כולנו נתקלים בהן, אבל הפוטנציאל לחגיגה קומית לא בהכרח קל לזיהוי: אנחנו מכירים היטב את הביקורות בגוגל, עם דירוג הכוכבים המוזר וההערות הישראליות המצויות כמו "לצערי תמהיל החנויות לא טוב", "צריך להחליף את ההנהלה", ולפעמים גם "שלום מחסני חשמל, בתאריך 19 במרץ נכנסנו לחנות בקסטינה על מנת להתעניין במוצרים, נתקלנו בבחור בשם יניב שבתאי. חייבת לציין לשבח את יניב. יצאנו עם חוויית קנייה מושלמת. יישר כוח לחברה שמחזיקה עובד מעין זה. על החתום, אמא של יניב". אלה רק כמה דוגמאות לפניני הצרכן הישראלי שהדליקו את מוחותיהם הפרועים של שני חברים טובים, אור בוטבול ועמרי הכהן, והם החליטו לבנות עליהן הסכת שלם: "מתחת לכל ביקורת", שהפך לתופעה. מדי שבוע הם "מתלבשים" על בית עסק אחר, סוקרים את הביקורות שנכתבו עליו ובונים סביבן סיפור קומי שלם. תוך כדי הפרק הם מנסים לעמוד על טיבו של המקום ומבקריו, על התופעות החברתיות שהוא מזמן וגם מציגים תמונות תיאטרליות ומשפטי מפתח שנותנים סימנים במבקרים.
הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא מאיפה לעזאזל הגיע הרעיון לסקור ביקורות בגוגל?
בוטבול: "את מכירה את זה שמישהו רוצה להקים סטארטאפ? או שיש רעיון ומקימים חברה, או שאומרים: עושים סטארטאפ, יאללה, תביאו רעיונות. אז אנחנו ישבנו ואמרנו אוקיי, אנחנו רוצים פודקאסט, בוא נזרוק רעיונות".
הכהן: "אנחנו כותבים יחד הרבה, ומעבירים המון שעות במשותף. מכיוון שהרבה פעמים אנחנו אוכלים צהריים יחד, חיפשנו מקומות שמומלץ לאכול בהם בסביבה שלנו, וככה נגלה בפנינו אוקיינוס אדיר של ביקורות גוגל. פתאום קלטנו שזה ארכיון של הזיות".
הכהן: "אנחנו שואלים את עצמנו מי יקשיב לכל הלרלרת הזוגית הזו, כי יש מיליון פודקאסטים, ודווקא לכן זה יותר מחמם את הלב. יש כל כך הרבה היצע ואנשים בוחרים להאזין לנו ולחזור אלינו, וזה עוד יותר מעודד אותנו להמשיך"
קשה להסביר את הסינרגיה המושלמת בין השניים. התחושה היא כאילו נכנסתם לפארק שעשועים של בדיחות נונסנס פנימיות שגם עוברות תהליך עם הקהל תוך כדי הפרקים. מטבעות הלשון, השפה המשותפת שהם יוצרים והיכולת לגרום לקהל להרגיש שייך להתרחשות הפכו את ההסכת שלהם לאחד האהובים בישראל, עם יותר ממיליון האזנות.
לא חששתם משיימינג מיותר? אתם מצטטים תגובות שאפשר בקלות לזהות את המבקרים שכתבו אותן.
"אנחנו מקפידים לציין רק שם פרטי, בלי שם משפחה", מרגיע הכהן. "אנחנו גם בודים את שמות המשפחה", משלים בוטבול. "אלו לא שמות אמיתיים והפרקים ערוכים".
