במשך 19 עונות כמקצוען השיג החלוץ איתי שכטר כמעט כל מה שכדורגלן יכול לחלום עליו. הוא שיחק בכל הקבוצות הגדולות בארץ, טעם מהליגות הבכירות באירופה, זכה באליפויות וגביעים, היה חבר בנבחרות ישראל, כבש 142 שערים ובישל לא מעט נוספים. לפני כמה שבועות כינס שכטר את מסיבת העיתונאים המסורתית, נשא נאום, הזיל דמעה והודיע על פרישה מכדורגל בגיל 37.
"אני עדיין לא מעכל את ההחלטה לפרוש", הוא אומר. "שיחקתי, חייתי, ישנתי וקמתי כדורגל מגיל שש, זה כל החיים שלי, ופתאום זה נעצר וזה לא קל. גם כשאני מדבר איתך עכשיו אני מתקשה להאמין כי אני מאוד מחובר למקצוע הזה ואוהב בו הכול – את המשחקים, הניצחונות, ההפסדים, את הלחץ, ההתרגשות, המשברים. לקום בבוקר לאימון ולגלות אם אני בהרכב או לא. אלו ריגושים שלא אחווה יותר. זה היה פרויקט חיי ועכשיו הכול נעצר וצריך להמשיך קדימה.
"זאת החלטה שהיה לי קשה מאוד להגיע אליה. בתחילת העונה הבנתי שזאת כנראה תהיה השנה האחרונה שלי, ככל שהזמן עבר ניסיתי להבין את המשמעות של הדברים, אבל זה לא הפך לפשוט יותר. כשדיברתי במסיבת העיתונאים הרגשתי שכל החיים שלי עוברים מולי".
שכטר החל את העונה האחרונה בקריירה שלו במדי הפועל פתח־תקווה, שעלתה ליגה וחזרה ללאומית בסופה, כשהוא כובש במהלכה שער בודד. לאחר שנפצע בברך במשחק ההפסד מול הפועל באר־שבע ברבע גמר גביע המדינה, הבין שסיים את העונה והחליט לסיים את הקריירה. "בתחילת העונה קיבלתי שלוש הצעות לחוזה מקבוצות בליגת־העל, והרגשתי שפתח־תקווה היא המקום הנכון בשבילי, אבל בשורה התחתונה הדברים לא התחברו", הוא מנתח. "היה לנו סגל קצר מדי, מה שפגע בנו אחרי החזרה האינטנסיבית מהפגרה שהמלחמה כפתה עלינו, הזרים לא היו מספיק טובים וזה פשוט לא הצליח, אלו דברים שקורים בכדורגל. הייתי שמח להמשיך לשחק אבל הגוף אמר את שלו. אני היום במצב פיזי שאפילו הדברים הפשוטים הפכו לקשים יותר, מה שפגע ביכולת המקצועית שלי והבהיר לי שאם אני רוצה שיזכרו אותי באורח חיובי זה הזמן לעצור. התמודדתי עם לא מעט פציעות בקריירה ולא מעט כאבים. עברתי ניתוחים בשתי הכתפיים ושתי הברכיים, אבל ברוך השם רוב הזמן הייתי בריא ועל המגרש".
"הבנתי שזאת כנראה השנה האחרונה שלי. ככל שהזמן עבר ניסיתי להבין את המשמעות של הדברים, אבל זה לא נעשה פשוט יותר. במסיבת העיתונאים הרגשתי שכל החיים שלי עוברים מולי"
עד כמה מאכזב עבורך לסיים את הקריירה במועדון קטן יותר?
"אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי ומודה על הדברים הטובים והפחות טובים שעברתי. זה מה שבנה אותי בתור אדם וספורטאי. טעמתי מהרבה דברים לאורך השנים ותמיד נהניתי מהריגוש ומהאדרנלין במפגש מול קהל חדש ומהניסיון לשמח אותו".
