האנה נילמן היא חוואית אמריקנית שמגדלת את ילדיה בחינוך ביתי. לה ולבעלה יש חווה לגידול חזירים, עופות ובקר. לחווה יש חנות אינטרנטית שאפשר לקנות בה ערכת מחמצת, כלי עבודה, נרות יום הולדת עבודת יד, כלי קרמיקה ומארזים שמגיעים עד בית הלקוח. בינואר ילדה האנה את בתה השמינית בלידת בית, ושבועיים לאחר הלידה היא עלתה על במה בתחרות מיסיז גלובל – תחרות יופי בינלאומית לנשים נשואות. אנחנו יודעים עליה את כל זה כי הכול מתועד בחשבונות יפהפיים ברשתות החברתיות, תחת שם המותג "בלרינה פארם", שאחריהם עוקבים מיליוני גולשים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
באופן דומה, לקיילי הייבנס, נוצרית דתייה מאוהיו, יש בית כפרי ושלושה ילדים פוטוגניים; מייגן וילסון, בת 25, היא אם לשלושה שמעידה שהיא אוהבת חיים פשוטים, אימהוּת, בישול מאפס והיריון; ולאסתי ויליאמס יש מראה בובתי, מלתחה בצבעים בהירים ויותר מ־1.3 מיליון לייקים בטיקטוק. היא נשואה לחשמלאי ומספרת על החיים שלה כעקרת בית.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אלה דוגמאות ספורות לנשים ששותפות לתנועת ה"טרד־וייף" – קיצור של Traditional Wife, או אישה מסורתית. זהו ביטוי לאישה שמושקעת בכלכלת המשפחה, מבשלת אוכל לא מעובד, לובשת ביגוד איכותי ולא ממותג ומתהדרת בסגנון טיפוח נקי. היא לא יוצאת לעבודה, העבודה שלה היא הבית. "הום מייקר" הוא הביטוי הקלאסי; "טרד־וייף" הוא הגרסה הקיצונית שלו. המודל הנשי הזה מקודם באינסטגרם ובטיקטוק בידי נשים שרואות בעצמן עקרות בית, אמהות שמקדישות את חייהן לטיפול בבית ובבני המשפחה והפכו לאושיות רשת.
"הקסם של נשות הטרד־וייף הוא באסתטיקה, ובפנטזיה על הזמן הפנוי לבשל ולדאוג לבני הבית", אומרת שלום. "זה געגוע לתקופה פשוטה יותר, שבה התפקידים היו ברורים לכולם.
יש פמיניסטיות שנחרדות מהתופעה: הן רואות בתנועה הזו חזרה אל העבר שבו האישה הייתה מוגבלת לבית. מנגד, יש שמאמינות שדווקא הפמיניזם שחק את מעמד האישה במערב ואת מצבה. טרד־וייף הוא "לא טרנד, כך היה מאז ומעולם", אומרת ויליאמס באחד מהסרטונים שלה. "הדיבור על זה נעשה פופולרי כי יש לנו דור של נשים שמותשות מהקריירה, ועייפות מלפרנס וגם לדאוג לבית כשהן חוזרות מהעבודה".
כשני שליש מהנשים באמריקה עובדות מחוץ לבית; בישראל תעסוקת הנשים ככלל גבוהה יותר (68.7%), ובקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות שיעור התעסוקה הוא 83.4%. רבות מהן עובדות במשרה מלאה. אבל נשים שהיו יכולות להרשות לעצמן לא לעבוד כלל – לא לצאת לעבוד בשדה, לא לצאת למכור בשוק – אלה הן דווקא תופעה חדשה למדי. לאורך ההיסטוריה, הנשים היחידות שיכלו להרשות לעצמן לא לעבוד היו בנות המעמד הגבוה, ובארצות הברית – כמעט תמיד נשים לבנות. נשים עניות יותר לא היו יכולות להרשות לעצמן להיות אך ורק עקרות בית.
אמריקה הפרוגרסיבית, שיש לה רגישות יתר לסוגיות גזע, רואה בהתרפקות על הנוסטלגיה הזאת ביטוי של גזענות. תנועת הטרד־וייף, לטענת הפרוגרסיבים, היא מדרון חלקלק שיוביל ל"עליונות לבנה": אם מישהי צופה בסרטונים התמימים האלו עכשיו, בעוד זמן מה היא תאמץ את הערכים הגזעניים השתולים בהם.
