בשכונת פלורנטין בתל־אביב, לצד מסעדות הגימיק והברים התוססים, לא מעט תל־אביבים רעבים מוצאים נחמה דווקא בתפריט המרוקאי־טריפוליטאי במסעדת "ציפי ובניו". הלקוחות מתיישבים, טועמים את המנות בהנאה ומאזינים למוזיקה הנהדרת, אבל תמיד זוקפים גבה כשלשולחנם ניגש לא אחר מהשחקן אימרי ביטון, עם מגש ביד.
״זאת מסעדה שהקמנו אני ואחי, שי", הוא מסביר את המחזה המוזר. "בחירת השם היא גימיק שמזוהה עם פרויקט משפחתי – כמו 'אבי ובניו'. רצינו לתת כבוד לאמא שלנו, הבשלנית. התפריט מורכב מהאוכל החם שגדלנו עליו. אמא שלי היא סופר־וומן, שפרנסה שלושה ילדים לבד ובישלה להם מכל הלב, מגיל קטן הצטרפתי אליה למטבח. אחי ואני חלמנו הרבה זמן לפתוח מסעדה. רק בשנה שעברה נפלה בחלקנו ההזדמנות, ועפנו עליה. בשבילי זה מדהים, ככה אני מרוויח זמן עם אמא, שעברה למרכז בזכות המסעדה. גם לה זה עושה טוב. עד עכשיו רק אנחנו והסביבה הקרובה החמאנו לה על האוכל, והיום שכונה שלמה מפרגנת. אוכל ביתי תופס, לא משנה איפה תגיש אותו״.
ולא מפריעים לך המבטים מהלקוחות שמזהים אותך?
"זה קורה לא מעט", הוא מחייך, "אלה בעיקר מבטי רחמים. מביך את הלקוחות לראות אותי במצב הזה, אבל בשבילי הוא הכי טבעי, פשוט ובטוח. הם תוהים אם קרה משהו, אולי נפלטתי מהתעשייה. קשה להם לקבל את זה ששנייה אחרי שהם ראו אותי בטלוויזיה אני מגיש להם אוכל. הרי מצופה משחקן לחיות חיים של 'כוכב' או 'סלב'. באופן כללי, אני לא חושב שאני כוכב ומעולם לא התנהגתי ככה. אני רוצה לשחק. אני לא מחפש פרסום או תהילה. לכן אני לא מתבייש לעמוד בדלפק או להסתובב בין שולחנות".
בתוך כל הכאוס, יש עדיין צימאון לאיכות טלוויזיונית. החדשות לא הולכות לשום מקום, וברגע שמסתיימת המהדורה אנשים רוצים לראות משהו טוב
ביטון, בן 37 מיפו, נשוי לתמר ואב טרי, משתתף כעת בסדרה "האיש שרצה לדעת הכול" של כאן 11. עד כה השתתף בעשרות סרטים וסדרות, ובהם "שעת נעילה", "המדרשה" ולאחרונה "הבית ברחוב פין״, יצירתו של אמיר מנור. את הופעתו על המסך הוא חייב לפגישה אקראית שהתרחשה כשמִלצר לאחד ממורי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. "המשחק פגש אותי פה בשכונה", הוא מצביע על הרחוב. "אחרי הצבא מלצרתי בבית הקפה פלורנטין 10, ועולם המשחק התחיל לקרוץ לי. בוקר אחד הגיע לקפה מורה למשחק, ששי סמוכה. הוא מורה מדהים שמאות שחקנים חייבים לו את העובדה שהם במקצוע. הוא גרם לי להאמין שהמקצוע הזה בשבילי. תביני, לפני שפגשתי אותו לא חלמתי על זה ומעולם לא הופעתי בהצגה. פה ושם ראיתי סרטים בשביל הכיף".
איך הוא שכנע אותך?
