתי את הדיסטופיה בסיפורה של שפחה, ואחרי המהפכה הפמיניסטית ו'Me Too' אני בהחלט מרגישה שהעולם מבשל לנו תגובת נגד. לא יודעת להגיד לך מה ואיך, אבל זאת תחושתי. אז אני לא יכולה שלא להסתכל ולא לחשוב על איך היא תיראה. מצד שני – כל ההשוואות האלה נכונות עד שקוראים את הספר ומבינים שהוא עוסק הרבה יותר בבורגנות ובמוסכמות חברתיות. מישהי אמרה לי שזה בכלל לא ספר על אל־הוריות, אלא על מה יגידו. על איפה אני מול החברה".

כישרון לאחזקת הבית

היא נולדה בבני־ברק למשפחה דתית קטנה. ללא בני דודים, מוכת זיכרונות שואה. "היינו ארבעה ילדים, היום אנחנו שלושה", היא נזכרת. וזה, פחות או יותר, השלב היחיד בריאיון שבו אפשר להרגיש שקולה הנחרץ מתחלף ברעד שפתיים קל. "היה לי אח קטן, נועם, שנפטר מסרטן בגיל 14. המוות שלו הוא תירוץ מנצח שיכול היה להסביר אולי למה לא הבאתי ילדים, שזה אולי בגלל שראיתי מה זה לאבד ילד ואני לא רוצה לעבור את החוויה הזאת לעולם. אבל אני מספיק ישרה עם עצמי כדי להודות שזאת לא הסיבה. היא יותר קשורה למבנה הנפשי שלי ולחוסר היכולת להחליט ולהתחייב. אגב – יש לי שישה אחיינים שאני מאוד אוהבת".

שזה גם נושא שאת מתמודדות איתו בספר. החל מגיל מסוים הרווקה נבחנת באופן שבו היא מתייחסת לילדים.
"בכל מפגש עם תינוק את מזכירה לעצמך שצריך להיות נחמדה, אבל מצד שני לא להגזים. כל תנועה נבחנת. אבל אני מאוד אוהבת ילדים, וילדים אוהבים אותי, מהסיבה הפשוטה שאני לא מתייחסת אליהם כאל ילדים אלא כאל אנשים קטנים. ילדים זו המצאה די חדשה מהמאה ה־19. פעם היו מספרים סיפורי עם ואגדות מצמררות. ילדים היו נחשפים אליהם ואף אחד לא התרגש מזה".

למרות שהחלה את דרכה בעיתונות, היא מגדירה את עצמה כחסרת חושים עיתונאיים בעליל. "בתחילת שנות התשעים הייתי כתבת בערוץ 7", היא נזכרת. "מהר מאוד התברר לי שאני לא בדיוק חיית אקטואליה. השיא היה כשנשלחתי לסקר את האזכרה לאוטובוס הדמים ובמהלכה התמוטט שמחה הולצברג, אבי הפצועים, וזמן קצר לאחר מכן נפטר. כשחזרתי הביתה ראיתי שמחפשים אותי בדחיפות מהמערכת. הם כמעט התעלפו כשנודע להם שלמרות שנכחתי במקום לא היה לי צל של מושג מה אירע שם".

את צעדי הכתיבה הראשונים עשתה בהבלחות פובליציסטיות בעיתונים "מעריב", "הארץ" ו"העיר". משם המשיכה לטלוויזיה כמגישה בתוכניות היהדות של הערוץ הראשון דאז. על הדרך ייסדה את טקס יום השואה האלטרנטיבי, ובהמשך פנתה למחוזות התיאטרון והספרות עם "יצר לב האדמה", "נערות למופת", ההצגות "ותכתוב" ו"האחרונה" – לכולן מכנים משותפים הכורכים בין נשיות, גורל ומוות. ועם כל הצלחה שרשמה, כך נדמה, נאלצה להתמודד שוב ושוב עם שאלות ותהיות על מצבה המשפחתי ורצונו העז של המגזר "לחתן אותה".

