ירושלים של זהב
יוסי קופייבקר, 68. הצורף מרחוב יהודית
את יוסי קופייבקר פגשתי בסמטה צרה בין השוק לדווידקה, שם הוא צורף תכשיטים עבור לקוחותיו כבר יותר מ־40 שנה. החנות עצמה מבולגנת במידה, ומרדיו ישן מתנגנת מוזיקה לועזית שנוצרה כנראה בשנות השישים. יוסי מספר לי על הילדות בירושלים. "גדלתי בבית שצמוד לעירייה. היינו ילדים שמסתובבים ברחובות, משחקים סטנגה. בימים ההם רכב היה עובר על הכביש פעם בשעה, אז היינו לרגע מפנים לו את הדרך וממשיכים לשחק. אלה היו ימים שהיית יכול לצאת מהבית ולא לנעול בלי לחשוש שיפרצו לך לבית וינסו לגנוב".
ידיו של יוסי עסוקות בהברגת בורג למשקפיים. האיש שהביא אותם לתיקון עבור אמו הקשישה, גדל גם הוא בירושלים ולא יכול היה שלא להתערב בשיחה שעוררה בו מיד זיכרונות נוסטלגיים. בהתרגשות הם גילו ששיחקו יחד כדורסל בימים שהאחד למד בבית הספר ארלוזרוב והשני בטכנולוגי, בתי ספר מיתולוגיים ברחבי העיר. "אתה רואה?" אומר לי יוסי, "הירושלמים האמיתיים הם אנשים חמים. הלב שלהם פתוח. ככה מזהים ירושלמי", ומסיים לתקן עבורו את מוט המשקפיים, אך מסרב לקבל כסף על עבודתו.
כבן למשפחה של צורפים הוא ממש נולד למלאכה העדינה של הצורפות. "מגיל 12 הושיבו אותי במשך שעתיים בכל יום לעבוד במקצוע. בתחילה לא אהבתי את זה בכלל", הוא מגניב צחוק פרוע, "אני בכלל חשבתי שאהיה במאי. אחרי הצבא אפילו הלכתי ללמוד קולנוע בתל־אביב, אך הצורפות הייתה חזקה ממני".
לצערו של יוסי הדור הבא כבר לא מתכוון להמשיך במסורת המשפחתית. הוא מסביר שבינתיים התיירים והתושבים שגודשים את מרכז העיר מפרנסים אותו יפה אבל לילדים שלו זה כבר לא מספיק: "תשמע, אם אני יכול לקנות את כל מה שאני צריך כדי לחיות ובנוסף לקנות גם ספרי אמנות וללכת להופעות בעולם – זה די מספיק לי. אני לא מחפש להתעשר. הבת שלי בהייטק ושם באמת קל לחיות, אבל היום אני אומר לך בפה מלא שאני אוהב את המקצוע שלי".
כל דאגות הפרנסה מתגמדות ביחס למציאות האקטואלית ובערב יום ירושלים ליוסי בעיקר חשוב שנהיה מאוחדים, "שהשמאל והימין יאהבו, ושיבואו ימים טובים".
תופרת אור
לידיה שאטאלין, 63. התופרת משכונת בית–הכרם
ב־1992 לידיה עלתה ארצה מלנינגרד, היישר לגבעת מרדכי. "מיד אחרי שעברנו לשכונה דפקו לנו בדלת כל מיני שכנים שהביאו לנו תנור גז, מכונת כביסה ועוד שלל דברים. כל מה שהיינו צריכים. בשכונה באותן שנים השכנים היו אנשים דתיים והם היו חמים בצורה שאי אפשר לתאר. לנו הרוסים קשה לקבל עזרה, וזה היה מדהים בעינינו לראות איך לישראלים יש אופי כזה רחום. קיבלתי בירושלים משפחה חדשה והם עשו אותי להרבה יותר ציונית ממה שהגעתי".
ברוסיה היא עבדה בעיקר כמתורגמנית לשפת הסימנים, אבל יצא לה גם לעבוד כתופרת בדים עבור התיאטרון הרוסי. בארץ, אחרי כמה שבועות באולפן וניסיונות כמנקה וכמתורגמנית כאן בארץ, הציעו לה להיכנס כשותפה בחנות וילונות. היא לא היססה.
כשחמותה עלתה ארצה בעקבותיה, היא הביאה איתה קצת כסף והם קנו בית בשכונת הקטמונים. "באותה תקופה השכונה לא הייתה משהו. חיינו ב־60 מ"ר של כל הקומפלט הרוסי: סבא, סבתא, אבא אמא, ילד, כלב וחתול. ובינתיים אני עבדתי עם הבדים ואהבתי אותם, וזה מה שהיה לנו". השנים עברו, ולידיה נאלצה לעזוב את החנות בשל קשיים משפחתיים. היא עברה לטפל קצת ב"זקנים שלה", כמו שהיא קוראת להם, אך לא נטשה את חיבתה לתפירה מעולם.
