"זה לא סוד שהמטרה המוצהרת שלי בשנתיים האחרונות הייתה לחזור ל־NBA", מודה דיוויד בלאט, "בקיץ הנוכחי קיימתי כמה פגישות אבל לצערי הניסיונות שלי לא צלחו, הייתי קרוב מאוד לקבל את המשרה ב'ניקס' כבר פעמיים, כולל בחודשים האחרונים, אבל בסוף זה לא קרה. הספורט התחרותי יכול להיות מאוד אכזרי כי לא משנה כמה תצליח, אם תסיים שני, סביר להניח שאף אחד לא יזכור אותך.
"עצם העובדה שלא קיבלתי מה שרציתי מאכזב, אבל עם קריירה כמו שיש לי אין לי שום זכות להיות עצוב מכלום. זכיתי באליפות בכל מקום שהייתי בו, בנוסף לשלל תארים נוספים, אימנתי ב־NBA, פגשתי אנשים נהדרים, עבדתי עם שחקנים יוצאים מהכלל ועשיתי המון כסף. אני מכיר לא מעט אנשים שעשו ונתנו הכול ומגיע להם הרבה ולא הצליחו להגיע לדברים, לאו דווקא באשמתם, ואני מברך בכל יום על מה שיש לי".
ביוני 2014, הפך בלאט לאירופאי הראשון שמונה למאמן ראשי ב־NBA. הוא מונה למאמנה של קליבלנד, שהייתה באותן שנים מנמושות הליגה וקיוותה שיעזור לה לטפח את הכישרונות הצעירים בקבוצה. ההודעה של לברון ג'יימס כמה שבועות מאוחר יותר שהוא חוזר למועדון, שינתה את התמונה באופן דרמטי עבור קליבלנד ועבור בלאט עצמו, שמצא את עצמו לפתע במרכז הבמה התקשורתית מאמן את השחקן הטוב בעולם.
פתיחת הקדנציה שלו ב־NBA הייתה צולעת־משהו, אבל עם הזמן וחיזוק במקומות הנכונים התגבשה הקבוצה, זכתה באליפות המזרח ונכנעה לגולדן סטייט בגמר הפלייאוף רק לאחר קרב עיקש, למרות חסרונם של קיירי אירווינג וקווין לאב הפצועים. במהלך העונה השנייה, בצל שמועות על חריקות כבדות בין ג'יימס לבלאט, פוטר המאמן במפתיע, למרות שהקבוצה הייתה במאזן של 30 ניצחונות מול 11 הפסדים.
"כשאתה מאבד משרה בכל תחום זה קשה וכואב ולפעמים מאוד מתסכל. הפיטורים הפתיעו אותי מאוד ולא הרגשתי טוב עם כל מה שקרה, אבל החיים ממשיכים גם אם מקבלים מכה. אתה יכול להפסיק לתפקד ולהיכנס לדיכאון ואני בחרתי לקום ולהמשיך להילחם, אלו החומרים שמהם אני עשוי. הצטערתי שלא הייתי חלק מהזכייה באליפות בסיום העונה השנייה ושלא אני הייתי זה שהוביל את המערכה, אבל לפעמים ככה בנוי העולם. אני מניח שהיום הייתי עושה הרבה דברים אחרת, גם מול לברון ג'יימס. צריך ללמוד לעבוד עם אנשים כמוהו, לא לנהל אותם, בטח במציאות שבה הוא היה המרכז וחשוב למערכת יותר ממני".
אתה מרגיש שהפיטורים גרמו לך עוול?
"כבר לא שווה לי להתייחס לזה בצורה הזאת. זה עבר, זה קרה ונגמר. למדתי הרבה דברים והמשכתי הלאה".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת?
"שחשוב לדעת היטב לאיזו סיטואציה אתה נכנס כשאתה לוקח בפעם הראשונה משרה כל כך חשובה ושאתה חייב להבין את ההשלכות של הדברים, בטח במצב שבו הייתי עם סיטואציה שהשתנתה לחלוטין ברגע".
האמת שמהצד זה לא נראה תענוג כל כך גדול לאמן ב־NBA.