שכטר לא צפוי להיות מחוסר עבודה. בעוד שבועיים הוא יחל את תפקידו כפרשן בכאן 11, באליפות אירופה בכדורגל שתיפתח בגרמניה. "התחלתי כבר לעבור וללמוד את הסגלים של הקבוצות כי אני רוצה להגיע מוכן כמו שצריך", הוא משתף. "העובדה שהטורניר יתקיים בגרמניה היא סגירת מעגל מרגשת עבורי, כי חלק מהמשחקים יתקיימו באצטדיונים שכבשתי בהם שערים בעונה שלי שם. הטעימה הראשונה שלי בתור פרשן הייתה באליפות העולם בקטאר, אבל הייתי שם רק שבוע ועכשיו זאת צפויה להיות העבודה שלי ואצטרך לעשות את הדברים באופן מקצועי ומסודר יותר.
"בתום משחקי היורו אצטרף באופן רשמי לערוץ הספורט, אלווה את משחקי הנבחרת האולימפית בטורניר פריז ומשם אמשיך לעונה החדשה בישראל. מעולם לא הייתי פרשן בליגה הישראלית אבל כשזה יקרה אבין היטב את גודל האחריות לדברים שאני אומר. אגיע ממקום נקי ובריא. הניסיון שלי יאפשר לי להתחבר לתחושה של השחקנים, וכשיהיה צורך אפרגן או אבקר אבל הכול יהיה באופן מכבד ומקצועי".
שכטר, שסיים גם קורס מאמנים, מתכוון לבדוק את האפשרות לחזור למגרשים בתפקיד אחר. "כבר קיבלתי כמה הצעות לשמש כעוזר מאמן בליגת־העל, אבל הרגשתי שאני צריך לנשום קצת אוויר ולא לחזור מיד לחיות סביב התוצאה של המשחק הבא. חוויתי 19 שנים אינטנסיביות מאוד ברמות הגבוהות ואני רוצה להקדיש את השנה הקרובה ללמוד על עצמי, לבלות עם המשפחה, לראות את הדברים מהצד ולא לחשוב יותר מדי קדימה. אני יודע כמה קשוח מקצוע המאמן וחושב לא מעט אם ארצה להיות חלק מזה, אבל מצד שני הטירוף והלחץ מחיים אותי, ועכשיו, כשקריירת המשחק נגמרה, אולי בהמשך אחפש אותם בתפקיד על הקווים".
יש תיאוריה שאומרת שחלוצים מצליחים פחות כמאמנים.
"אומרים שהמאמנים הגדולים הם שחקני הגנה, שתמיד עבדו קשה יותר וראו את כל המגרש מהעמדה האחורית, בעוד הכוכבים נעזרו יותר בכישרון שלהם. אבל עדיין יש גם שחקני התקפה שהפכו למאמנים טובים וקשה לי לדעת כרגע אם אוכל להיות אחד מהם".
שכטר נולד וגדל ברמת־ישי. הוא נשוי לליז בן־שושן, אב לארבעה ילדים והם גרים בראשון־לציון. "כשהייתי בן ארבע אחי הגדול לקח אותי למגרש ומהנגיעה הראשונה זו הפכה לאהבת חיי. מאז לא עזבתי את הכדור", הוא נזכר. "מאותו הרגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ברור שבגיל צעיר אתה לא יודע לאן זה יוביל אותך אבל תמיד כיוונתי למטרה להפוך לשחקן".