ב"האחרות" היא מכניסה את הקוראים לראשונה לעולמה של הרווקה המתבגרת. "מעולם לא הייתי טובה בתחזוקת בית", אומרת שילה בספר, "אני זוכרת את התקופה הקצרה־להכאיב שבה מאור ואני גרנו יחד. כמה עכבות היו לי בנוגע לזה, כמה פחדים, אבל הם כנראה לא כוּונו כלפי הדברים הנכונים, כי מה שהתגלה כאיום הגדול מכול על שלוות נפשי היה הצורך המתמיד להעמיד פני בקיאה ורגילה בכל משימות הבית. מהו פרק הזמן ההגיוני להחלפת המצעים? מתי הרצפה חייבת להישטף? במה מנגבים את השיש כדי שלא יהיה דביק וגושי? איזו מין אמא תהיי? למה מיועדות המטליות האלו שמונחות בטבעיות בכל בית ליד הכיור? כל המסתורין הזה של להחזיק בית".

אז זה הסיפור? מטליות ושיש דביק?
"אני מאוד אוהבת את הלבד שלי. הרעיונות הכי טובים לכתיבה מגיעים משעות של בהייה. במציאות אני כמובן הרבה יותר מתונה מהגיבורה בספר, אבל אין לי בעיה לחשוף את אותם דברים שכן משותפים לנו, וזה העניין של אחזקת הבית. אם מדברים על כישרונות מולדים, אז לדעתי יש דבר כזה שנקרא 'כישרון להחזיק בית'. אין לי מושג איך מתפעלים את הדבר הזה וזה פשוט לא בא לי באופן טבעי. אני נורא מקנאה בנשים האלו שישר נכנסות למטבח ומתחילות להעמיד סירים".

בדומה לחייה האמיתיים, גם בספרה הנוכחי בני־ברק משמשת כדמות נוכחת־נפקדת. מהעיר שתושביה הסרוגים נבוכים לספר שהם גרים בה ומשתמשים בשם הקוד "גבול רמת־גן", ועד למקום מפלט שרק בו היא חשה נחשקת ורלוונטית.

"בני־ברק צריכה להודות לי", טוענת בלאו, "היא מעולם לא נראתה כל כך מסקרנת בספרות העברית. כשהתחלתי לכתוב את הספר גרתי בתל־אביב. ואז קרה דבר נוראי – פיתחתי איזה קיבעון שאני מסוגלת לכתוב רק בבני־ברק. אלוהים יודע למה, אבל את כל הספרים שלי התחלתי בתל־אביב וחזרתי לכתוב בבני־ברק. זה פתולוגי אצלי. אני מניחה שזה משום שכל סופר עובד מהדברים שמפעילים את התת־מודע שלו, ובני־ברק בשבילי היא אזור נקי שמחזיר אותי לילדות. בתל־אביב יש הרבה רעש לבן. בכל יציאה לרחוב את פוגשת איזה אקס או בוס פוטנציאלי".

תמונת פרופיל

את הספר בחרה להקדיש לאורי אורבך, ידיד נפשה, שליווה אותה לאורך כל יצירותיה. "יצא שזה הספר הראשון שלי שראה אור אחרי מותו. אני ממש יכולה לדמיין אותו מסתכל שם למעלה ואומר לעצמו, 'שור'ה, זה הספר שאת שמה אותי עליו?'. מצד שני הוא תמיד עודד אותי למתוח את הגבולות. פעם אמר לי שמצחיק אותו לחשוב שאת הדברים הכי רדיקליים על המגזר כותבת בחורה דתייה שגרה בבני־ברק. אני גם חושבת שאם הוא היה חי היום הוא בהחלט היה מעדכן את האמירה 'הטובים לתקשורת' ב'הטובים לתרבות'".

הייתם בסטטוס מאוד שונה ובכל זאת שמרתם על קשר הדוק.
"כשהגעתי לגיל שלושים קיבלתי החלטה אסטרטגית שאני לא מתארחת יותר בשבתות. האחרונים שהמשכתי להתארח אצלם היו אורי ומיכל. הוא יכול היה להגיד לי 'שׂוּרה, מתי נחתן אותך?' והייתי עונה לו 'אורי, אורך רוח'. בא לי לבכות כשאני נזכרת. מה שאהבתי אצל אורי ומאוד חסר לי זו הראייה ממעוף הציפור. היום הכול נורא נקודתי – כל דבר שקורה ישר זוכה בתגובות אימפולסיביות. לאורי הייתה הסתכלות מלמעלה והבנה עמוקה של הדברים. הוא היה מהמסרבים להזדעזע. הרבה פעמים נוצר דיון ציבורי ואנשים שואלים את עצמם מה אורי היה אומר עליו. אז בואו נתחיל מזה שקודם כול, הוא לא היה מזדעזע. היה בו שילוב של ענייניות ושל סירוב לעשות עניין".