ד"ר עדי מורנו מהמכללה האקדמית תל־אביב־יפו היא חוקרת יחסי משפחה וכסף. יש לה פרויקט מחקרי מתמשך, "עקרת בית פמיניסטית", שהיא עובדת עליו עם בת זוגה רותי שטרן. "טרד־וייף היא תופעה שיש בה הרבה סתירות", היא אומרת. "זה טרנד שיש בו צדדים פמיניסטיים וגם צדדים שנוגדים פמיניזם. במסגרת הפמיניזם רצינו לצאת מהבית כדי שתהיה לנו גישה לכסף ולמוקדי קבלת ההחלטות, ובדרך להגשמת הרצון הזה נוצרה גישה שרואה בטיפוח המרחב הביתי מעשה פחות חשוב מלהרוויח כסף. אני חושבת שיש בטרנד הזה גרעין פמיניסטי שצריך לחשוב עליו, כי הנשים האלה מדברות על בחירתן להתפרנס בעזרת הכישרון והיכולות שלהן, וזה עונה על ההגדרות של הפמיניזם הליברלי: נשים אמורות לקיים את עצמן. יש בהן כאלה שמרוויחות הרבה מהכישרון שלהן. אז אנחנו יכולות להסכים איתן שהמרחב הביתי הוא חשוב, ושבשבילן הוא גם כלכלי יותר מעבודה בחוץ.
"מצד שני, זה לא פמיניסטי. הטרנד מקדם ערכים חיוביים כמו משפחתיות ויחסי שכנות טובה, אבל הוא מגיע ממרחבים שמרניים ודתיים שמקדשים מודל חיים שאין בו מקום לדברים אחרים, כמו נשים לסביות או משפחות שנראות אחרת". אכן, עקרות הבית האלה לא באמת מבלות כל היום במטלות בית. הן מנהלות עסק דיגיטלי. כל אחת מכוכבות ה"טרד־וייף" מצלמת את הבישולים, עבודת הגינה ותליית הכביסה, כך שמלבד המטלות היומיומיות האלה היא צריכה לדאוג שבכל אחד מהשלבים הבית יהיה מוכן לצילומים, ואחרי כן גם לערוך את התוכן ולהעלות אותו לרשת.
לא קל להתקדם ברשתות, וכדי לצבור קהל יצירת התוכן צריכה להיות עקבית ובתדירות גבוהה, במשך הרבה זמן. רק אז יגיע הקהל – ובעקבותיו המסחור: מכירת מוצרים, כמו משפחת נילמן מבלרינה פארם, או קבלת חסות מחברות, פרסום מוצרים ממותגים והעלאת תוכן בתשלום. להיות משפיענית רשת זאת עבודה לכל דבר ועניין.
"אסתי, לדוגמה, מסתובבת בבית לבושה יפה ומאופרת. נארה סמית, עם 6.7 מיליון עוקבים בטיקטוק, לבושה בגדי מעצבים, ונראה לי שזה תוכן ממומן", אומרת חוקרת הטרנדים אור שלום. "יש להן מודעוּת. הן לא פותחות מצלמה בטרנינג אחרי לילה ללא שינה כשהן מכינות לילדות מאפינס לגן. הן מדברות למצלמה כשהן מכינות דברים בריאים ומזינים שמצטלמים טוב, כמו מחמצת וממרחים בריאים".לצד ההאשמה בגזענות ובהחזרת הנשים למטבח יש תיאוריית קונספירציה שאומרת שטרד־וייף הוא טרנד מורמוני מיסיונרי. שתיים משלוש הנשים הבולטות בתחום משתייכות בגלוי לכנסייה המורמונית: האנה מבלרינה פארם והדוגמנית הדרום־אפריקנית נארה סמית, שנישאה למורמוני ואימצה את אמונותיו. אף שרוב התוכן שלהן קשור לניהול הבית, רבות מהנשים האלו אכן מדברות בגלוי על האמונה הנוצרית החזקה שלהן, אבל מרביתן לא משתייכות לכנסייה המורמונית.