שכטר גדל בקבוצות הנוער של הפועל חיפה ומועדון הכדורגל עמק יזרעאל, ולאחר שקבוצת הנוער של העמק התאחדה עם נצרת־עילית הוא עלה לקבוצה הבוגרת של המועדון. ב־29 באוגוסט 2005 הופיע בהופעת בכורה בליגת־העל. ב־4 באוקטובר באותה השנה כבש את שער הבכורה שלו בליגה, בהפסד למכבי נתניה 3:1. קבוצת היהלומים התרשמה ככל הנראה מהכישרון הצעיר, כי ביוני 2006 היא החתימה אותו בשורותיה. "בנצרת נתנו לי את הבמה בפעם הראשונה, הייתי מועמד לתואר תגלית העונה וזומנתי לנבחרת האולימפית, אבל אין ספק שהפריצה שלי הייתה במכבי נתניה", קובע שכטר. "בסיום העונה בנצרת קיבלתי הצעות ממכבי תל־אביב ומכבי חיפה, ורציתי לבחור באחת מהן ולהגיע מיד לטופ, אבל למזלי הצוות בנתניה, שכלל את אלי גוטמן, אייל ברקוביץ' וקובי בלדב, סידרו לי את הראש והסבירו לי כמה חשוב שאעבור בעוד מדרגה מקצועית בדרך. עברתי בנתניה שלוש שנים מדהימות, סיימנו פעמיים עם תואר סגנית האלופה, למדתי להתמודד עם קשיים והפסדים, התחשלתי והתקדמתי באופן בריא ונכון, מה שהוביל אותי לתחנה הבאה במוכנות נפשית ורגשית טובה".
"בדקה ה־53, כשאנחנו מובילים 1:2, קיבלתי כדור מאביחי ידין, רצתי את הספרינט הכי מהיר בחיים שלי, בעטתי, כבשתי, הוצאתי את הכיפה והתפללתי"
התחנה הבאה של שכטר הייתה הפועל תל־אביב: הוא עבר אליה בתחילת עונת 2009/10 בתמורה לחצי מיליון דולר. הייתה לו עונה חלומית עם האדומים – זכייה באליפות ובגביע, מקום ראשון בבית המוקדם בליגה האירופית, והוא עצמו סיים את העונה עם 22 כיבושים, אז שיא הכיבושים לשחקן בעונה אחת בהפועל. "זו הייתה העונה הכי טובה בקריירה שלי", אומר שכטר, "הכול התחבר שם כמו בסרט טוב. זה היה שילוב מוצלח בין כישרונות צעירים לוותיקים וזרים נהדרים עם מאמן נהדר. הגענו לתוצאות יוצאות דופן וסיימנו ראשונים בבית עם סלטיק, המבורג וראפיד וינה. זה היה הישג מיוחד".
לפריחה של שכטר סייע המאמן אלי גוטמן. "גוטמן הוא מאמן מאוד חשוב בקריירה שלי. הוא לימד אותי, עזר לי להבין הרבה דברים והכניס אותי לתבנית שאפשרה לי להציג את הכישורים שלי. אני מודה שמדי פעם אם עשיתי משהו שהוא לא אהב הוא היה משתגע וצועק עליי, אבל בשורה התחתונה הוא נתן לי הרבה ביטחון".
עונה לאחר מכן הפך שכטר למוכר בכל אירופה, לאחר שבחגיגות השער שכבש, במשחקי המוקדמות מול רד בול זלצבורג באוסטריה, שלף להפתעת כולם כיפה מהגרב, כרע ברך ואמר יחד עם ערן זהבי את תפילת שמע ישראל. "בדרך למשחק, בשדה התעופה, הלכתי להניח תפילין ופגשתי שם בחור מבוגר שהייתה לו כיפה סרוגה עם הסמל של הפועל תל־אביב. הוא הציע לי אותה וסירבתי אבל הוא התעקש ואמר שיש לו עוד אחת כזו בכיס. הסתכלתי עליו והוא נראה לי כמו מלאך עם עיניים טובות, קשה לי להסביר את זה במילים. זו הייתה תחילת העונה, לא כבשתי עדיין. היה עליי קצת לחץ ואמרתי שאקח אותה ואעשה איתה משהו מיוחד. החלטתי לעלות למשחק כשהכיפה בתוך הגרב בלי לספר לאף אחד, ואם אני מבקיע להוציא אותה על אדמת אוסטריה – המקום שממנו הגיע סבא שלי ניצול השואה – ולהגיד שמע ישראל.