למה בחרת לגיבורה את השם שילה?
"יש שלב מהמם ביצירה, שהוא בחירת השמות. אני הרי גונבת מחומרי החיים שלי ובטיוטה הראשונה כל השמות היו אמיתיים ורק מאוחר יותר שיניתי אותם. נריה מבוסס על אהוב רחוק והבנות מהאוניברסיטה על חברות שהכרתי. עם שילה זה היה די ברור. כשהייתי צעירה ורציתי לכתוב בעיתונים חיפשתי לעצמי פסבדונים, אין לי מושג למה בעצם. אמרתי לעצמי שלא אשתמש בשם שלי ובחרתי בשם שהוא למעשה ראשי תיבות של שרה באקרוסטיכון – 'שילה רוט הלר'. מכיוון שלא הצלחתי לפרוץ בקריירה העיתונאית, שילה נשארה ללא שימוש ושמרתי לה חיבה עצומה. כשהתחלתי לכתוב אמרתי לעצמי שזה הזמן שלה לעשות קאמבק".

הנה עוד כמה פרטי מידע מפתיעים לגבי בלאו – אין לה רישיון נהיגה, בענייני אופנה היא רוחשת חיבה בלתי מוסברת לצבע השחור, והיא מצטלמת רק בזווית מסוימת שבה האף שלה נראה, לדבריה, נורמלי.

"מעניין שלא דיברתי על זה מעולם עד היום. אגב, פגשתי בפסטיבלים לא מעט סופרים שלא נוהגים, אז אולי זה משהו ביוכימי במוח. גדלתי במשפחה בלי רכב, תמיד המכונית נראתה לי מעולם אחר. כשחברות בשירות הלאומי התחילו ללמוד זה הלחיץ אותי, לא ידעתי איך ניגשים לכלי הזה ואמרתי לעצמי שאחכה לגיל בשל יותר. ואז את מתבגרת וזה פשוט לא קורה, קצת כמו עם ההורות. את מניחה לעצמך להגיע למצב שבו יום אחד את מתעוררת בגיל 45 ללא רישיון ואין לך מושג איך זה קרה. אני כן אומר שיש לי תכונה של בהייה וחלימה בהקיץ, שממנה גם מגיעים הרעיונות שלי, אז אולי יש לי פחד שאנהג ואבהה ואז אמצא את עצמי בתוך בגאז' של רכב אחר".

והשחור?
"יש לי חיבה למראה הגוֹתי ולספרות הגותית. היא נוצרה בערך בגיל 25 ומאז פשוט המשכתי לקנות יותר ויותר בגדים שחורים. יום אחד פתחתי את הארון והבנתי שזה כל מה שאני לובשת. שימי לב שכל הזמן חוזר אצלי המוטיב של אי־החלטה. מין מצב נפשי כזה שבו את נותנת לדברים לקרות. מדי פעם אני לובשת צבעים אחרים, וכשזה קורה, בגלל שאני טיפוס קיצוני, אני לא קונה אפור אלא אדום, זהוב, משהו גרנדיוזי. אבל בכל פעם שאני לובשת אותם אני מרגישה שיצאתי קצת מהאני הטבעי שלי".

וזווית הצילום של האף?
"נשבר לי האף בילדות ומאז הוא לא סימטרי אז אני מקפידה להצטלם בזווית הזו".

יש גם סצנה בספר שבה התינוק של החברים לוקח את המכונית ושובר לשילה את האף.
"זה באמת קרה. הרמתי את האחיין שלי על הידיים והוא הנחית לי צעצוע מעץ על הפרצוף. נסעתי לבד למיון באמצע הלילה והיה מדהים לראות איך הפקידה המשועממת אומרת בלקוניות 'שם. משפחה'. לא מרימה עין. איך שאמרתי שנשבר לי האף ושאני בלי מלווה היא פתאום התעוררה, תקעה בי מבט ושאלה: 'את נשואה?'. זה כמו פעמון אזעקה אצלם. אישה מגיעה לבדה עם אף שבור, ישר חושבים שהיא אישה מוכה. אחר כך בצילום הרנטגן שאלו אותי אם אני בהיריון. כל הביקור במיון היה לי כמו מסע בין חבורת דודות דאגניות שקוראות אותי לסדר".