"לאמן בשום רמה זה לא קל וככל שאתה מתקדם ברמה העניין הופך ליותר תובעני, קשה ומסובך ואפילו גרנדיוזי. אתה צריך להתעסק ביותר ויותר דברים ולאו דווקא במשחק עצמו – ניהול, תקשורת, פוליטיקה, תיאום ציפיות. יש הרבה מאוד מרכיבים. אלו מערכות ענקיות, הידיים שלך על הרבה דברים שלא תמיד אתה קובע אבל עדיין צריך להיות מחובר ומתואם. באירופה למאמן יש הרבה יותר שליטה על הדברים מאשר ב־NBA אלא אם כן אתה באמת כל יכול במועדון ואין הרבה כאלה".
היו לך עשרה עוזרי מאמן, יש צורך בכל כך הרבה?
"זה היה בלתי נתפס בשבילי ולטעמי גם אין בזה צורך, אבל תלוי בתוכנית של כל קבוצה. בפועל היו הרבה יותר מעשרה כי במציאות היום ב־NBA לכל שחקן יש גם מאמן אישי ומאמן כושר ופתאום יש סביבך עוד עשרים אנשים שהם לא רשמית במערכת שלך אבל בעצם כן. זה מורכב".
תמיד סִקרן אותי לדעת למה הסכמת לקבל את טבעת האליפות.
"הג'נרל מנג'ר התקשר אליי ואמר לי שהרווחתי אותה ביושר. זה מקום שעבדתי בו שנה וחצי, הגענו לגמר וכשעזבתי היינו עם המאזן הכי טוב במזרח. עד היום חלק מהצוות מורכב מאנשים שאני הבאתי למערכת. עשיתי שם משהו וחשבתי שלעתיד יהיה לזה ערך כלשהו, אם כמזכרת לילדים או כתרומה לצדקה. אני עוד שוקל מה לעשות עם זה".
יכול להיות שהחשש של המנג'רים שלא תסתדר עם כוכבים בקבוצה מונעת ממך לקבל עוד הזדמנות ב־NBA?
"העובדה היא שאני לא ב־NBA היום ויכולות להיות לזה הרבה סיבות. אחרי הראיונות מודיעים לך אם בחרו בך או לא, אבל לא מסבירים לך למה".
זה היה קצת מוזר שעם הרקע האמריקני שלך, עדיין התייחסו אליך שם כזר.
"זה חלק מסיפור חיי. בכל מקום שאני נמצא אני תמיד קצת אחר, אבל אני אוהב את זה".
יהיה נכון לומר שה־NBA היא ליגה שהשחקנים שולטים בה?
"במובנים מסוימים זה נכון. השחקנים הם מובילי הדעת, לצד מעט מאמנים חזקים מאוד כמו פופוביץ' שיכולים להוביל ולקבוע. פשוט אין הרבה כמותו. שחקן אחרי העונה הרביעית בליגה שהגיע למעמד של סופרסטאר ונמצא בלי חוזה, יכול לדרוש היום מקבוצה חוזה בסך 250 מיליון דולר ולקבוע כללים בשביל הארגון ובשביל הליגה כולה במובנים מסוימים".
מה אתה חושב על החוזים המטורפים האלה?
"אמא שלי הייתה מורה כל החיים שלה והרוויחה 25 אלף דולר בשנה. אז תגיד לי אתה, מה חשוב יותר – מה שהיא עשתה או מה ששחקן שמקבל 150 מיליון דולר לארבע שנים עושה? גם לי לא מגיע הכסף שאני מרוויח ביחס למה שאמא שלי עשתה".
אתה מאמין שתחזור לאמן ב־NBA בעתיד?
"אם זה יקרה זה יקרה, אם לא אז לא, אני אהיה בסדר בכל מקרה".
חיבוק ישראלי
לפני שמוּנה למאמן קליבלנד, בלאט היה אמור להיכנס לנעלי עוזר מאמן בגולדן סטייט, שזכתה מאז בשלוש אליפויות והפכה לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. "אני מניח שאם הייתי אז בן 40 הייתי מתייחס לסיטואציה אחרת כי במחשבה לטווח ארוך היה משהו נכון בלהגיע פעם ראשונה לליגה הזאת בתור מספר שתיים, במקום נהדר עם אנשים נפלאים וללמוד את הכול מבפנים. אבל אני קיבלתי את ההצעה מקליבלנד בגיל 54 ומבחינת הטיימינג זו הייתה ההחלטה הנכונה בשבילי. אני לא מעוניין בשלב הזה לחזור ל־NBA בתור עוזר".