"ששי כל כך פשוט ואותנטי, הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי כל החיים למרות שנפגשנו לפני עשר דקות. הוא שכנע אותי לבוא לשיעור ניסיון. כשהגעתי היו שם בערך עשרים חבר׳ה בגיל שלי, מגניבים ויפים. הם עפו על עצמם, ולא הפסיקו לזוז ולעשות מונולוגים. זה הדליק אותי. אחרי כמה חודשים נרשמתי לסדנה שלו, והתאהבתי יותר ויותר עד שהחלטתי ללכת לאודישנים בבית הספר למשחק".
לאט ובזהירות נטמע ביטון בעולם המשחק, ומדי פעם הבליח לצד שחקנים מוכרים ונחשבים. אחת הקפיצות הגדולות בקריירה שלו הייתה הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11) שבה כיכב כרב"ט ג'קי אלוש, לוחם אמיץ וערכי. "גם לפני אלוש היו לי תפקידים טובים, אבל אני חייב הרבה ל'שעת נעילה', ובראש ובראשונה לבמאי ירון זילברמן שהאמין בי. עד אז לא שיחקתי את הגיבור הערכי, מלח הארץ. תמיד הייתי הבחור הבעייתי והנוגע ללב, 'הערס הרגיש'. פתאום קיבלתי הזדמנות לגלם דמות אחרת ובסדרה נצפית מאוד. גם הסדרות ששיחקתי בהן לפני כן היו נצפות מאוד, אבל ברור שהן לא קיבלו חשיפה כמו 'שעת נעילה'. היא הייתה קונצזוס. מדינה שלמה ראתה את הפרצוף שלי ובחנה את המשחק שלי".
איך הרגשת עם הפרסום?
"זה היה מטורף. קשת רחבה של רגשות. גם מבלבל וגם מרגש. גם משמח וגם מפחיד. זה רגע מכונן בחיים של שחקן, להפוך מאדם אלמוני לאחד שהולך ברחוב וכמעט כל אחד מזהה אותו ומחווה את דעתו״.
לאחרונה ביטון גם ניסה לטפח קריירה בינלאומית, ואלמלא 7 באוקטובר הוא היה משתתף בפרויקט גדול. ״זאת הפקה אמריקנית שהייתי אמור לשחק בה את ישו. הם היו אמורים לצלם חודשיים בנצרת, ואז בארה"ב. בגלל המלחמה ההפקה ברחה מפה".
ישו? זה תפקיד שאתה לא ממש רגיל אליו.
"בתקופה האחרונה אני יוצא הרבה מאזור הנוחות שלי ומנסה תפקידים שמחדשים לי המון. לפני שנתיים שיחקתי דמות של הומו שמדבר בלשון נקבה, זה היה אחד התפקידים הכי מאתגרים שעשיתי והייתי מאוד גאה בו. אפילו קיבלתי עליו מועמדות לפרסי האקדמיה. אני חושב שמאז, לא מעט מלהקים ומפיקים הצליחו לראות אותי באור שונה. גם התפתחתי בתור בן אדם, השתכללתי והתבגרתי. דמות 'הערס הרגיש' הייתה הפורטה שלי, וזה גרם לי להיצמד אליה. ידעתי שאני עושה את זה טוב, שזה בכיס שלי. באופן כללי ידעתי שאם אגש להיבחן לתפקיד כזה, רוב הסיכויים שאקבל אותו. אני נהנה לחזור לשם, אבל משתדל לשמור על ראש פתוח".
"שעת נעילה" לא רק העניקה לביטון פרסום פתאומי, אלא גם חשפה מחדש את הצל המלווה אותו עוד משירותו במלחמת לבנון השנייה – הפוסט־טראומה. "על הסט היו המון רגעים שהחזירו אותי אחורה והקשו עליי מאוד", הוא מספר. "אני זוכר שבצילומים לא הצלחתי לישון בלילה והרבה פעמים יצאתי מפוקוס. לא הייתי במיטבי".
חששת מהצילומים של הסדרה?
"לא נתתי לפוסט־טראומה מקום כי רציתי את התפקיד מאוד. הבנתי שזה פרויקט חד־פעמי, וזאת באמת הייתה הפעם הראשונה שעשו סדרה כזאת מושקעת בישראל ועוד על מלחמת יום כיפור. ההתלהבות גברה על הפחד והלכתי על זה".
