מאז ומתמיד ביקשו הוגי דעות להציע "מפת דרכים" שדרכה אפשר יהיה להבין את מהות החיים, מהות העולם ומהות האדם. "אורות התשובה" של הרב קוק הוא מעין מפת דרכים כזו. מן המפורסמות שהרב קוק עצמו ראה בעיסוק בתשובה את אחת הנקודות הארכימדיות של תורתו: "התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים… הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותיה…" (הקדמת הראי"ה קוק ל"אורות התשובה"). אותה תשובה רחבה בהרבה מהתחושה המצומצמת של מי שמכה על חטא בתפילות יום הכיפורים. לדעתו של הרב קוק, היא המהות והתמצית של החיים כולם. היא גם המפתח להבנת העולם והתהליכים הקורים בו. שאיפת כל נברא היא לעולם מתוקן, טוב יותר, וביכולתנו להביא לעולם כזה תוך תיקון פרטי ואישי ותיקון חברתי וכלל עולמי. הכול טוב ויפה לכאורה. אלא שמול מציאות החיים אנו מתקשים פעמיים: בפעם הראשונה, בהגדרות של מהו "טוב" ומהו "רע"; ובפעם השנייה, בהבנת היכולת שלנו לעשות ולשנות.
אלתורי הגות עכשווית
מעט פחות מתשעים שנה עברו מאז פטירתו של הרב קוק בחודש התשובה של שנת תרצ"ה. העולם השתנה לבלי הכר. מגמות לאומיות, שהיו הלב החי והפועם בתרבות, הפכו כמעט למוקצה. האידיאולוגיות הגדולות, שבשמן, לכאורה, דיבר גם הרב קוק כבר מזמן פשטו את הרגל. האם מפת הדרכים שלו שורדת על אף השינויים התרבותיים רחבי ההיקף? ומה נעשה עם השפה הקשה? (ולא, ניקוד הטקסט לא הופך אותו למונגש). הרב וילק מרים בספרו החדש את הכפפה ואומר בפשטות כי משנתו של הרב קוק היא פלטפורמה משמעותית להבנת סוגיות היסוד של חיינו בהווה, כאן ועכשיו. את הטקסט הוא מבאר בפשטות, לא פעם מלאכת אמן ממש, אבל בעיקר שואל על משמעות הדברים לאדם, לחיים ולעולם בימינו.
הרקע לכתיבת הספר הוא שיעורו הקבוע של הרב וילק בישיבה הגבוהה "אור תורה מחניים" שבגוש עציון, שבראשה הוא עומד. ממילא, הפלטפורמה של הספר היא הסבריו ופרשנויותיו של הרב וילק לפסקאות של הרב קוק, מנקודת מבט דתית, חינוכית ועכשווית. הספר מכיל את הטקסט המלא של "אורות התשובה", ומחולק לפרקים קצרים, מה שמאפשר ללמוד בו בקביעות בימי אלול ולדעתי גם בכל ימי השנה.
את המבוא לספר כתב פרופ' אבינועם רוזנק, המתאר את כתיבתו של הרב וילק כמי ש"יוצר מסע עכשווי שיש בו ניגון בסגנון של ג'ז על התמה של הרב קוק" (עמ' 19). דימוי מצוין לדעתי. נגני הג'ז מתחילים לנגן מתוך מחויבות לתווים, ואז מייצרים אימפרוביזציות משלהם. זו המשמעות העמוקה של בית מדרש חי, שיש בו "שפה אחת ודברים אחדים". כך מתפתחת מחשבה רלוונטית, שיונקת את יסודותיה מקודמיה ויוצרת מנגינה חדשה במציאות חדשה. כך הופכת מוטיבציה הגותית של בן דור מסוים למתווה של חיי עולם, או בלשונו של הרב קוק "חיים עד העולם".
מוסר, ארוטיקה ועין טובה
אחד האתגרים החינוכיים המרכזיים בימינו הוא יצירת הלימה בין שפת בית המדרש לבין שפת החיים. רבים מבוגרי מערכות החינוך הדתיות, גם לאחר שלמדו שנים במדרשות ובישיבות, מתארים בכאב את חוסר ההלימה הזה וחוסר הרלוונטיות לחיים. הרב וילק מודע לאתגר, ועושה מאמץ מיוחד בהקשר זה. די בהתבוננות בביבליוגרפיה העשירה ויוצאת הדופן שבספר: מהתנ"ך וחז"ל דרך הראשונים והאחרונים, האר"י, רמח"ל, רבי נחמן ור' צדוק ועוד, דרך פילוסופים חשובים דוגמת קאנט, הגל, ניטשה ועוד, וכלה בכתיבה מדעית בת זמננו ממגוון תחומי דעת ואפילו נגיעות בשירים לועזיים ועבריים (IMAGINE של ג'ון לנון, שלמה ארצי וחווה אלברשטיין למשל). לא נפקד גם מקומם של ג'יי קיי רולינג וספרי הארי פוטר, ומצד שני אביעד קליינברג ויובל נח הררי.