מה דעתך היום על הרמה ב־NBA?
"זה אחד מהמודלים העסקיים הכי מדהימים שראיתי אי פעם. זו ליגה אטרקטיבית שפופולרית בכל העולם וזה נהדר כי זה מקרב בין אנשים. מבחינה תחרותית ה־NBA לא משתווה לתחרות הכללית ביורוליג. יש שם מעט קבוצות שהן מתחרות אמיתיות על זכייה בתואר, למרות שרמת השחקנים הכוללת של השחקנים בליגה גבוהה יותר מאירופה".
אני פוגש את דיוויד בלאט בקניון בהרצליה בפגרת הקיץ שלו, ומהר מאוד מגלה עד כמה הוא פופולרי בישראל. בכל כמה דקות ניגש אליו מישהו ומבקש ממני שאצלם אותם יחד. נשים מבוגרות, גברים או חיילים בודדים – בלאט נותן לכל אחד מהם תשומת לב, מספר סיפור ושמח להצטלם. "אתה רואה למה אמרתי לך קודם שאין לי סיבה להיות מאוכזב, תראה כמה אהבה אני מקבל", הוא אומר לי בחיוך.
זמן קצר קודם לכן עבר ניתוח קל בגב, זכר לימיו כספורטאי מקצוען, ורגע לפני שהוא יוצא להרפתקה החדשה שלו באולימפיאקוס היוונית, שבה חתם לשנתיים בסכום המוערך ב־1.8 מליון אירו. "אחרי שהניסיונות ב־NBA לא צלחו חיפשתי את הדבר הבא הכי טוב עבורי. רציתי לעבוד ברמה הכי גבוהה באירופה כי אני מאמין שלשם אני שייך, ולמאמן בסטטוס שלי אין הרבה אפשרויות בסופו של דבר. היו כמה הצעות על השולחן ולקחתי את מה שחשבתי שהכי מתאים לי ובמקום שהכי רצו אותי. יוון זה מקום נפלא שאוהב כדורסל וקרוב מאוד לישראל, ואני שמח להתחבר למועדון מפואר וחשוב עם יומרות ואמביציות לבנות קבוצה תחרותית".
זה לא מעייף להתחיל שוב לבנות קבוצה מהתחלה?
"להתחיל בכל פעם מחדש זה אחד הדברים המהנים עבורי. לאולימפיאקוס יש בסיס נהדר, אולי הכי טוב שהגעתי אליו אי פעם, עם אפשרות עדיין לבנות את הקבוצה איך שאני רוצה בעבודה משותפת עם ההנהלה. מבחינתי אני מגיע במצב אידיאלי שבו אני מתפקד הכי טוב".
אחד השחקנים שיפגוש בלאט ביוון הוא ואסיליס ספאנוליס בן ה־35, ללא ספק אחד מהשחקנים הגדולים באירופה בדור האחרון. "זה כבוד ענק בשבילי לקבל אפשרות לעבוד עם שחקן כזה, ובמקרה כזה המטרה והאתגר המקצועי יהיו למצוא את האפשרות הכי טובה לשלב אותו במערך. מבחינתי חלק מהחוכמה בבניית קבוצה הוא למצוא את השחקן המוכשר שעדיין לא עשה את קפיצת המדרגה, ולקחת אותו לשם כי לקחת כוכבים זה הכי קל. עם השנים כבר יש לי הניסיון למצוא את השחקנים האלה. הם בדרך כלל מזכירים לי שחקנים שעבדתי איתם פעם כי הדברים חוזרים על עצמם ואין חדש תחת השמש".
לעובדה שפיני גרשון אימן בעבר באולימפיאקוס יש איזושהי משמעות עבורך?
"אין לזה משמעות שהגעתי לקבוצה שפיני אימן בעבר. אני לא רואה כאן שום מקום להשוואה או לתחרות, זה לא מעניין מבחינתי".