הפחד חזר על הסט?
"האמנתי שאנצח אותו, אבל היו לי רגעים קשוחים. שם נפל לי האסימון. הבנתי שזאת תופעה אמיתית ושהגיע הזמן שאודה בה. עד אז ידעתי שיש לי בעיה, אבל חששתי שאם אדבר עליה בקול, משהו בחיים שלי ישתבש. לא רציתי בזה, אז ניסיתי להדחיק.
"מה שנתן לי את החותמת לכך שזה בסדר לדבר בקול על מה שאני עובר היה המפגש עם לוחמי 73׳, ששיתפו אותנו בפוסט־טראומה שלהם ואיך הם מתמודדים איתה"
"אלה היו זמנים אחרים. לפוסט־טראומה לא היו שם ופנים, וגם לא לגיטימציה. בקושי דיברו עליה. מה שנתן לי את החותמת לכך שזה בסדר לדבר בקול על מה שאני עובר, היה שפגשנו את לוחמי 73׳, והם שיתפו אותנו בפוסט־טראומה שלהם ואיך הם מתמודדים איתה. פתאום נפגשתי עם אנשים שיש להם התמודדות כמו שיש לי, אבל בניגוד אליי הם מדברים עליה בקול ולא מתביישים לחשוף שהם מטופלים ויותר מזה, מצליחים לנהל חיי משפחה תקינים. היינו כבר חודש מתחילת הצילומים כשהחלטתי שאני מפסיק להתפדח ומטפל בעצמי".
סיפרת את הסיפור שלך?
"ברור, נעשיתי הרבה יותר פתוח. אני מרצה, נפגש עם קבוצות לוחמים שנמצאים בתהליך טיפולי ומשתף את הסיפור שלי כדי שיבינו שמה שהם עוברים זה לגיטימי, ויש איך להתמודד איתו. לפני חמש שנים הייתי במציאות אחרת, זה פער עצום".
בחודשים האחרונים הצטרפו רבים להתמודדות הזאת.
"זה מדיר שינה גם מעיניי, אני תוהה אם למדינה שלנו יש יכולת לטפל בכל כך הרבה אנשים, ובדרך הטובה והנכונה ביותר. יש המון גופים שעושים את זה מדהים, אבל זה לא מספיק. יש לי כלב טיפולי שמסייע לי מאוד, אבל נכון לעכשיו יש רק 200 כלבים כאלו, אנחנו זקוקים לאלפים. הקצב איטי, ועד שמתחילים באמת לטפל ולתת מענה נוספת כמות מטורפת של אנשים שמתמודדים גם כן עם פוסט־טראומה, נוצר מעגל בלי סוף. לפחות מבחינה בירוקרטית, תודה לא־ל, קל יותר היום לקבל הכרה כפוסט־טראומטי".
דיברת על זה עם ניצולים מעוטף עזה או לוחמים?
"נפגשתי עם אנשים שהיו בנובה, וגם עם אנשים שהיו בלחימה. חלקם חברים שלי. במפגשים איתם כל מה שהיה לי בראש ובלב הוא להראות להם שמה שהם מרגישים הוא לגיטימי, ולשכנע אותם לטפל בעצמם. בכנות, אני חושב שהדור הזה מתמודד עם זה פי שבעה יותר טוב מאיתנו. זה מדהים, אנשים מרגישים בנוח לשתף, לדבר, לבקש עזרה. באתי לשכנע, אבל גיליתי שלא צריך. המודעוּת גדולה היום, מיד כשאנשים יוצאים מהטראומה הם ניגשים לעזור לעצמם".