"בסופו של דבר התגובה ציבורית", טוען הכהן. "אם מישהו כתב את השם שלו בגוגל אז זה לא בדיוק שיימינג. אני מכוון אליו זרקור אבל אני לא מעליל עליו שום דבר. בגלל זה מתוך הפודקאסט יצאו גם דמויות קבועות, טיפוסים שאנחנו המצאנו. למשל דובי, שהוא קצין צבאי בקבע, איש רגזן כזה. או יוראי, שהוא בחור צעיר שאין לו כל כך חברים והוא די בודד אבל מאוד אופטימי, והמקבילה שלו – דפנה. ישנו גם שגיא הסטלן, שכל הזמן רואה דברים דרך הזיות של סמים, ויש גם איזה אדריכל אחד, צבי מורגנשטרן".
ההצלחה שלכם בתעשיית ההסכתים בישראל אינה מובנת מאליה. התחום סובל מרוויה: בכל בוקר קם זוג חברים ומחליט להעלות הסכת. נדמה שכולם רוצים להיות טייכר וזרחוביץ'.
בוטבול: "נכון, כי זה כיף. גם אני רוצה להיות טייכר וזרחוביץ'".
הכהן: "אנחנו גם שואלים את עצמנו מי יקשיב לכל הלרלרת הזוגית הזו, כי יש מיליון פודקאסטים. דווקא לכן זה מחמם את הלב. יש כל כך הרבה היצע, ואנשים בוחרים להאזין לנו ולחזור אלינו, וזה מעודד אותנו להמשיך לעשות לעוד פרקים".
בוטבול: "הקהל פה לא שבוי. בניגוד לטלוויזיה, יש תחרות אדירה. לכולם יש אמצעים לעשות פודקאסט, אבל קשה לבלוט. אתה צריך להיות ייחודי".

בניגוד להסכתים פופולריים כמו "חיות כיס" ו"שיר אחד", שנותנים למאזינים תחושה של הרחבת אופקים, "מתחת לכל ביקורת" שייך לז'אנר אחר שצובר תאוצה בארץ: הסכתי נונסנס שמטרתם לייצר מסיבה סגורה־פתוחה עם קהל המאזינים. בוטבול: "הסקאלה נעה בין פודקאסטים מתוסרטים לגמרי להסכתים שהתפיסה מאחוריהם היא שאנחנו כאלה מגניבים, והאופי שלנו יוצא החוצה, ולכן פשוט נדבר שעה וחצי ולא נערוך את הגלם. זה בלתי נסבל בעיניי. אנחנו מציבים את עצמנו באמצע. יש לנו עוגנים: הביקורות שכל אחד מכין בעצמו ומפתיע בהן את השני. יש לי דמות שאני רוצה לעשות שם, והשאר הוא סוג של אימפרוביזציה שבה אני מנסה להצחיק את עמרי והוא מנסה להצחיק אותי. אבל זה מכוון מטרה, אנחנו לא באים סתם לדבר".
מצד שני, חלק מהפרקים כוללים גם דיונים על תופעות חברתיות, כמו הנכונות של הצרכנים לעמוד בתור כדי לקנות סופגנייה של רולדין במחיר מופקע.
"אנחנו מדברים על מגוון בתי עסק – אטרקציות, רשתות מזון, וגם אתרים כמו כנסת ישראל. זה מביא לדיון הרבה תופעות כמו עמידה בתור או התהייה על מה ישראלים בוחרים להתלונן".
בוטבול: "הישראלים ביקורתיים, וזה נחמד להיות חצי בלש ולחשוב מי האדם שכתב את הביקורת הזו, כי לפי זה אנחנו נתפור לו דמות".
מעניין באמת, מי הטיפוסים שכותבים ביקורות?
"זה מעניין לכל הכיוונים. יש בן אדם שכתב ביקורת פעם אחת ואתה אומר אוקיי, הוא כמוני, הוא לא כותב ביקורת אף פעם אבל עכשיו הוא היה חייב לכתוב. למה הוא כתב? ויש בן אדם שכותב 900 אלף ביקורות על כל דבר שקורה לו, וגם בחרוזים, ואתה שואל את עצמך מה עובר לו בראש, מאיפה הוא נמלט?"
