זה קרה בתום עוד משמרת מעיקה בסופרמרקט. בגיל לא כל כך צעיר, אמיר דדון עדיין נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות כדי להתפרנס, ואחת הגרועות שבהן הייתה חלוקת דוגמיות יוגורט. "היו לי כל מיני חולצות כאלו – 'שזיף כועס', 'אפרסק מחייך'", הוא נזכר, "וערב אחד חזרתי הביתה וידעתי שלשם אני לא חוזר. המקרר שלי היה מפוצץ ביוגורט, וזה מה שאכלתי כל היום. באותו ערב לקחתי את הגיטרה, ופשוט התחלתי לנגן". כך נולד השיר הראשון המפורסם שלו, "גלים".
בגיל 42 אמיר דדון הוא הטרובדור הישראלי, זמר נשמה מהגדולים שהיו כאן. "לא סתם", "יש אין סוף" "לבחור נכון" וכמובן "אור גדול" הם שירים שמצליחים לגעת בכל אחד, בכל סיטואציה.
ברגע האחרון הוא משנה את מיקום פגישתנו, וכך במקום לשבת במשרדים של "טדי הפקות" – החברה המייצגת אותו – ברמת־החייל, אנחנו מוצאים את עצמנו מול הים במכמורת, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות. מול הנוף והאוויר אני מסכמת לעצמי שהפקקים בכביש החוף בהחלט השתלמו.
דדון הוא לייט־בלומר. המסע שלו אל הבמה החל רק אחרי הצבא והטיול הגדול בחו"ל. "לקחתי את הזמן", הוא מודה, "רציתי להבין מה אני רוצה להגיד, ואיך אני רוצה שזה יישמע. תהליך של יצירה הוא מורכב. לא הולכים לקורס של כתיבת שירים. זה סוג של תהליך רגשי לעבור עם המוזיקה, עם הקהל ועם עצמי".
את ההופעות מול שבעה אנשים, שאפיינו את תחילת הדרך, מחליפות היום הופעות בפני קהל של אלפים ששרים איתו כל מילה. "בתחילת הדרך רעדתי מפחד, למרות שהקהל היה מצומצם, מאוד מצומצם. רק לקראת גיל שלושים הרגשתי שאני בכלל ראוי לעמוד על במה, ועד היום לא ברור לי מאליו שאנשים מפנים את הערב, לוקחים בייביסיטר, בשביל לשמוע אותי שר".
אנשים שעוברים לידנו מחמיאים לו כל הזמן. הוא מקשיב להם כאשר כל אחד מהם מספר לו איזה שיר שלו נגע בו במיוחד. המנצח הגדול הוא ללא ספק "אור גדול". "את אור גדול כתבתי בשלוש בלילה, קמתי מהמיטה ותוך כמה דקות היה שיר. אלו רגעים קסומים שאי אפשר להסביר. ברגעים האלו אתה לא מדמיין לאן שיר יגיע, אבל יש תחושה פנימית כזאת של חלום שקרוב להגשמה. השיר הזה מסכם תקופה שעברתי, והוא מצליח כי הוא יכול להתחבר לכל סיטואציה. אנשים מתחתנים איתו, יולדים איתו, מקעקעים אותו על הגוף, מה לא. לכתוב שיר כזה זה נס. כשמגיע השילוב של השראה למילים ומנגינה – צריך לתפוס אותו. ברגע הזה אני מרגיש כמו סוג של צינור שיכול להעביר את ההתרגשות הלאה, לפתוח לב ובדרך להתגבר על הפחד האגואיסטי שלי. תחושה שאני חייב להעביר את הרגע שלכדתי".
"לקחתי את הזמן. רציתי להבין מה אני רוצה להגיד, ואיך אני רוצה שזה יישמע. תהליך של יצירה הוא מורכב. לא הולכים לקורס של כתיבת שירים. זה סוג של תהליך רגשי לעבור עם המוזיקה, עם הקהל ועם עצמי"
בפינות החשוכות
הוא נולד בבאר־שבע למשפחה תוניסאית ("עם חיבה מובנת לקוסקוס"). בגיל צעיר הוריו התגרשו והוא עבר עם אמו לאילת, שם נדדו במהלך השנים בין תשע דירות. אמו גידלה אותו ואת שלושת אחיו עם מעט אמצעים והרבה אהבה.