דיוויד מגיע ליוון אחרי שנתיים בדרושפאקה הטורקית, אותה הוביל בעונה הראשונה לשלב ההצלבה ביורוליג ובעונה השנייה לזכייה בגביע היורוקאפ, שהעניקה לה מחדש את הכרטיס להשתתפות ביורוליג. "נפרדתי מהקבוצה בסיטואציה הכי טובה לכולם ובאווירה נהדרת", משתף בלאט, "ברגע שהספונסר הראשי של הקבוצה עזב והחוזה שלי מולו הסתיים לא הייתה אפשרות שאשאר, כי לא הייתי מסכים לעבוד בעשרה אחוז מהמשכורת שקיבלתי ובתקציב מינימום לקבוצה".
המתח הפוליטי בין ישראל לטורקיה השפיע עליך באיזשהו אופן בתקופה שלך שם?
"לא. בכל מקום ידעו היטב מאיפה אני, התייחסו אליי בכבוד ולא סבלתי אפילו לרגע. הייתי בקשר רציף עם הקהילה היהודית, עשיתי דברים ולא התחבאתי בבית, כמו בכל מקום אחר שהייתי בו".
נתקלת במהלך הקריירה האירופית שלך בגילויי גזענות?
"כשאימנתי באיטליה ניצחנו את נאפולי, במשחק שבו היא איבדה את הסיכוי להעפיל למפעל אירופי. בסוף המשחק מישהו מהקהל רץ למגרש ובעט בי ומישהי צעקה לי 'יהודי מחורבן'. אחד השחקנים שלי לקח אותי משם והגן עליי".
בשל המצב הכלכלי הבעייתי שאליו נקלעה דרושפאקה, ניהל בלאט משא ומתן בין שתי העונות בטורקיה לחזרה למשרת המאמן במכבי תל־אביב, משא ומתן שנראָה שהוא מגיע לסיכום חיובי, מה שלא קרה בסוף. "בשלב מסוים עשיתי חשבון נפש עם עצמי, הגעתי להחלטה שכרגע לא מתאים לי לחזור ואני חושב שזה לגיטימי. באתי למכבי ואמרתי באופן כן ואמיתי שלא מתאים".
במכבי שחררו הודעה שבחרת להמשיך ולאמן קבוצת יורוקאפ ונראה שמאוד כעסו שם על המהלך.
"אם חלק מהמערכת כעסה או ראתה בעין לא יפה אין לי מה לעשות עם זה. אני התנצלתי והלכתי עם האמת שלי. אני באופן אישי לא שומר טינה לאף אחד. הייתי הרבה שנים במכבי תל־אביב והלב שלי נמצא בשוויון נפש בנוגע לכל מה שתרמתי וקיבלתי מהמועדון, ואני חי טוב מאוד עם היחסים שלי איתם".
אתה רואה סיכוי לחזור לשם בעתיד?
"אני לא חושב על זה בכלל. ספאחיה הוא חבר שלי, הקיץ לא דיברנו כי הוא חתום להמשך וזה לא משהו שאפילו עבר בראש".
סקוטי וילבקין שכיכב אצלך בטורקיה חתם במכבי, מה תוכל לספר עליו?
"סקוטי הוא שחקן צעיר וכישרון גדול שמגיע למכבי בגיל נהדר שבו הוא עדיין יכול להמשיך ולהתפתח ברמות הגבוהות באירופה. זו החתמה נהדרת להיום ולעתיד, כי הוא עדיין לא בשיא שלו. הוא בחור מצוין ואני מקווה שיֵדעו במערכת לעטוף אותו במה שצריך, כדי להוציא ממנו את מיטב הפוטנציאל".
אתה מאמין שיש סיכוי שמכבי תחזור לצמרת האירופית בקרוב?
"אני חושב שבמכבי שילמו את שכר הלימוד שהם היו צריכים לשלם, הם התחזקו בצורה מאוד יפה בקיץ ואני מאמין שהם יחזרו להיות פקטור ואשמח אם זה יקרה".
מה חשבת על רעיון הפיצול שלהם לשתי קבוצות שהוקפא לבסוף?
"אני חושב שכל פרסום עניין הפיצול של מכבי היה מהלך טקטי נהדר מבחינתם ואני לא מעוניין להרחיב בנושא".