בוטבול והכהן הכירו בהצגה משותפת שעבדו עליה, ולשניהם יש רקע בעולמות הבמה. הכהן (35), נשוי לרות, מנהלת מוצר בהייטק, הוא ירושלמי במקור, בוגר ניסן נתיב, פעיל בעולמות הפרינג' ומשחק בהצגות בצוותא ובתיאטרון האינקובטור. הוא גם מלמד אימפרוביזציה ומשתתף במופע קומי שנקרא פורפליי.
בוטבול (32) גדל בצור־יגאל ולמד בניסן נתיב בתל־אביב. אחרי הלימודים עסק בתיאטרון פרינג' ויש לו ערוץ יוטיוב מצליח. הוא כותב לחברות פרטיות ומגיש בכאן דיגיטל פינה של ביקורת נוסטלגיה. הוא גם בן זוגה של הזמרת והשחקנית דיאנה גולבי.
בוטבול: "הישראלים לא קורקטיים בכלל – אם היה לך רע צריך לשרוף את המקום, ואם היה לך טוב מעלים אותו על נס ברמה פסיכית"
אני חוששת שאתקשה להעביר בריאיון את הקומיות האיכותית באמת של ההסכת שלכם.
"אני חושב שהרגעים שאנחנו הכי נהנים וצוחקים מהם מגיעים כשאנחנו מצליחים להפתיע את עצמנו", מסכים הכהן. "יש חצי מתוכנן ויש חצי מאולתר, והמאולתר הוא חי יותר. אנחנו באמת נהנים ומפליגים עם ההומור. אם מישהו הביא רעיון אז השני משווה ומעלה, ואז אתה עושה את זה במבטא כזה ואז במבטא אחר, ועכשיו בוא נדמיין שרודפת אחריו ניידת משטרה ונהיה פתאום משחק תפקידים בתוך האולפן, כמו ילדים בני שש שמשחקים בבובות של גיבורי־על".
בוטבול: "אבל החוכמה היא להכניס אנשים לתוך הדבר הזה, כי הרבה פעמים אתה יכול ליהנות יותר מדי והקהל שואל את עצמו אם מותר לו בכלל להצטרף".
למשל, בפרק שהקדישו למחסני חשמל גילו השניים שבית העסק מקיים שיתוף פעולה תמוה: מי שמחזיר לשם מוצרים יכול לקבל זיכוי לרשת ורדינון. הדבר הוביל כמובן לשרשרת בדיחות על אנשים שמחזירים מוצרי חשמל ומקבלים בתמורה שובר לכיסוי מיטה.
בוטבול: "עמרי מתעסק המון באימפרוביזציה, וזה מאוד נחמד שיש לך פרטנר כזה כי אתה יכול לזרוק עליו משהו והוא כבר יגיב משם. היה לנו למשל פרק על דקטלון, באנו עם בדיחות מוכנות, אבל תוך כדי הביקורות הבנו שיש בעצם שני אנשים שמנהלים את כל הסניף לבד, לפעמים הם במחלקה כלשהי, לפעמים במחלקה אחרת, ואלה אותם שני שמות. ברגע שהבנו את זה זרקנו את כל ההערות שהבאנו והתחלנו לשחק על זה, זו הייתה הבדיחה של הפרק. המשחק היה למצוא אותם בכל המקומות, כאילו הם נמצאים בכל מקום בבת אחת".
הכהן: "באלתור אתה צריך הרבה פעמים למצוא את החוקיות של הסצנה, ואז אתה סוחט אותה. כשאנחנו מוצאים בית עסק אנחנו מנסים להבין מה התמצית שלו. אם זה בדקטלון כשאנחנו קולטים ששני אנשים מנהלים שם את כל הארץ, ואם זה בגן החיות שבו יש איזו חוקיות שזה גן חיות אנתרופוסופי. בסוף זה באמת קצת מערכון. הרי אנחנו לא נאמנים למציאות, אלה דמויות מוקצנות: זאת פרפראזה, טייק־אוף. אנחנו אוהבים להתלבש על מקומות כאלה ולקחת אותם לקצה".