בגיל שמונה השתתף במסיבת יום הולדת של חבר. את התוכנית האמנותית סיפק ליצן עם גיטרה. בהפסקת האוכל, כשכולם נשנשו במבה וביסלי, ניגש דדון בזהירות ("כמו גנב") לפינת הסלון, ונגע בגיטרה. "אני זוכר שאמרתי לעצמי 'אני חייב לפרוט על הדבר הזה', וכשעשיתי את זה נדהמתי מהסאונד. כשקנו לי גיטרה, כל מה שרציתי היה לישון איתה מחובק. התאהבתי בה. ישבתי לאמא שלי על הראש, כדי שתרשום אותי לחוג גיטרה עם מורה קלאסי".
אמו הקשובה דאגה לו למורה שסלל עבורו את הדרך. "מורה מדהים שרק היום אני מבין מה הוא נתן לי, וכמה היה חשוב שהוא התעקש על דברים מסוימים. הייתי ילד שובב, ברדקיסט, והוא היה יושב עליי בדרכים מיוחדות עם כישרון מיוחד, ולימד אותי מעבר לנגינה הרבה תיאוריה של מוזיקה, וגם בלוז, ג'אז ורוקנרול, עולם שלם של מוזיקה".
מגיל 14 עמד על במות באילת.הלימודים לא ממש עניינו אותו, והוא סיים 12 שנות לימוד רק כי אמא ביקשה. "אמא הייתה עסוקה בלפרנס ארבעה ילדים, היא אהבה ותמכה וקנתה לי גיטרה חשמלית שחסכה עבורה שנתיים. היא גם הבינה שזה כל עולמי, אהבתי את זה מאוד וניגנתי שעות על גבי שעות". בצבא שירת בגבעתי, ובין מארבים בלבנון ניגן בלילות זוהר ארגוב.
כשהשתחרר נסע לטיול ארוך במזרח. בהודו פגש את קרן, שהפכה לאשתו ואם ילדיו. לפני מספר שנים התגרשו השניים. אלבומו השלישי והאחרון בינתיים, "לבחור נכון", מבוסס על התקופה שאחרי הפרידה.
כשחזרו מהמזרח עבד בשלל עבודות מזדמנות, והיה בין השאר שליח פיצה, ברמן ומורה לגיטרה. אחת העבודות שהותירה בו חותם הייתה הדרכת נוער במצוקה. "מדובר בנערים עבריינים שבמקום להיכנס לכלא מצאו את עצמם בפנימייה סגורה", הוא נזכר. הוא הגיע לשם מתוך רצון לשמש להם מורה לגיטרה, אלא שהתקציב לא אפשר את הגדרת המשרה הזו, ודדון מצא את עצמו מדריך מן השורה.
הוא קיבל לידיו קבוצה של 12 נערים בני 15 שביצעו עבירות קשות, ורק בזכות גילם הצעיר מצאו את עצמם מחוץ לכותלי הכלא. "גרתי איתם וחייתי איתם. הם צמחו במקומות מאוד קשים, ורובם חוו אלימות קשה והזנחה בתור ילדים. אחוז קטן מהילדים האלו מצליח להשתקם ולחיות חיים רגילים. לא יודע עד כמה הייתי הצלחה, שניים מהנערים האלו כבר נמצאים היום במאסר עולם לצערי". אחרי שאחד הנערים ביצע אונס ורצח, התקשה דדון להמשיך בעבודה ועזב. בהמשך היה גם מדריך בהוסטל לגברים אלימים. "חיפשתי עבודה עם משמעות, ולא סתם להיות ברמן".
החשיפה לפינות הפחות יפות של החיים השפיעה על היצירה שלו. "התקופה הזאת נחרתה בי והשפיעה עליי נפשית ורגשית, זה בטוח השפיע על מה שרציתי להגיד על המקום הזה בתוכי שמנסה להבין מה אנחנו עושים כאן".
דדון עוד היה מדריך כאשר החל להתפרסם, והנערים שליווה היו שומעים את שיריו ברדיו. "זה היה מצחיק, כי פתאום הם הכירו אותי בצורה אחרת. לא באתי ממקום של פריצה, לא מריאליטי ולא מהטלוויזיה, זה תמיד היה בהדרגה, וגם בגיל מבוגר. אני מאוד שמח על זה, כי זה יכול להיות לא פשוט לפרוץ בבום".
כמו שקרה למשל לנטע ברזילי, שגם מיוצגת איתך ב"טדי הפקות".
"הפלטפורמה של ריאליטי יכולה להתאים לזמרת כמו נטע כי היא כישרון־על. היא השתמשה בפלטפורמה הזאת וניצלה אותה בצורה מעולה. היא אמנית מוכשרת במיוחד, לה זה מאוד התאים. לזמרים טובים שיכולים להשתמש בפלטפורמה הזאת זה נהדר, לי אישית זה לא מתאים. הייתי צריך שזה יקרה צעד אחרי צעד".