"המשחק התחיל ובדקה הראשונה סחטתי פנדל, שווינסנט אניימה השוער שלנו בעט וכבש. חשבתי לרגע אם להוציא את הכיפה ברגע הזה, אבל מכיוון שלא כבשתי את הגול, החלטתי לחכות. בדקה ה־53, כשאנחנו מובילים 1:2, קיבלתי כדור מאביחי ידין, רצתי את הספרינט הכי מהיר בחיים שלי, בעטתי, כבשתי, הוצאתי את הכיפה והתפללתי. לימים גיליתי שהבחור שנתן לי אותה חלה בסרטן, הוא נפטר שנתיים אחרי המשחק הזה, והבת שלו סיפרה לי שזה היה אחד הרגעים הכי גדולים בחיים של אבא שלה, לראות אותי שם עם הכיפה שלו על הראש. הסיפור שלה ריגש אותי עד דמעות. זה נתן לי פרופורציות לחיים עצמם, איך אפשר למלא את הלב במחווה קטנה למישהו שפגשת לשתי דקות. אני שמח שהייתה לי את הזכות הזו".
שכטר, שמגיע ממשפחה דתית, מתחזק בשנים האחרונות באמונה שלו. "הכול בזכות בורא עולם ובלעדיו אני לא שווה כלום. כל בוקר אני מתחיל בשמונה ורבע במניין בבית כנסת, אני הולך לשיעורי תורה ולתפילת שישי, שומר כשרות אבל לא שבת באופן מלא ועושה את המרב שאני יכול".
כתוצאה מהמפגש עם אוסטריה העפיל שכטר עם האדומים לשלב הבתים בליגת האלופות. "זו הייתה חוויה מדהימה. לצערי סחבתי פציעה בתקופה הזו אבל עדיין שיחקתי ברוב המשחקים, כבשתי שער שהיה לי חשוב להבקיע במסגרת הזאת ונחשפתי להרבה מגלי כישרונות של קבוצות באירופה".
החשיפה הובילה בקיץ 2011 את קבוצת קייזסרלאוטרן מהליגה הגרמנית הבכירה לשלם עבור שירותיו 2.5 מיליון אירו. הוא עבר לשם יחד עם חברו לאדומים, גילי ורמוט, והחל את הקדנציה האירופית שלו עם שלושה כיבושים בשבעת המשחקים הראשונים. לאחר מכן דעך, איבד את מקומו בהרכב, כבש עוד שער אחד עד לסיומה של העונה וירד עם הקבוצה ליגה. "חוויתי נפילה של חוסן מנטלי, לא הצלחתי להתמודד עם משבר קטן שעברתי וזה פגע בי", מודה שכטר. "הגעתי ממעמד של כוכב בישראל ופשוט לא הצלחתי להכיל את העובדה שאני יושב לרגע על הספסל. זה היה שינוי חד מדי בשבילי. ועדיין שיחקתי שם 25 משחקים, מספר יפה לעונת בכורה. שנה לאחר מכן עברתי לסוונסי בפרמייר ליג האנגלית במדיה שיחקתי 18 פעמים. זאת הייתה עונה טובה של הקבוצה הם זכו בגביע ועלו למפעל אירופי. האמת היא שרציתי להישאר, אבל היו להם תוכניות אחרות והם השקיעו בחלוצים יקרים יותר אז נאלצתי לעזוב".
"הקהל של בית"ר קיבל אותי מהרגע הראשון כאילו גדלתי בקבוצה. הם החזירו לי את חדוות המשחק, את האנרגיות, הטירוף והזכירו לי למה אני אוהב את המשחק הזה"
שכטר חזר להפועל תל־אביב בחוזה ארוך ומכובד, אבל משבר כלכלי שעבר על הקבוצה החזיר אותו לאירופה כבר לאחר חצי שנה. הפעם התגלגל לנאנט הצרפתית. לאחר חצי עונת השאלה החליטו הצרפתים לממש את האופציה עליו ורכשו אותו בתמורה ל־420 אלף דולר.