כמו הרבה אנשים הסובלים מפוסט־טראומה, טבח 7 באוקטובר שיתק את ביטון והעיר את השדים שלו מרבצם, "היום ההוא תפס אותי בווליום גבוה, אבל מהר מאוד זה התהפך. פתאום הטראומה הפכה ללאומית, למשהו הרבה יותר גדול מהטראומה שלי. לכן הרגשתי שאני חייב לתפקד, ונכנסתי למסעדה למרתון של בישול ושליחת אוכל לבסיסים. כשאתה כל הזמן בעשייה, מה שמעסיק אותך הוא לא הכאב הפרטי שלך אלא הכאב של משפחות החטופים, השכול, ההתמודדות של החבר'ה מהמסיבה. שמעתי עוד סיפור ועוד סיפור, כל אחד קשה מקודמו, והרגשתי שהפוסט־טראומה שלי נדחקת לטובת משהו עוצמתי יותר. ובצדק. ההירתמות וההתגייסות למען הכלל הביאו אותי למקום טוב ואפשרו לי באמת לעזור כמה שאני יכול".
המלחמה גם ליוותה את הציפייה שלך ושל תמר לילד הראשון.
"דווקא ההיריון היה כוח עזר. הוא אילץ אותנו לשמור על בועה בטוחה, להימנע מלחצים ולהמעיט את החשיפה לרשתות. הבית שלנו נהיה אזור סטרילי, נקי ממראות קשים ונטול חדשות. נמנענו ממתח ככל האפשר. זה היה מאתגר, אבל בסוף זכינו לנקודת אור גדולה מאוד בתוך כל החושך. חיכינו לו כל כך, בתוך כל הכאב והשחור שמסביב. הייתה לנו הזכות להתמסר לציפייה לילד שלנו, וחשבנו רק עליו. פחות נתתי מקום לשאלה לאיזה עולם אני מביא אותו. ידעתי שכשהוא יבוא הוא יתמודד, ובינתיים ננסה להפוך את העולם הזה לטוב יותר״.
ביטון אינו מרבה להשתמש ברשתות החברתיות, בניגוד להרבה אנשים בתעשיית הבידור. "אני פחות שם", הוא מושך בכתפיו. "פעם ניסיתי להיכנס לכל העניין של האינסטגרם, אבל זאת עבודה מתישה, וברוב המקרים היא גם לא כנה. חוץ מזה, גם ככה החיים פה קשוחים, ואתה בריצות ובעבודה, ואז צריך לחזור הביתה ולעבוד באינסטגרם, זה יותר מדי. אני מעדיף לקחת הפסקה, לשבת על הספה ולקרוא ספר, ולא להנדס את תצוגת החיים שלי ברשתות. כשיש משהו מעניין בעבודה או רגע משפחתי קסום אני מרשה לעצמי לשתף. אבל לא ביום־יום״.
הריחוק מעין הציבור פוגע בקריירה?
״אני לא רואה בזה דבר הכרחי. אני מקבל בעיקר תפקידי אופי, תפקידים עמוקים וכבדים. לא מישהו מגניב שמצריך נוכחות ברשתות".
הסדרה החדשה "האיש שרצה לדעת הכול" היא דרמת מתח בלשית המבוססת על אחד מספרי סדרת "אברהם אברהם" של דרור משעני. "נהניתי לקרוא את הספרים האלו עוד לפני שבכלל קראו לי להיבחן לתפקיד", מגלה ביטון. "למשעני יש כישרון אדיר, והוא כותב מעולה את דמות הבלש. במרכז הסדרה יש שני זוגות, זוג חוקרים, שמשחקים אותם מוריס כהן ונטע ריסקין המוכשרים, ואני ועינת הולנד משחקים זוג שנמצא במרכז של מקרה פשע אלים מאוד. החיים של שני הזוגות נכנסים לסחרחורת מטורפת, ואחריה ממתין סוף טרגי ועצוב. זאת אחת הסדרות הטובות ביותר שהשתתפתי בהן. הבמאית מיכל ויניק מוכשרת במידה יוצאת דופן, ואני מברך על כך שזכיתי לשחק בשבילה".
אתה חושב שהציבור ירצה לצפות עכשיו בסדרת מתח, עם לא מעט אלימות?
"בתוך כל הכאוס, יש עדיין צימאון לאיכות טלוויזיונית. החדשות לא הולכות לשום מקום, וברגע שמסתיימת המהדורה אנשים רוצים לראות משהו טוב. 'האיש שרצה לדעת הכול' עונה לצורך הזה".