מעבר לבקיאות המרשימה, ומעבר לכך שלא מקובל לפגוש התייחסות רצינית כזו למגוון סוגי התרבות שסביבנו אצל ראשי ישיבות, הרי שהשימוש בכל אלה נעשה בבהירות ולצורך. בכל פעם שמחתי לגלות עד כמה הדברים מתכתבים עם המסר הכללי של הפסקה כפי שהרב וילק מבין אותה.
חשוב מכך, הרב וילק לא נמנע מלעסוק בעומק ובבהירות בסוגיות שהרב קוק הציג אותן ברמה ראשונית בלבד. למשל, הרב קוק כתב: "תורת ההתפתחות ההולכת וכובשת את העולם כעת היא מותאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות" (אורות הקודש ב, ובדומה קובץ א, תקצד). "רזי העולם של הקבלה" הם בעיקר תפיסתו של הרב קוק את מעשה האדם, שהוא גם מעשה התשובה, כהשתלמות והתקדמות בדרך לשלמות הגדולה. אפשר להבין שמדובר כאן בתפיסה אוטופית הרמונית ומנותקת מקשיי ההתפתחות, אך הרב וילק מבין שזו טעות בהסתכלות על דברי הרב קוק. בדיון על יעדי התשובה (עמ' 78־76) מסביר הרב וילק איך התבוננות מעמיקה על האבולוציה יוצרת את ההבנה ש"רק האדם הוא המעניק לשלמות זאת משמעות, ממש כמו הקב"ה הרואה את מעשיו ואומר 'כי טוב'" (עמ' 77). הרב וילק גם מחלק בין תפיסות שונות בתוך המחקר על האבולוציה, ומיישב בין התלם האלטרואיסטי בהבנת התהליך האבולוציוני לבין דבריו של הרב קוק. פנורמה מעין זו מאפיינת את רוב הדיונים בספר, והופכת את הדברים לאקטואליים ורלוונטיים מאוד.
המחבר לא חושש לגעת גם בנושאים הנחשבים לכאלה "שהצנעה יפה להם". בדיון על עין טובה (עמ' 206־201) הוא דן בטביעת העין התרבותית של מובילי התרבות בת זמננו. בתחילה הוא מצטט באריכות משירו של רוברט פרוסט, שהוא שיר הלל לאלה הפוסעים בדרכים לא קונבנציונליות, ואחר כך מזהה במילים חדות כתער את הסכנה של הליכה בדרך זו. הדוגמאות, לגמרי בנות זמננו: "העולם שלנו מלא באנשים ההולכים בדרך לא סלולה, הם אותנטיים, נוסעים למסעות חיפוש עצמי במזרח או במערב, משתתפים בסדנאות רוחניות, מקעקעים את גופם; יחד עם כולם…". הוא לא חושש להתייחס לפן המיני של אינדיבידואליזם זה, ומביא את דבריו של ניר מנוסי על המהפכה הארוטית ועל המחירים שהביאה, שהשפיעו ומשפיעים בעוצמה רבה על התרבות עד היום.
בפסקה המקורית ב"אורות התשובה", שעליה מתבססים הדברים, התייחס הרב קוק לשאלת הבנת המוסר והשיפוט המוסרי כפונקציה של עין המתבונן על העולם. מי שיש לו עין טובה רואה תיקון. מי שלא רואה תסכול וקלקול. הרב קוק ראה פוטנציאל של תיקון בכול. הרב וילק מראה שהדברים רלוונטיים גם במאה העשרים ואחת, במציאות נרטיבית פוסטמודרנית שאותה הרב קוק כלל לא הכיר. לכל אלה קשה להגיע בלי דיאלוג כן עם התרבות שסביבנו. מי שבורח מדיאלוג כזה, אומר הרב וילק כמה וכמה פעמים, ימצא עצמו מציג מפת דרכים לא רלוונטית לדור הבא. חייבים להציג עמדה של חיי תורה העומדים מול העולם באופן אמפתי ולא מתנשא.