בינתיים, רשימת המקומות שהשניים העלו על הגריל הולכת ומתארכת: מהיכל מנורה, דרך פיצה האט והולמס פלייס ועד לקיפצובה ולספארי. "אם תשמעי את הפרקים האחרונים ואת הפרקים הראשונים, הם שונים מאוד. דברים שהצחיקו אותנו בהתחלה, בהמשך כבר התרגלנו אליהם", אומר בוטבול. "למשל, מישהי כתבה על הספארי ברמת־גן שהיה כיף לראות את כל החיות, את האריות, הצבי, הדב ורינוסרוס. שאלנו את עצמנו: מה עבר לה בראש? זה קרנף, ממתי הולכים על השם המדעי?"
הכהן: "בקניון הזהב גילינו שיש בעלים פעיל מאוד, שמגיב לביקורות באופן תכוף. קלטנו שיש לו כנראה סוג של תגובה אוטומטית לדירוגים של האנשים, 'תודה רבה על הכוכבים'. לא משנה אם תוכן הביקורת הוא שלילי, אין מזגן והחניה צפופה מדי, הוא עונה 'תודה רבה על הכוכבים'. אז התחלנו לדמיין שיש איזה מרתף בקניון הזהב ויושב שם בעלים שקוראים לו ארי גולד, והוא יושב על הר של כוכבים ואוסף אותם".
בוטבול: "ממש אימצנו לו איזו דמות, שהוא מענה אנשים עד שהוא מוציא מהם את הכוכבים".
הכהן: "היו גם פרקים שאירחנו אנשים מבחוץ, למשל את יניב ביטון ורועי בר־נתן. הם קומיקאים שאנחנו אוהבים והיה כיף, כי שניהם פרטנרים טובים שמבינים קומדיה".
באיקאה, למשל, הם גילו את "צבי מורגנשטרן אדריכל" ועמדו על סוג האנשים שאוהבים להזדהות לצד המקצוע שלהם. בפרק על הסחנה המציאו דמות של אדם שבזמן שכתב את הביקורת היה לו חם עד כדי כך שזה גרם לו להתחיל לכתוב שטויות.
הכהן: "היו גם שני פרקים שהקלטנו עם קהל חי בצוותא. הגיעו 370 איש, וזה קהל הארדקור שקנה את כל הכרטיסים בשעתיים, מאזינים של הפודקאסט שמכירים כל פרק בעל פה. הייתה חוויה מיוחדת, כי פתאום קיבלנו מהם רוח גבית. אנשים מכירים את כל המשפטים ואת כל הפינות הקבועות".
בוטבול: "הבאנו גם תלבושות, עשינו מזה אירוע שלם ושיחקנו את הדמויות. בקרוב יהיה לנו אירוע נוסף בגריי במודיעין".
בעלי העסקים שאתם סוקרים מתקשרים לפעמים להתלונן?
בוטבול: "הלוואי שיתקשרו".
הכהן: "זה עוד לא קרה. גם אין לנו שום עניין לרדת על עסקים או לצחוק עליהם, בטח לא על עסקים ישראליים. על מקדונלד'ס אין לי בעיה לצחוק, וזה גם לא מעניין אותם אם צוחקים עליהם".
בוטבול: "אף פעם לא היו לנו פרקים על עסקים קטנים. אנחנו תמיד הולכים על רשתות, וגם כשאנחנו הולכים עליהן לא נגיד 'אל תלכו לשם'".