אף שהפך לשחקן קבוע ברוטציה, בחר לשוב לישראל בפברואר 2015. "כמו שאמרתי לך, אני לא אוהב לכנות החלטות שקיבלתי 'טעות', אבל היום אני מבין שהייתי צריך להישאר בצרפת ולא לחזור לארץ ולמכבי חיפה. האנטישמיות בצרפת הייתה אז בעלייה, היה הפיגוע בסופרמרקט בפריז, ואשתי לחצה שנעזוב. במקביל קיבלתי הצעות טובות מהארץ. בדיעבד הייתי צריך לתת לגל הזה לעבור ולהישאר".
החזרה של שכטר לארץ הייתה קשה מהצפוי. הוא אומנם הגשים חלום והצטרף למכבי חיפה בחוזה לשלוש שנים וחצי, אבל בפועל הדברים לא הסתדרו. "היינו קבוצה לא טובה מספיק, אבל הציפיות מאיתנו נגעו בשמיים. אני באופן אישי לא סיפקתי את הסחורה. נכנסתי שם לסחרור לא ברור, והצגתי אולי 15 אחוזים מהיכולת שלי. הייתי בן 27, היה עליי לחץ היסטרי והקריירה שלי נכנסה למצב מצוקה".
מי שעזרה לו לחזור למסלול הייתה בית"ר ירושלים, ששאלה אותו בינואר 2016 והובילה לרנסנס בקריירה שלו. "בית"ר היא מועדון צמרת עם הרבה לחץ להצלחה, אבל למזלי גם אלי טביב, הבעלים, שעשה הכול כדי שאגיע, וגם המאמנים סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה, וגם האוהדים – כולם החזירו אותי מהר לעניינים", הוא נזכר. "הקהל של בית"ר קיבל אותי מהרגע הראשון כאילו גדלתי בקבוצה. הם החזירו לי את חדוות המשחק, את האנרגיות, הטירוף, חומרים שאני בנוי מהם. הם הזכירו לי למה אני אוהב את המשחק הזה. להבקיע גול בטדי ולרוץ ליציע האוהדים היה פשוט משהו לא רגיל". שכטר הפך למנהיג הירושלמים, מונה לקפטן הקבוצה והוביל אותה לגמר הגביע. במאי 2018 עבר למכבי תל־אביב, וזכה איתה בשתי אליפויות וגביע; משם המשיך לעוד מעצמה ישראלית, הפועל באר־שבע. "גם שם הייתי משמעותי בעונה הראשונה ופחות בעונה השנייה, אבל זאת עדיין הייתה זכות עבורי להיות חלק מהמועדון הזה".
שכטר היה חלק מנבחרות ישראל מגיל צעיר ורשם 27 הופעות בינלאומיות בנבחרת הבוגרת. בסך הכול כבש במדי הנבחרת חמישה שערים. "אני מרוצה מהתקופה שלי בנבחרות ישראל, למרות שלצערי לא הצלחתי להעפיל לטורניר גדול. קשה לי להגיד מתי זה יקרה ואם בכלל, כי היו לנו הרבה הזדמנויות לאורך השנים, היו בתים שיכולנו לעלות מהם ולא הצלחנו. אולי הלחץ גדול מדי, אולי הציפיות גבוהות מדי, אבל אני מקווה שנצליח יום אחד. מגיע לעם שלנו".
האבהות שינתה אותך?
"מאוד. היא ביגרה אותי, לימדה אותי על עצמי וגרמה לי להבין שהמשפחה קודמת לכול. הבנתי שהבית הוא המראה שלך בחוץ, ואם אשתך תהיה מאושרת, הילדים שמחים והבית יהיה בריא וטוב אז גם אתה תהיה כזה".
על מה אתה חולם?
"קודם שהמשפחה תהיה בריאה ושהחטופים יחזרו במהרה, כי מאז 7 באוקטובר אנחנו חיים במועקה גדולה. יש לי הרבה בני משפחה וחברים קרובים שנלחמים עכשיו וזה לא פשוט, ואני מקווה שהמדינה תדע ימים טובים יותר וישכון שלום קודם כול בינינו לבין עצמנו. אם לא נשפוט ונאהב זה את זה בכל מצב, הדברים יהיו טובים יותר".