על הדשא שמאחורי הבעש"ט
נושא מרכזי העובר כחוט השני בספרו של הרב וילק הוא העיסוק במוסר בזמננו. הרב וילק מזהה בדברי הרב קוק קריאה נרגשת (וקצת נואשת) לתלמידי החכמים לפתוח את מושג המוסר בצורה רחבה בהרבה ממה שהיה מקובל בעולם היהודי. אם המטרה היא תיקון עולם, הרי שחיים של תיקון עולם אמורים להוביל לשם, ולא רק לגאולת עם ישראל. אגב, הרב קוק עצמו רמז בכמה מקומות על כך שסמוך לתיקון העולם הלאומיות כולה תמצה את תפקידה, ובתוך כך גם עם ישראל (למשל: "פנקס אחרון בבויסק", פסקה ה ועוד).
בפרק "עירוב תחומין" (עמ' 89־82) קורא הרב וילק להיזהר מלתפוס את המציאות בעין דתית חד־ממדית. הוא יוצא באופן ברור נגד אמירה רבנית שלפיה "לא נלך לשמוע איך זה מתקבל בציבור מחוץ לבית המדרש, לא נלך לראות מה אומר המוסר העולמי של חירות, צדק ושוויון ומעמד האישה, לא הם ילמדו אותנו…" (עמ' 83). בהמשך מנסח הרב וילק את עמדתו, העומדת בניגוד לתפיסות השמרניות הקלאסיות, הרואה בתשובה "תנועה של התחדשות העולם". התפקיד הזה מונח לפתחיהם של אנשי תורה, ובפועל, מסביר הרב וילק במילים חדות, אנו עדיין רחוקים משם. רחוקים, בשם התורה, מתלם של חיי תיקון עולם.
דוגמה נוספת לאופן הישיר שבו מתייחס הרב וילק לאתגרי המציאות היא בפרק "מר־מתוק" (עמ' 230־227). בפרק זה הוא נוגע באחד האתגרים המשמעותיים המוכרים היום לאנשי חינוך: תופעת הדיכאון המתרחבת. נאמן לשיטתו העקרונית של הרב קוק – שלפיה כל תופעה רעה היא אכן רעה ביישומה במציאות, אך בשורשה יש טוב שמבקש להתגלות בצורה נכונה ומאוזנת – כותב הרב וילק: "אפשר רק לשער כי הרב קוק היה רואה בזה אור פנימי, שיש לראות בו תיקון גדול וגם להיזהר ממנו מאוד" (עמ' 228).
דומני שבהמשך דבריו אפשר להבין את עמדתו העקרונית של הרב וילק ביחס לכותרת הספר "נעשה אדם". מי יעשה ומה טיבו של אדם זה? כותב הרב וילק: "ממה תבוא הגאולה? … ברור כי רק פגישה מחודשת עם הקב"ה תוכל להביא מזור, משום שרק מה שנשגב ממידת אנוש יכול להיות מטרה לחיים. והפגישה הזו, שוודאי יסודה יהיה בדת ישראל, תהיה גם למעלה מן הדת במובנה המצוי…" (עמ' 229). החיבור לנשגב הוא הנותן כוח. הגדרת כוכב הצפון והחתירה להגיע אליו מאפשרות את עצם ההליכה בכיוון הנכון. אולי לא נגיע לשם כל כך מהר, אולי נחמיץ לפעמים את הדרך, נתמודד עם דיכאון וכאב, אבל ההליכה הזו היא התשובה האמיתית.
את עשרות העמודים האחרונים בספר קראתי בשמחה ובעיון רב בשבת במז'יבוז', בבית המדרש של הבעש"ט ועל כר הדשא שמאחורי קברו. הבעש"ט, כזכור, הבטיח שהמשיח עצמו אמר לו שיבוא לעולם הזה "עד אשר יפוצו מעיינותיך חוצה". רציתי לומר לבעש"ט, דווקא בקריאת דבריו של הרב קוק באורות התשובה יחד עם פירושו מעורר ההשראה והעניין של הרב וילק, שהוא זכה ומעיינותיו אכן פורצים החוצה. בעוצמה גדולה. לא בטוח שבדיוק כמו שהוא ראה לנגד עיניו, אך בהחלט על בסיס דבריו ודברי רבותיו ותלמידיו. ספרו של הרב וילק מציג מודל מקדם, מאפשר ומנגיש לכל מי שמוכן להשקיע קצת מחשבה בחייו ולהתבונן במראה בכנות. בצד הביקורת הלא פשוטה על המציאות בת זמננו, הרב וילק, כמו הרב קוק לפניו, מציע את הטוב והמשמח בחיים, בעולם ובמעשה האדם.
נעשה אדם
החיים על פי אורות התשובה
שלמה וילק
ידיעות ספרים, 2018, 239 עמ'