חוץ מהעסקים, הביקורת שלהם מופנית בעיקר לכיוון המבקרים. במובן מסוים הם קצת כמו האנשים שעולים לשידור ברדיו, טיפוסים שאתה לא מבין למה הם עושים את זה. "אם אני מתיימר לנתח אותם, אני חושב שהעיסוק שלנו הוא בביטוי עצמי", אומר בוטבול. "עמרי ואני, זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו כותבים או משחקים או מצלמים סרטון. אני חושב שיש לבני אדם צורך בסיסי לבטא את עצמם, ורוב האנשים מדכאים אותו לגמרי. אתה אולי לא רוצה להיות שחקן, אבל אתה רוצה להוציא. ואז אתה רואה בביקורות בגוגל מישהי שכותבת 900 מילה. כנראה אנשים חייבים לבטא את עצמם, ואם הם סוגרים לעצמם את כל החורים זה יפרוץ מהמקום הכי לא צפוי, ולפעמים זה בביקורות בגוגל על נאפיס".
הכהן: "אני גם מרגיש שאנשים רוצים שישאלו אותם מה דעתם. את מכירה את זה שאת הולכת לסרט עם חברה, ואחר כך שואלת אותה מה היא חשבה על הסרט? בעצם את רוצה שהיא תשאל אותך מה דעתך. כולנו רוצים לומר את דעתנו, וזה גם מאוד ישראלי. אם תראי לי ביקורת מתורגמת אני אוכל להגיד לך מאיזו מדינה היא באה. הולנדי ינסח את עצמו אחרת מישראלי".
בוטבול: "הישראלים לא קורקטיים – אם היה לך רע אז צריך לשרוף את המקום, ואם היה לך טוב מעלים אותו על נס ברמה פסיכית".
הכהן: "אני גם שם לב לזילות של השפה ולהורדת הסטנדרט. כל דבר הוא שערורייה, ביזיון, גאוני. הכול במילים פומפוזיות".
בוטבול: "בגלל זה הביקורות הכי נדירות הן ביקורות של שלושה כוכבים".
הכהן: "ישראלים גם חושבים שהכול מגיע להם. 'הלקוח תמיד צודק'? זה משפט שאני לא מסכים איתו, אף פעם לא הבנתי אותו. ברוב המקרים הלקוח לא צודק, ואני גם לא מבין את החוזה שבו העסק רק צריך לשרת את הלקוח ולרצות אותו. לא, עסק זה מקום פרטי. יש חוקים למקום, אף אחד לא אומר לך להיכנס ואז להתלונן שיקר מדי. זה המחיר ידידי, אתה לא רוצה – אל תקנה. אבל העניין של הבעת דעה וצדקנות הוא מאוד ישראלי, ואגב, גם ממש קשה לי איתו".
צריך להודות בכנות שלעסקים בישראל יש גם נטייה לרכוב על גלי עליית מחירים ולהתנהג בחזירות.
בוטבול: "אני לא מסכים עם מה שעמרי אומר. אני חושב שלהתלונן על מחירים זה לגיטימי. יש ביקורות שדרכן אתה רואה את החוויה ואומר לעצמך וואו, הבנאדם צודק. הרבה נותני שירות בארץ מתנהגים לפי התפיסה שלעזור ללקוח זה מתחת לכבודם, הם נותנים לך תחושה שהם שונאים את כולם. בארצות הברית, אם תבוא לסטארבקס, יכול להיות שהמוכר יחשוב שאתה ישראלי מסריח, אבל בזמן שאתה קונה אצלו הוא יהיה מגה־נחמד. תשפוך עליו את הקפה והוא יהיה נחמד".