כבר הרבה שנים מלווה את הקריירה שלו המפיק גלעד שמואלי. "הוא מדהים מכל הבחינות, מעבר לכך שהוא כישרון גדול, מתופף שנמצא איתי בהופעות, הוא בן־אדם עם יכולת הכלה גבוהה ורגישות גבוהה, שילוב שנדיר מאוד למצוא אצל אנשים בכלל, ובטח אצל מפיקים טובים. זה עזר לנו לעבור יחד המון קשיים. ביצירה לפעמים נתקעים בדרך, ובזכותו הצלחנו להמשיך הלאה ולפתור הכול ולהגיע לתוצאות ששנינו רצינו".
עשית במהלך הקריירה כמה קאברים, כמו "הולך נגד הרוח" ו"אחרי עשרים שנה", זה לא קצת מדכא את היצירתיות?
"אני חושב שאם מבצעים קאבר שהעיבוד וההפקה שלו מביאים סוג של חיים חדשים לשיר, זה גם סוג של יצירה. את הקאבר ל'הולך נגד הרוח' התבקשתי לבצע כפתיח לסדרת טלוויזיה. בהתחלה נרתעתי, כי זה שיר גדול שפחדתי לגעת בו. ישבתי וחשבתי ועלה לי הרעיון לעיבוד מחדש, לקחת אותו לעולם אחד, להשתמש בקול שלי כדי להביא לשיר צבע אחר ולהגיד אותו קצת אחרת. אני חושב שזו זכות לקחת שיר טוב ולהביא לו צבע טוב וחיים חדשים. זה מבורך, וזה גם כבוד גדול בשבילי. יש הרבה אמנים מוכשרים בארץ, לשמחתי הגדולה שיתפתי פעולה עם חלק גדול מהם. אנחנו חיים במדינה קטנה מאוד, הדרכים מצטלבות כל הזמן, אז פשוט צריך לחכות לטיימינג הנכון וזה קורה".
השירים שלך ישראליים מאוד, יש סיכוי שנראה אותך פוזל לז'אנרים נוספים, למשל למוזיקה יהודית?
"הרבה פעמים שואלים אותי אם אני חוזר בתשובה, כי אני משתמש בהרבה משפטים שבאים מעולם הרוח. אני לא מרגיש שאני מקוטלג לאיזה מקום. יש בי את האמונה, את השאלה והתשובה. לפעמים זה יכול להילקח מעולם היהדות. לפעמים מחוויות, מחברים טובים. אם אני נפגש עם אביתר בנאי ולומד איתו שיעור תורה זה מדהים ומעורר השראה. גם מנתן גושן, למרות שהוא צעיר ממני, אני לומד המון". דדון וגושן גם יופיעו יחד בפסטיבל ראשון־לציון ב־25.9, חול המועד סוכות.
מטרות נעות
בשנים האחרונות לצד המוזיקה הוא גם משחק ב"הבימה", ועד לא מזמן באחד התפקידים הנחשקים בתיאטרון – ז'אן ולז'אן. שיחת הטלפון תפסה אותו במפתיע בניו־יורק, על הקו היה משה קפטן שהזמין אותו להיבחן לתפקיד הראשי במחזמר "עלובי החיים" – האסיר הנמלט שחייו הקודמים רודפים אחריו. "אמרתי לו: 'מה הקשר ביני לבין התיאטרון?' הלכתי לראות את המחזמר בניו־יורק, וחשכו עיניי מגודל התפקיד. חשבתי שזה לא יעבוד, אני בקושי זוכר את המילים לשירים שלי בעל פה.
"אבל כשבאתי לאודישן לאט־לאט התאהבתי במוזיקה ובעלילה. עברתי תהליך איטי ומדהים. זו חוויה גדולה ומעצימה שעברתי עם ההצגה הזאת, למדתי המון המון".
איך אתה מסביר את סוד ההצלחה הגדולה של המחזמר בעולם ובארץ?
"לפעמים יש יצירות אמנות שהחיבור בין הסיפור למוזיקה בהן הוא מדויק, ויוצא משהו נצחי. זה מה שהרגשתי בהצגה הזאת. בכל פעם מחדש שעליתי לבמה חוויתי את החוויה המדהימה הזו, וזה אף פעם לא משעמם, במיוחד כי זה נורא רלוונטי לימינו, כל העניין הזה של פערים חברתיים, סטודנטים שיוצאים לרחובות להפגין ולהילחם. ההצגה התחילה לרוץ ב־2011 – במהלך המחאה החברתית – וזה נראה לי דומה, פשוט בתלבושת אחרת. ההצגה גם עוסקת בתוויות ששמים על אנשים, וזה גם רלוונטי לימינו אנו. זה קורה היום כמו שזה קרה בצרפת אז. כשעבדתי עם נוער במצוקה ראיתי כמה קשה לצאת מתווית שמדביקים לך".