@naraazizasmith What’s your favorite sandwich? @Liquid I.V. #livfest #liquidivpartner #easyrecipe #homecooking #sandwich #fypツ ♬ Tadow (ACÚSTICO) – Nahz
לתיאוריה תורמת גם האסתטיקה הוויזואלית – עניין חשוב בכנסייה המורמונית וגם אצל הנשים הללו. מורנו מסבירה ששם טמון כוח המשיכה שלהן: "הן מאוד יפות והצילומים מאוד אסתטיים. גם אני עוקבת באינסטגרם אחרי נשים שעושות דברים מוצלחים בבישול ובאפייה כי זה יפה, ולפעמים גם מצחיק. אני חושבת שהן יודעות לדבר טוב למדיה החברתית והן משתמשות מעולה באסתטיקה שלה. המצליחות שבהן מוכשרות מאוד, וכדרכם של טרנדים – זה מושך אותנו. זה כך אצל הרבה משפיעניות רשת, גם בתחומי ספורט או איכות חיים. לא כל הקהל משתמש במוצרים או מנסה לחיות את אורח החיים שהן מציגות. אבל הן כן משפיעות על הקהל שלהן. אני לא מכירה טיקטוקרית או בלוגרית פמיניסטית שמצליחה ככה, לצערי".
ד"ר עדי מורנו: "יש בטרנד הזה גרעין פמיניסטי שצריך לחשוב עליו, כי הנשים האלה מדברות על בחירתן להתפרנס בעזרת הכישרון והיכולות שלהן, וזה עונה על ההגדרות של הפמיניזם הליברלי: נשים אמורות לקיים את עצמן"
שלום מסכימה. "ההצלחה של עקרות הבית הללו בנויה על תוכן פשוט שמיועד לצופים שרוצים לשכוח לרגע מהמציאות המורכבת, מהמיתון העולמי, משינויים פוליטיים ומהכאוס הכללי", היא מסבירה. "האם הצלחה מסחררת כזאת יכולה לקרות גם ליוצרת תוכן פמיניסטי? 'תוכן פמיניסטי' הוא מושג חמקמק, כי תלוי איך את מגדירה פמיניזם. התפיסה הרווחת בקרב נשים צעירות היא שפמיניזם הוא הזכות לבחור. יוצרת תוכן שנותנת עצות קריירה או מדברת על התנהלות כלכלית בהכרח תהיה פמיניסטית – אבל גם יוצרת תוכן שמכינה אוכל מדהים יכולה להיות פמיניסטית, גם אם הפמיניזם לא יהיה במוקד העשייה שלה.
"לפי ההגדרה של פמיניזם כ'בחירתה של האישה' אני חושבת שהן פמיניסטיות. גם מבחינת כושר השתכרות הן עונות על ההגדרה הפמיניסטית. ובכלל, איפה כתוב שפמיניזם הוא רק אידיאולוגיה כבדה ורצינית? אם היא לא הייתה טיקטוקרית אלא הייטקסיטית בעלת תחביב, האם היא הייתה סופגת ביקורת? האם שני בני זוג שמנהלים משרד רואי חשבון שונים כל כך משני בני זוג שמנהלים חווה ומשפחה? נראה לי שלא. אנחנו פשוט נסתכל אחרת על מנהלי המשרד לעומת בעלי החווה. קחי עורכת דין בארץ וקחי את החווה של האנה, ונראה מי מרוויחה יותר. קחי עורכת דין ומניקוריסטית, ותראי מי מרוויחה יותר. בדרך כלל זאת שעושה לק ג׳ל תהיה במקום הראשון, וגם יש לה מרווח נשימה".
בסולם הערכים של תנועת האישה המסורתית, תפקיד האישה משתנה: העשייה המוקפדת של עקרת הבית ממוקדת בטובת המשפחה, ולעומתן הגברים עדיין צריכים להביא הביתה כמה שיותר כסף והם מתמקדים בהעצמת סמלי הסטטוס האישיים שלהם. הקישור בין העשייה הגברית לדאגה למשפחה נפוץ הרבה פחות ברשת. "לגברים יש עולם בחוץ ואישה שמחכה להם בבית", מסבירה מורנו. "גברים רבים מאוד מתהדרים ברשת בסימני עוצמה גברית – נשים צעירות ויפות, כסף, מכוניות מהירות וציד. כל אלה הם סממנים של עוצמה שמסמלים את הגבריות הישנה".