הקנאה הטובה

אחד הדברים היפים והנוגעים בבלאו הוא חוסר הביטחון התמים שהיא מפגינה בכל פעם שהיא משחררת יצירה לאוויר. עם רזומה של שלושה ספרים, שני מחזות, פרס יצירה לסופרים ומשוררים, ועדיין היא זקוקה לאישורים כמו ילדה קטנה שחזרה עם ציור מהגן. גם כשאני מציינת בפניה ש"האחרות" הוא ממתק ספרותי, שבלעתי אותו בפחות משבת אחת, גם כשפייסבוק והעיתונות מוצפים בביקורות מפרגנות – היא עדיין נדמית כמי שמסרבת להאמין.

"אני מרגישה שהספרות נמצאת במאבק קשה מאוד מול תור הזהב של הטלוויזיה, אבל אני באמת מאמינה שהיא האמנות הנעלה ביותר. לא תשכנעי אותי אחרת. בטלוויזיה את צריכה להיכנע לאילוצי הפקה. בספרות כל מה שיש לי בלב עובר ישירות לדף. אנשים קוראים פחות ספרים וזה בהחלט מציק לי, אבל אסור להספיד את הספרות. יש בה משהו שמפעיל אותך באופן ששום יצירה אחרת לא יכולה להפעיל".

בעבר כתבת מאמר חשוף וכן על קנאת הסופרים שאת רוכשת לקולגות שלך. את עדיין מרגישה במאבק הזה?
"אני קנאית. אין לי בעיה להודות בזה. רוב חיי הבוגרים העבודה העצמית שלי היא סביב הקנאה. מגיל מאוד קטן הרגשתי אותה. עוד כשהייתי בת חמש ונתנו לחברה שלי רקמה של סוס פרצתי בבכי של קנאה. יש יחס לקנאה כרגש מאוד בזוי אבל אני מקנאה בסופרים מצליחים. ניר ברעם הוציא לפני ארבעה חודשים את 'יקיצה' שמאוד הצליח וליוויתי אותו מקרוב בקנאה. זו קנאה חיובית והוא יודע את זה, אז אין לי בעיה להודות בה, כי זו קנאה טובה שדוחפת אותך קדימה, היא לא מרה ואפלה. מה שמציל אותי הוא הכוח הנוסף של הקנאה, שגורם לי לדרייב ולאמביציה להצטיין. אני גם לא צרת עין. אין לי בעיה שיהיה לאחרים – אבל אני גם רוצה לעצמי".

את "האחרות" שלה לא חששה להכניס לסטריאוטיפ המוכר של הרווקה הממורמרת. הן מקנאות זו לזו, רבות ומסוכסכות, כרוכות באהבת נפש זו בזו ועם זאת מלאות בטינה עתיקה. קונטרה כמעט מושלמת לבלאו עצמה, שכל הקשרים שפוספסו, הילדים שנגנזו, החלומות על בית שלא מומשו – אף אחד מהם לא הפך אותה לשיפוטית כלפי סובביה. רק על עצמה לדבר ידעה, ועל כנותה היא מספרת.

"אני חושבת שאני חיה חיים שמאוד מתאימים לי. שכן משמחים אותי. אני מאמינה שבסופו של דבר הנשמה כן בוחרת את המסלול שמתאים לה במובן העמוק. יכול להיות שאני כורתת את הענף או את הרחם שאני יושבת עליו, אבל אני באמת מאמינה שלרוב האנשים חיי המשפחה וגידול הילדים מתאימים נפשית. רק רציתי לומר, ואולי דרך הספר, שאם זה לא קורה מאיזושהי סיבה יש לך זכות קיום. גם אחרי הספר אני לא יוצאת עם הצהרה. את יכולה לשבת איתי פה עוד שעה ולא אהיה מסוגלת להוציא מהפה שלי את המשפט 'אני, שהרה בלאו, רווקה בת 45, בחרתי בדעה צלולה שלא להביא ילדים לעולם'. לא מסוגלת להגיד את זה. מצד שני אני מספיק ריאלית כדי להבין שאם לא יקרה משהו מפתיע ובלתי מתוכנן – זה כנראה יהיה המצב".