ויש רגעי שיא טהורים, כך הם מתארים. כאשר ביקורת הופכת לפנינה בלי להתכוון. "עשינו פרק על יס פלאנט", כהן נזכר, "ואור קרא ביקורת שמישהו כתב על הסרט פורד נגד פרארי. כל מה שהיה מעניין בביקורת היה שהכותב, במקום לכתוב פורד, כתב 'פואד'. אני לא חושב ששמעתי את אור צוחק ככה. ישר לקחנו את זה למקום שהוליווד הפיקו סרט על השר בנימין בן־אליעזר המנוח, והשתוללנו עם הבדיחה. מה יש לפואד נגד תאגיד המכוניות? המאזינים המדהימים של הפודקאסט שלנו התלהבו מזה עד כדי כך שהם פתחו תחרות פוסטרים לסרט 'פואד נגד פרארי'. אני אוהב שטעות קטנה מולידה בסוף פוסטר. בהופעה שלנו הדפסנו את הפוסטרים ותלינו אותם. אנשים כבר מדפיסים חולצות עם משפטים מתוך הפרקים, כמו 'לא היית שם', 'לא הבנת את הפורמט', 'לא לומדים מטעויות' או 'זה טוב או רע', כי יש ביקורות שאתה לא מבין אם הבנאדם מתכוון לשבח או לבקר. הביקורת מתחילה ברע ואז היא מתהפכת לטוב".
אתם מרגישים שיש תועלת חברתית בפודקאסט הזה?
בוטבול: "לא, זה פאן. יש המון תועלת בבידור ויש כל כך מעט דברים מצחיקים במדינה הזאת כרגע. לכן מבחינתי זה אות כבוד להצחיק אנשים. גם התגובות הכי מחממות לב שקיבלנו הגיעו אחרי 7 באוקטובר".
הכהן: "בן אדם אמר לי 'איבדתי את אחותי ולא צחקתי מאז'. מישהי שכתבה לנו שאחותה החיילת נהרגה במוצב נחל־עוז וביקשה שנקדיש לה פרק. למרות כל מה שקורה בארץ יש אנשים שצוחקים מאיתנו, זה הכי מרגש. אנחנו גם לא לוקחים כמובן מאליו את הקהילה הזאת שנוצרה סביבנו, כי זה לא היה מגיע לאן שזה הגיע בלי החבורה הגדולה והעקבית של אנשים שעושה את הפודקאסט הזה למשהו".
בוטבול: "זה באמת דבר שקשה מאוד לעשות אותו אם אין לך גב, כי אתה אומר מה, אני מדבר אל הריק? גם אם כיף לנו לעשות את זה, אם אף אחד לא היה שומע ומעורב זה לא היה נראה ככה".
והמאזינים זורקים לכם רעיונות לעסקים שכדאי להכין עליהם פרק?
הכהן: "יש בדיחה קבועה בין העוקבים שלנו על דיזנגוף סנטר. אפילו פנו אלינו מהסנטר ורצו שנעשה עליהם פודקאסט באולפן שקוף".
למה?
בוטבול: "אנשים חושבים שזה מקום מלא בהזויים אז בטח יהיו ביקורת מצחיקות. אבל רוב הביקורות על הסנטר הן של אנשים שמנסים להצחיק ולספר בדיחה, אלו לא ביקורות אמיתיות. הם כותבים סיפורים שמנסים להיות מצחיקים. אין בזה ערך מבחינתנו, כי אנחנו מחפשים את הביקורות האותנטיות. הבדיחה היא שכתבת משהו ברצינות ואתה הופך להיות הבדיחה. גם על הדואר ועל ביטוח לאומי יש הרבה ביקורות, אבל אנחנו לא יכולים לעשות עליהם תוכנית כי כולם צודקים, ולכן זה לא מצחיק. כשמישהו נותן כוכב אחד ואומר שהוא עמד שעתיים בתור ולא קיבלו אותו או שהחבילה חזרה לחו"ל, זה לא מצחיק. אתה רוצה שישרפו את דואר ישראל וביטוח לאומי ורכבת ישראל וכל המקומות הקפקאיים האלה".
ואם הייתם צריכים לומר על איזה עסק לעולם לא תעשו פרק?
בוטבול: "על יד ושם".