תמיר שלי
דיוויד בלאט, 59, נולד וגדל בפרמינגהאם, פרבר של בוסטון במסצ'וסטס, ארצות־הברית. "בתור ילד הייתי כוכב גם בכדורסל וגם בפוטבול", הוא נזכר, "בקיץ לפני שהתחלתי ללמוד בתיכון הלכתי לעשות סקי מים ושם דרכתי על בקבוק שבור וכל הגידים בכף הרגל שלי נקרעו. זה מנע ממני ללכת למבחנים של קבוצת הפוטבול בתיכון. הצלחתי להתאושש בזמן למבחנים של קבוצת כדורסל, הצטיינתי שם והבנתי שזה כנראה הייעוד שלי בחיים והפסקתי לשחק פוטבול, שהיה האהבה הראשונה שלי".
בסיום התיכון בחר בלאט ללכת לאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית בניו־ג'רזי, שם השלים תואר בספרות אנגלית ושיחק בתור רכז בקבוצת הכדורסל. "בדיעבד הבחירה שלי בפרינסטון כמכללה הייתה טעות מבחינת המשך הקריירה שלי ככדורסלן אבל הכינה אותי נהדר לקריירת האימון", מפתיע בלאט, "הגעתי לקולג' ככדורסלן ברמה גבוהה מאוד וסוג הכדורסל שמשחקים בפרינסטון לא היה בנוי על פיתוח שחקנים באופן אישי, אלא על קבוצתיות ברמה הכי גבוהה שקיימת. אם לא היית סופרסטאר יוצא דופן, אחרי שסיימת שם, לא יכולת להמשיך הלאה מבחינת רמת ההתפתחות ולשחק ברמות הגבוהות באירופה או ב־NBA. שיחקתי שם סוג של כדורסל שהתאים אך ורק לקבוצה בפרינסטון".
ב־1981 סיים בלאט את לימודיו והגיע לישראל עם נבחרת ארצות־הברית למכביה, שבסיומה החליט לעלות לארץ. בשלוש השנים הראשונות שלו שיחק במדי מכבי חיפה ובסיומן החליט לעזוב את הארץ ואת המקצוע וחזר לארצות־הברית. "תקופה מסוימת חשבתי שהחיים שלי צריכים ללכת לכיוון אחר ונסעתי לעבוד בארצות־הברית. מהר מאוד התחלתי להתגעגע לכדורסל ולישראל וחזרתי לכאן".
בסופו של דבר שיחק בלאט בארץ במשך 12 שנה, בין השאר בהפועל ירושלים, אליצור נתניה, גליל עליון ועירוני נהריה, וב־1993 פרש בעקבות קרע בגיד אכילס. במקביל לקריירת המשחק שלו אימן בלאט באותן שנים במחלקות נוער וזכה עם נשות אליצור נתניה בגביע איגוד הכדורסל. ב־1993 הפך למקצוען, כעוזר מאמן של אריק שיבק בגליל עליון ומאז, פרט לשתי תקופות שבהן חזר לשמש כעוזרו של פיני גרשון (בגליל ובמכבי תל־אביב) הוא מאמן ראשי.
ב־2004 יצא לראשונה לאמן בחו"ל והוביל את דינמו סנקט־פטרבורג הרוסית לזכייה ביורוליג עם 20 ניצחונות רצופים. מאז אימן בלאט באיטליה (אליפות וגביע עם בנטון טרוויזו), בטורקיה (פוטר מפילזן, שנתיים עם דרושפאקה), עוד קדנציה ברוסיה עם דינמו מוסקבה ותקופה קצרה באריס היוונית. "ב־15 השנים האחרונות כמעט ולא הייתי בארץ וזה תמיד קשה עבורי להיות רחוק. אני מתגעגע למשפחה שלי, לחברים ובהחלט ישנם רגעים של עצב. כשאתה מנסה להוציא מעצמך את המקסימום ומתחייב למשהו באופן טוטלי יש לזה מחיר. לפעמים זה פיזי, לפעמים מנטלי, לפעמים זה מאלץ אותך לגור במקום או ללכת בכיוון שלא תמיד טוב בשבילך, אבל אתה עדיין צריך להקריב למען המטרה האחרת. זאת הסיבה שכל כך נהנתי בפגרה בישראל, כי כשיש לי אפשרות להיות כאן לאורך זמן אני המאושר באדם".