היום, כשהיא מתגוררת בבית הכרם ונהנית מהפנסיה, לידיה ממשיכה לתפור ולהתחבר לירושלמים דרך הבגדים. "תיקונים למשפחה תמיד יש. התחלתי לתקן לבן שלי ולנכדים ולאט־לאט זה התרחב. לפעמים כשמגיעים חיילים וחיילות שצריכים תיקונים במדים, אני יושבת לעבוד כל סוף השבוע כדי שיהיה להם מוכן כשיחזרו לצבא. ואני שומרת שבת!" היא אומרת, אך חשוב לה להדגיש בחיוך: "אבל דתייה לייט".
ותפילה אחת מתחזקת אצלה בכל פעם שמגיעים אליה מדי חאקי, "אני חולמת שתיגמר המלחמה בלי שהפרחים שלנו ילכו לאיבוד. אני כבר מחכה שנחזור למצב שיש לנו פה בלגן בבית. כשיש ריבים בתוך הבית זה אומר שזה הבית שלנו. ככה הכי טוב".
עיר הנצח
דוד שילשווילי, 65. השען מרחוב יפו
דוד שילשווילי עלה לארץ מגאורגיה באמצע מלחמת יום כיפור – אנשים אולי היו אומרים עליו שהוא משוגע שהגיע בתקופה ההיא לארץ, אבל מי שפגש אותו פנים אל פנים מבין שהוא חפץ חיים. מדובר בבחור אנרגטי ומלא שמחה, שמעיד על עצמו שאם לא היה שען כנראה היה זמר או בדרן. "התחלתי פה בחנות לפני 34 שנה. למדתי את המלאכה תוך כדי העבודה ביחד עם השותפים שהיו כאן באותו זמן. בהמשך נוצרה הזדמנות והחנות הפכה לשלי".
אני מעז לשאול אם הוא מתפרנס יפה מהחנות הקטנה, אך זה לא נראה כמו שאלה רגישה עבורו. "החנות מפרנסת אותי בסדר גמור. תמיד יש עבודה אבל לא תמיד עובדים. ביום שלישי, למשל, כל השענים בארץ סוגרים מוקדם. זה יום לחזור הביתה להיות עם המשפחה. בכל מקרה, יש פרנסה, אבל אם צריך לקחת עוד עבודה – לוקחים, אין מה להתבייש".
הוא מתפנה לענוד את השעון על זרועה של הלקוחה שקונה באותם רגעים שעון חדש, כדי לוודא שהוא אכן במידה שלה. "תסובבי אותו על הזרוע ותגידי לי אם זה נוח לך", הוא מבקש ממנה והיא עונה לו שזה בסדר. הוא מכוון לה את השעון ונותן לה כמה הנחיות, "אפשר להיכנס איתו לים, לבריכה, להתקלח, וככה מדליקים את המספרים בלילה", ותיכף מתפנה לכתוב לה קבלה עם תעודת אחריות לשנה, לא בלי להסתבך קצת עם איות שמה של הלקוחה: זֵמֵדֶה. בתוך כל התהליך עולה בי קצת קנאה על תחושת האינטימיות שברכישה כזו, כמו של פעם.
כשזמדה יוצאת מהחנות נכנס בחור אמריקני גבוה, כבן 60, שמדגים במעט את מגוון האנשים שפוקד את המקום, "כולם לקוחות שלי. יש אצלי חרדים וערבים, צעירים ומבוגרים, אשכנזים ומזרחים. יש לי לקוחות שהם דור שני, היו באים לחנות עם ההורים שלהם בתור ילדים, והיום הם באים לתקן שעונים בעצמם. יש לי כאן את כל הפסיפס הירושלמי".
אני שואל אותו מה החלום שלו וזה מוציא ממנו פרץ של איחולים לעם ישראל. "החלום שלי שנהיה בריאים ושיהיו בשורות טובות במדינה, שהחיילים יחזרו לשלום ובריאים, וגם החטופים כולם, ושלא יהיה לנו עוד צרות".
סיפור מסגרת
דודו בן יעקב, 67. ממסגר התמונות מרחוב אבן ישראל
העומס בחנות של דודו בן יעקב לא משפיע על שלוותו, ככה שבאוויר יש הרגשה שהעסק עובד כמו שצריך. "45 שנה אני ממסגר תמונות. תמיד הייתי אדם שעובד בידיים, אז זה מה שחיפשתי גם לעבוד בו. בהתחלה הייתי שכיר אצל מישהו. בהמשך, כשסמך עליי יותר הוא היה משאיר אותי לבד, וכך רכשתי את המקצוע". עם הניסיון הגיע לדודו גם האומץ והוא החליט לפתוח חנות. "הייתה תקופה שהיו לי שתי חנויות במקביל. היום יש לי מקום אחד וככה טוב לי. פה בקומה למטה זה החנות עצמה ולמעלה יש לי בית מלאכה גדול. היו לי תקופות שהיו שם גם שלושה וארבעה עובדים בכל יום, אבל הביקוש הולך ופוחת, ומספיק להחזיק עובד אחד בלבד".