שלום מסכימה: "רואים את זה למשל בתחום הטיולים והאתגרים בחוץ. הגבר־גבר של שנת 2024 צריך לדעת לעשות קמפינג מתוקתק עם כל הציוד הכי חדיש והמותגים הכי יקרים. היסטורית, זה געגוע לגבריות מסורתית של תחילת המאה ה־20, תקופה שבה דיברו על שוויון זכויות חוקי, והיא אפופה ברומנטיקה של יציאה גברית לטבע וכיבושו".
גם ברמה האסתטית, תנועת האישה המסורתית נשענת על גרסה מדומיינת של החיים בשנות החמישים והשישים בארצות הברית, שנחשבו לשנות פריחה ושגשוג. בשנות הארבעים גברים רבים גויסו למלחמת העולם השנייה, ונשים נכנסו לשוק העבודה. אחרי המלחמה הגברים רצו להשיב לידיהם את המשרות שלהם, וכך התחיל לחץ מסיבי על הנשים לחזור הביתה. ה"הביתה" הזה הוא הבית של המעמד החברתי הבורגני: בית יפה בפרוורים עם גדר לבנה וחצר. אולם כשמכשירי החשמל התחילו להופיע לצד הארוחות המוקפאות ששווקו בשיטת "חמם והגש" (חידוש שגם הוא הגיע מהמלחמה והתחיל במזון הצבאי), לעקרת הבית כבר לא היה הרבה מה לעשות. כך נבנה המיתוס של חייה הטובים של עקרת הבית.
"זה לא אומר שאלה היו החיים, אבל זה הדימוי שנשאר בספרים ובסרטים", אומרת מורנו. "שנות החמישים בארצות הברית מציגות עולם לבן מאוד שבו כולם אוהבים זה את זה, הדילמות יומיומיות והחיים פשוטים וטובים. תנועות ימניות ושמרניות מקדמות אתוס של 'חזרה לעבר', ותוך כדי כך מדמיינות שפעם העולם היה פשוט – גברים היו גברים, נשים היו נשים, משפחות היו מאושרות, לילדים חיכתה ארוחה חמה בבית והכול היה טוב. זאת תגובה לקושי האמיתי לקיים היום חיים כבני אדם וכמשפחה מאחר שמצפים מאיתנו לעבוד יותר שעות. הפנטזיות האלה הן הדרך להתמודד עם המציאות ולברוח למשהו אחר, שלא בהכרח באמת היה כל כך נוצץ. בימין בורחים אל העבר, בשמאל אל העתיד האוטופי. בשני הזרמים האלה אין התמודדות עם ההווה והצעת פתרונות לחיים של ימינו".
מורנו מסבירה שגם החיים באמצע המאה הקודמת לא היו קלים, ונשים רבות חוו את החיים שלהן ככלא. "הספר הכי מפורסם על התקופה הזאת הוא חיבור פמיניסטי של בטי פרידן, 'הבעיה שאין לה שם'. פרידן כותבת על נשים אומללות: הן רואות בתקשורת ייצוג לנשים שמחות, ומבינות שהן אמורות להיות מרוצות מכך שיש להן בעל, ילדים, מג'ימיקס ומכונת כביסה. אבל בפועל הן מבודדות וחסרות כוח חברתי – הן מרגישות שהחוויה שלהן שונה מההבטחה.
"פרידן קראה לזה 'הבעיה שאין לה שם' כי לא הייתה הכרה חברתית בקושי הזה. כשהספר יצא הוא יצר פיצוץ אדיר. פתאום המון נשים ראו שיקוף של עצמן ושל חוויית המציאות שלהן בספר. החיבור תרם להתנעת הגל השני של הפמיניזם, לרבות הסתכלות על חיי עקרת הבית כבלתי מספקים, נעדרי מימוש עצמי בשוק התעסוקה. הבעיה היא שהגל השני של הפמיניזם הכניס את הנשים לסד אחר של דרישות בלתי אפשריות. העולם הקפיטליסטי לקח את כוח העבודה שלהן, שאב אותו פנימה, אבל לא נתן להן את התמורה שהיה אמור לתת. היום נשים עובדות יותר מאי פעם, אבל אין להן יותר כוח במרחב הביתי ולא מספיק כוח במרחב הפוליטי".