בין לבין אימן בלאט במשך חמש שנים את מכבי תל־אביב, שאותה הוביל ב־2014 לזכייה האחרונה שלה בגביע אירופה. במקביל לאימון קבוצות, שימש בלאט כעוזר בנבחרת ישראל במשך חמש שנים ובפברואר 2005 הוא מונה למאמן הנבחרת, מינוי שלא יצא לבסוף לפועל בנסיבות תמוהות. "באותם ימים עמדתי לסיים קורס מאמנים, למרות שכבר אימנתי במכבי תל־אביב ולאורך השנים העברתי בעצמי הרצאות באותו הקורס עצמו. למרות זאת, בעקבות עתירה של שלושה עורכי דין, אוהדי הפועל תל־אביב, סירבו לאפשר לי לאמן עד שאקבל את התעודה בפועל. כשהבנתי את זה, ברגע אחד החלטתי להתפטר וזמן קצר אחרי מוניתי למאמן נבחרת רוסיה".
בלאט אימן את הרוסים במשך שש שנים והגיע איתם להישגים חסרי תקדים; זכייה ראשונה והיסטורית באליפות אירופה ב־2007 במדריד, מדליית ארד באליפות אירופה ב־2011 בליטא, והדובדבן שבקצפת – מדליית ארד אולימפית במשחקי לונדון, 2012. "המשחקים בלונדון היו מדהימים, גם מבחינת התוצאות וגם מבחינת החוויות שעברתי וזה היה מרגש להיות חלק מההיסטוריה של הרוסים, שזכו במדליה ראשונה בטורניר הכדורסל מאז פירוק בריה"מ. להגיע בתור יהודי ממוצא אמריקני לאמן את נבחרת רוסיה הייתה אחת מנקודות השיא של הקריירה שלי".
בלאט נשוי שנים ארוכות לכנרת ולזוג יש ארבעה ילדים. אחד מהם, תמיר, הפך בשנים האחרונות לאחד הצעירים הבולטים בכדורסל הישראלי. ברגע שאני מעלה את שמו, נראה שבלאט מתרגש מאוד. "אני חושב שההתקדמות שלו נהדרת וקצת מתסכל אותי שלא מפרגנים בארץ מספיק לשחקנים הישראלים הצעירים. הוא רק בן 21 עם ארבע שנים בליגה הבכירה, הרבה משחקים בחמישייה והרבה דקות ברגעים חשובים ומכריעים. אלו הישגים שמעט מאוד צעירים עשו עד היום בארץ. הוא נמצא בסיטואציה שלאורך כל הקריירה מסתכלים עליו בזכוכית מגדלת כי הוא הבן שלי, רבים אחרים במצב שלו היו קורסים והוא ממשיך לתפקד מצוין. אני מאוד מעריך את כל מה שהוא עושה ויש לו אישיות נהדרת. אבא שלי לימד אותי שהכי חשוב להיות בנאדם וזה תמיר ואני שקט לגביו. אנשים יכולים להגיד עליו מה שהם רוצים, הם לא מבינים כלום".
אתה חי הרבה שנים באור הזרקורים, אתה נהנה לעבוד מול התקשורת?
"אם הדברים נעשים נכון, התקשורת והמרואיינים יכולים לשרת את המטרות שלהם באופן הדדי. אתם נותנים לי את הפלטפורמה להעביר את המסרים שלי ואתם יכולים להציג את זה איך שתרצו. שנים אני מתראיין אחרי משחקים בלי ליפול בלשוני ובפעמים המעטות שפתחתי לקרוא את הדברים באינטרנט, גיליתי כותרת דרמטית שתפסה את הנושא הכי שולי שדיברתי עליו וזה תמיד בטון לא חיובי. זה מזכיר לי שאמרתי בקליבלנד שקווין לאב עדיין לא יכול לקבל חוזה מקסימום מבחינת חוקי הליגה ועשו מזה חגיגה שלמה כאילו טענתי שזה לא מגיע לו. אני מזמן הפסקתי לקחת את הדברים האלה באופן אישי".
הפסדים אתה עדיין לוקח איתך הביתה?