הסדרה, שעוסקת בפשעים אכזריים, מזכירה לביטון תפקיד ששיחק בשנה שעברה בסרטו של הבמאי עמיר מנור, "הבית ברחוב פין". הסרט, שפותח סדק צר לעולם האפל בין קירות התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב, התקבל בזעזוע עמוק בקרב הצופים הישראלים. ביטון מחייך בעצב ומסביר שהסרט הוא צל קלוש של המציאות האכזרית. "האבסורד הוא שאנשים טוענים שקשה להם לראות את הסרט, ולא יודעים שהמציאות קשה פי מאה", הוא אומר. "הקהל יושב בסרט ואומר על הבמאי 'מה, הוא דפוק, איך הוא עשה את זה'. צילמנו 17 יום בתחנה המרכזית עצמה, הייתי מצטלם לסצנה וחושב 'וואו, איך מישהו יוכל לצפות בזה?'. ואז הייתי יוצא מהסט, עובר את הכביש, ונחשף בשידור חי לסצנה קשוחה בהרבה.
"אנשים פשוט לא מסתובבים בתחנה המרכזית הישנה או שלא אכפת להם. ראיתי אנשים שעוברים ליד דיירי רחוב גמורים, ופשוט מסובבים את הראש או מסתכלים קדימה בעקשנות. הסרט דוחף את העולם לפרצוף של הקהל, אז זה לא נעים ולא נוח״.
במידת מה זה התפקיד של הקולנוע.
"לגמרי. גם ב'האיש שרצה לדעת הכול' זה מורגש. אנשים לא רוצים להתעסק במה שלא נעים להם, מעדיפים לא לדעת, לא לשמוע. במרכז הסדרה יש גיבור ראשי שאכפת לו. הוא כן רוצה לדעת ולהוציא את הצדק לאור. כחברה, אסור לנו לטמון את הראש בחול".
החיכוך עם רשויות החוק אינו זר לביטון, שגדל בקריית־גת, הצעיר משלושה אחים. הוא מצא את עצמו עצור בידי המשטרה עוד לפני שמלאו לו 16, ושנה לאחר מכן גם נשר מהתיכון. על הילדות הקשה, שהוא חווה במהלכה גם אלימות וניתוק מאביו, הוא מרצה היום לבני נוער. "אני נהנה מזה בטירוף, אפילו יותר מצילומים", הוא מעיד. "אני מרגיש שלהרצאות האלו יש חשיבות אדירה. אני מגיע לבני נוער ומעביר להם את הערכים שאני מאמין בהם ואת הכלים להתמודד עם כל מה שהם הולכים לעבור. אני רואה את האסימונים נופלים אצלם בזמן שאני מדבר, וזה ממלא אותי אפילו יותר מלשחק בסצנה טובה. אני רוצה שנער שמתמודד עם דברים דומים יבין שאם אני עשיתי את הדרך הזאת, גם הוא יכול. ואני באמת מאמין בזה״.
העשייה שלו בעולם המשחק מתחברת בעיניו למסרים שהוא מנסה להעביר בהרצאות. "כדי להגשים את החלומות שלנו, אנחנו צריכים לשלם המון מחירים", הוא אומר. "אף פעם לא מדובר בכסף – אלה מחירים אחרים, מנטליים. הדבר הכי חשוב הוא לא להתנהל לפי האגו. אם הייתי יכול לחזור בזמן, הייתי אומר את זה גם לנער שהייתי. את האגו אנחנו צריכים ללמוד להשיל מאיתנו, כי הוא מעוור ומונע מאיתנו להשתפר. אני מוצא את עצמי לא פעם מתבונן על שחקן אחר, והמוח שלי מריץ את השאלה 'למה הוא קיבל את התפקיד, ואני לא?'. מיד אני רוצה להיות טוב ממנו. זו ראייה מטומטמת, כי אם אנסה להיות טוב ממנו, אני אהיה טוב רק ממנו אבל לא בהכרח אשתפר. אולי עדיף שאוריד את האגו ואנסה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי".