ההישענות של התנועה על העבר האמריקני של שנות החמישים הוא אולי הסיבה לכך שכוחה בישראל אינו גדול. אצלנו בשנות החמישים האידיאולוגיה השלטת הייתה הסוציאליזם, והמדינה קמה על אתוס של עבודה וחלוציות, כך שהדרישה של נשים לשוויון זכויות הייתה כרוכה ביציאה לעבודה ולהגשמה. ובכל זאת, מעמד האישה בישראל הסוציאליסטית של אז לא היה טוב יותר. "הסוציאליזם קידש את העבודה", אומרת מורנו, "וזאת ביקורת על סוציאליזם פמיניסטי. אולי טעינו בקידוש העבודה ובהתעלמות מכך שגם עבודת בית היא עבודה".
היא מזכירה שההיכרות עם שנות החמישים והשישים בארה"ב והגעגועים של תנועת הטרד־וייף לימים ההם קשורים גם לכך שזה עידן שהטלוויזיה האמריקנית אוהבת לחזור אליו. "ראינו את 'מד־מן', שמתחילה בתחילת שנות השישים. אבל אני לא מצליחה לחשוב על תוכנית טלוויזיה שמציגה את שנות החמישים והשישים בישראל". ארצות הברית חוותה בשנים ההן פריחה כלכלית, אבל בארץ שרר הצנע. רוב האוכלוסייה נאבקה כדי לקיים את עצמה. לאישה האמריקנית היו מקרר ומג'ימיקס, בארץ עוד היו מוכרי קרח וארון אוויר לשמירה על טריות הפירות והירקות. במקום בתים גדולים ומרווחים למעמד הביניים היו כאן שיכונים, בתים קטנים, מעברות ודירות קיבוץ. ההשפעה התרבותית ההדדית הייתה מעטה: רוב הישראלים הגיעו מאירופה ומארצות ערב, והם לא נשאו עיניים לארצות הברית.
אפשר לראות זאת ביחס החברתי לעקרת הבית, לדברי מורנו. "אם כבר יש לעקרת הבית מקום – זה מקום מבוזה. מקשרים את דמותה לחברה החרדית או המזרחית, שישראל הליברלית אוהבת לשנוא. גם בקיבוץ, השוויוני לכאורה, הנשים עבדו בעבודות משק בית, שחשובות פחות מעבודות השדה. המטרה של הפרויקט הציוני הייתה להוציא את עקרות הבית מהבית, והממשל הישראלי חשב שהמודל של עקרת הבית צריך להפסיק להתקיים. המדינה הוציאה דו"חות שהציגו את מספר הנשים שאינן עובדות כנתון שלילי. אגב, זאת לא רק תודעה ישראלית. גם גופים פמיניסטיים, כולל מדד המגדר של האו"ם, מפחיתים נקודות למדינה שיש בה יותר עקרות בית".
הטרנד מצליח עכשיו כי העולם אינטנסיבי ודורש מאיתנו לתפקד בהמון חזיתות, ונשים לא באמת יכולות יותר. אנחנו מקנאות במשפיעניות האלה כי הן נותנות לנו תמונה מושלמת ופשוטה יותר, ומספרות לנו סיפור שהחיים שלנו רחוקים ממנו".
או כמו שאמרה לי אחת מחברותיי: "בעיניי הן מציגות אורח חיים איטי יותר וזה הקסם. אבל זאת אסתטיקה, לא מציאות. להאנה יש שמונה ילדים, חווה, חנות וקריירה כדוגמנית, ועדיין זה נראה לנו איטי ופסטורלי. אין מצב שלא קרה לה שחמישה ילדים שלשלו והקיאו במקביל והיא הייתה ערה שבוע ברצף. אבל היא לא תגלה לך את זה. נשים כמהות שיורידו מהן חלק מהעול, וכולנו הולכות אחרי פנטזיית המחמצת בלי לזכור שהיא גם שוטפת את הכלים".