"כשמשה קפטן הציע לי לגשת לאודישן לתפקיד הראשי ב'עלובי החיים', אמרתי לו: 'מה הקשר ביני לבין התיאטרון?' הלכתי לראות את המחזמר בניו־יורק, וחשכו עיניי מגודל התפקיד. חשבתי שזה לא יעבוד, אני בקושי זוכר את המילים לשירים שלי בעל פה"
שותפיו של דדון להצגה מספרים שלמרות שהוא מככב בתפקיד הראשי – ושר לא מעט קטעי סולו – הוא חבר הקאסט היחיד שמעז לעלות לבמה בלי לחמם קודם את הקול. "בתיאטרון הכול נורא מסודר, הכול מחכה לך – הבגדים מוכנים והמאפרת מחכה, זה מאוד נוח. לגבי מיתרי הקול, האמת שזו מתנה. מיתרי קול הם כמו שריר. לא כל השרירים אצלי פועלים בצורה הזו. כשהייתי בצבא היה לי חבר תימני חמוד, יצחקי. גם אם הייתי מעיר אותו באמצע הלילה הוא היה רץ שני קילומטרים ולא נחנק, ואני נחנקתי. מיתרי קול זה שריר, וכשהוא בנוי טוב וחזק זו מתנה, אחרי הרבה ניסיון לאורך השנים הבנתי שבסופו של דבר רגע האמת הוא על הבמה, וכל ההכנות והמחשבות לפני כן מפריעות לדברים לקרות ברגע האמת. יש לי היכולת לעשות את הסוויץ' נורא מהר, להיות נוכח ברגע עצמו ולעשות את הדבר הנכון".
הוא לא היה מהילדים ששרים בבית הספר בטקסים, וגם לא בשמחות המשפחתיות. את מתנת הקול גילה בשלב מאוחר הרבה יותר. "רק אחרי הצבא, כשהתחלתי לכתוב שירים, שמתי לב שאני שר לא רע. בהתחלה חשבתי לכתוב אותם לאחרים, אבל הם התחברו לי עם צורת ההגשה שלי, אז אזרתי אומץ, רעדתי יומיים ואמרתי יאללה עושים הופעה".
הוא אב לשני ילדים, בני 14 ו־8, "די מוכשרים" במוזיקה, כהגדרתו. "זה די מלחיץ, המחשבה שהם יהפכו להיות מוזיקאים. אני אומר לבן שלי 'תהיה רואה חשבון, מה רע?'. סתם, לא באמת. זה יפה לראות את הכישרון שלהם מתפתח. אני שם בשביל לתת להם כלים, ושיעופו עם עצמם ויחוו כמה שיותר".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?
"זה יישמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש שאני חי את החלום, כי אני עושה מוזיקה וכל עוד אני עושה מוזיקה החלום היחיד שנשאר לי זה שההשראה תמשיך, והקסם יימשך. אני רק רוצה להמשיך ליצור דברים חדשים, כי הרבה פעמים זה לא תלוי רק בי. היום, בניגוד לעבר, כשיש תקופות של חוסר השראה אני יודע טוב יותר להתמודד עם זה. היום אני מבין שאני צריך לתת לזה לזרום. אני כבר לא בתחרות עם אף אחד, אני חי עם זה בשלום. אני לא יושב ומחכה למוזיקה שתבוא פעם בשבוע, אני יודע גם לשחרר. אני עושה מה שתלוי בי, כל השאר, איך אומרים, השם יעזור".
אמנים בסדר גודל שלך חולמים על חו"ל, זה משהו שמופיע גם בחלומות שלך?
"אני מאוד־מאוד אוהב את הארץ, ואני מאוד ישראלי. הרבה אנשים אומרים לי 'אתה זמר גדול ברמה בינלאומית, ואתה יכול להצליח בחו"ל', אבל בכנות, אם תשאלי אותי מה מרגש אותי יותר – להופיע בפסטיבל בדרום קנדה מול עשרת אלפים איש שבקושי מכירים אותי, או להופיע באמפי שוני מול 1,500 איש ולפני זה לאכול את הפלאפל שאני אוהב, אז התשובה היא להופיע בשוני.
"החיים קצרים והמטרות שלנו צריכות להיות בהתאם. אנחנו מדינה צעירה. כאן, להבדיל מחו"ל ששם יש הכול מהכול, אם אתה עושה מוזיקה שמצליחה לגעת באנשים, אתה הופך להיות מישהו שבונה את התרבות, וזה משמעותי הרבה יותר מאשר להיות 'עוד מישהו' בחו"ל".