"בטח שאני לוקח הפסדים הביתה – זו הקללה של המאמנים. אתה לא יכול להיות נהדר בשום דבר, אם אתה לא לוקח ללב כשהדברים הולכים פחות טוב".
בתור מי שהגיע לארץ כמתאזרח, מה דעתך על מה שקורה בכדורסל הישראלי כיום?
"אסור להסתכל על מתאזרח יהודי שעשה עלייה כמישהו פחות טוב, זה לא נכון ולא הוגן, אבל מצד שני גם לו יש חובות ואני חושב שמתאזרחים שמגיעים לישראל צריכים לעשות כאן צבא, זו לא בקשה מוגזמת".
מה דעתך על החוק הרוסי?
"התחושה היא שעבר זמנו. הרבה חוקים השתנו לאורך השנים והגיע הזמן לשנות גם אותו ולהמשיך הלאה".
חלומות דיפלומטיים
לאורך השנים מציין בלאט בראיונות שלו את חלומו להפוך יום אחד לשגריר של מדינת ישראל, רעיון שנראה שטרם ויתר עליו. "זה מעניין אותי היום יותר מתמיד ואשמח בעתיד לשרת את המדינה במשהו ייצוגי מבפנים או מבחוץ ואני מאמין שזה יקרה".
מה תחליט אם יציעו לך מקום ריאלי ברשימה לכנסת?
"אני אסרב. בישראל מבזבזים הרבה זמן על פוליטיקה מטופשת, במקום לפעול במטרה למצוא פתרונות טובים יותר לבעיות אמיתיות שקיימות במדינה. התחושה היא שהיום פועלים כאן רק כדי לשמור על עמדות כוח ועל קידום מטרות אישיות במקום לקדם ערכים ומטרות חשובות".
מה דעתך על תרבות תוכניות הריאליטי?
"אני רואה את המשפחה שלי יושבת ורואה את האח הגדול ובא לי למות. אני לא מבין חלק מהמציאות שאנחנו חיים בה היום".
בשנה הבאה תחגוג 60, זה משהו שחושבים עליו?
"אין משמעות לגיל מבחינתי, חוץ מעניינים פיזיים פה ושם".
היום אתה יותר אמריקני או יותר ישראלי?
"זו שאלה שעדיין קשה עבורי. עמוק בפנים אני מרגיש יותר ישראלי בדברים מסוימים אבל אתה יכול להוציא את האמריקני מאמריקה, אבל לא להוציא את האמריקניות מהבנאדם".
איך אתה מגדיר את החיבור שלך ליהדות?
"גדלתי בבית רפורמי יהודי ותמיד היה לנו קשר ליהדות אבל לא באופן עמוק ואדוק. בתור ילד הלכתי לבית כנסת, לבית ספר יהודי כל שבוע, עשיתי בר מצווה וקיבלתי את היסודות והערכים. גם למשפחה שלי בארץ יש רקע מסורתי והיום אני קרוב לזה יותר ערכית".
אתה מתגעגע לפעמים למוני פנאן?
"מוני פנאן היה אבא לילדים ועבורם מה שקרה זו טרגדיה ומה שעבר עליו עבר גם עליהם. אני הכי מצטער בשבילם על כל מה שקרה. מעבר לזה, אין לי דעה בנושא הזה".
על מה אתה חולם?
"להשתדל לנסות להמשיך להיות בן־אדם שנותן את המקסימום שהוא יכול ולהוציא מאחרים את המיטב שהם מסוגלים לתת. אני אוהב שיש לי את הזכות להשפיע קצת ולשמח אנשים, לתת השראה. אני בסך הכול ילד ממסצ'וסטס ואם הייתי בוחר כיוון אחר בחיים מי היה יודע מה היה יכול לקרות איתי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. יש לי משפחה נהדרת, אני בריא יחסית לגיל שלי, חוויתי את הטוב שבטוב שבדברים והיה לי הרבה מזל בחיים. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות ועוד הרבה הישגים שאני רוצה להגיע אליהם. זה האופי שלי, קשה לי להפריד בין האושר הפנימי לבין האושר ההישגי. אני לא מדבר על תואר, אלא על שלמות של הדברים שאני רוצה לעסוק ולהתנסות בהם, כדי להוציא מהם את המרב. אלו דברים שהם הרבה מעבר לכדורסל". 