בכל זאת, העסק מתפקד היטב ודודו מודה שזה מאפשר לו להתפרנס טוב. "אני כבר בן 67 אז אני מתחיל להתעייף, אבל עבודה ברוך השם תמיד יש". אני שואל אותו מה סוד הקסם, איך גורמים לזה שיהיה תמיד ביקוש. "אנחנו נותנים שירות טוב. גם עומדים בזמנים וגם נותנים שירות מקצועי, אבל מעל הכול הסוד הוא אנשים טובים. תראה באופן כללי את הירושלמים – הם תמיד יש להם מזג טוב. זה אנשים עם כבוד. הם מכבדים אותי ואני אותם".
העין הטובה שלו על הלקוחות מהדהדת בחזרה וכך יוצא לו לעבוד עם לקוחות שונים ומגוונים, "יש לי באמת את כל הסוגים. גופים ממשלתיים, עיריות, מוסדות ציבור, וגם אמנים ואנשים פרטיים מכל הגוונים. לא מזמן סיימתי למסגר את התעודות של טקס פרסי ישראל. חלק מזה זה הוותק שלנו, ברור, אבל זה גם השירותיות".
המיקום של החנות בלב הפועם והתוסס של העיר, בין השוק למדרחוב, נותן לו פרספקטיבה מיוחדת על ירושלים, "השוק הוא הבבואה הכי טובה של העיר, הכותל והעיר העתיקה גם הם סמלים של העיר כמובן, אבל השוק הוא המקום שבו אתה לומד את העיר. לא עובר עליי שבוע בלי שהסתובבתי במחנה יהודה, זה בדם שלי". לסיום אני שואל את דודו מה החלום שלו, והוא עונה לי בלי לפחד מקלישאות: "החלום שלי שיהיה לעם ישראל שקט. פשוט ככה. שקט בכל המדינה ושקט בירושלים. שנחזור להיות שוב מאוחדים, וזהו".
דירה נאה
סולטאן תמימי, 57. הקולע בקש מנחלאות
חנות הקש של סולטאן תמימי ממוקמת בקצה רחוב אגריפס. אני נקלע אליה במקרה, ומשתומם לגלות את המלאכה באמצעותה הוא ומשפחתו מייצרים רהיטים כבר 36 שנה. המפעל המרכזי נמצא בחברון ומשם הם מייבאים את הספריות, הכיסאות ושאר המוצרים לכל חלקי הארץ. כל בן משפחה קיבל חנות, וסולטאן, שמגיע בכל בוקר מבית חנינא, התמקם במרכז העיר. "אני המוכתר של השכונה כאן", הוא אומר בלי להתבלבל. "כל אחד שרוצה לדעת איפה גר ההוא, מתי זה פותח, או סתם לפטפט – אני הכתובת שלו".
סולטאן מסביר שהוא בעסק המשפחתי מגיל צעיר, "יענו נולדתי עם זה. אף פעם לא היה בי רגע של ספק שזו המלאכה שלי. כאן בחנות אני בעיקר מוכר מוצרים מוגמרים, אבל לפעמים כשמביאים לי מוצרים שהתקלקלו כדי שאתקן – אני מבסוט. זה הכיף שלי, לעבוד עם הקש, ליצור בו". אני מנסה להקשות עליו ולשאול אותו אם לא היה עוסק במלאכה הזו אם היה עושה משהו אחר, והוא משיב בשלילה "אין סיכוי". לא די בזה, בכל יום הוא מתפלל שהתשוקה שלו עברה גם לדור הבא אחריו, "יש לילדים שלי כל מיני שאיפות, אבל כולם למדו את המלאכה ויודעים לעזור לי פה בחנות כשאני צריך. כיום הם לא כולם מושקעים בזה, אבל אני מאוד רוצה שהם ייכנסו לזה".
אומנם הלקוחות של סולטאן גם הם מייצגים את כל הקהל הקיים בירושלים, אך הבולטים שבהם הם סטודנטים. "האגרטלים, הסלסילות, השידות שלנו וכל המוצרים שאנחנו מוכרים כאן, מעבר לזה שהם יפים בפשטותם – הם גם זולים אז הם מתאימים בדיוק לדירות שותפים פה באזור. הרהיטים שלנו מתאימים בדיוק לצעירים בירושלים שעוד אין להם הרבה כסף ולא רוצים להשקיע יותר מידי בריהוט".
בזמן השיחה שלנו קולה של אילנית הבוקע מהרדיו בחנות, מזמר ברקע "ושוב איתכם ושוב איתכם, ושלום עליכם ועלינו על כולנו", וסולטאן ממשיך אותה כמעט בטבעיות, "אני מאחל לכולם שלום ובריאות. בסוף כולנו בני אדם. יותר מזה, בסוף אנחנו ממש אחים. הלוואי שכמו שאנחנו מצליחים לחיות כאן ביחד בשוק, נצליח לחיות ביחד גם בחוץ. ורק שיהיה שלום. אינשאללה שיבוא שלום".
