אוניברסיטת קולומביה במנהטן, אחת האוניברסיטאות הטובות והבולטות ביותר בעולם, הפכה למוקד מרכזי שבו מתנהלת פעילות אנטי־ישראלית בשמונת החודשים האחרונים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. "האפקט בקמפוס היה מיידי עוד לפני שישראל בכלל הגיבה״, מספר טל זוסמן, דוקטורנט למדעי המחשב בקמפוס. ״הצהרות, הפגנות זעם והפצת קונספירציות הזויות, שאירוע 7 באוקטובר לא קרה, שלא היה אונס, שילדים לא נפגעו ושצה"ל הוא זה שהרג את האנשים".
זוסמן בן 23, נולד בחיפה וחי בארצות הברית מגיל ארבע. "היו בעבר הפגנות בקמפוס וגילויי שנאה נגד ישראל ונגד יהודים אבל כאלה שאפשר היה להתעלם מהם״, הוא מספר, ״אבל הפעם זה פשוט התפוצץ והסמסטר הראשון היה מאוד קשה ומדכא. הרבה פרופסורים בעלי השפעה רבה על התלמידים תמכו בטרור ונאלצתי לנתק קשר עם כמעט 20 חברים שלי במגמה, שהביעו תמיכה בחמאס. היום אני כבר לא יודע על מי אני יכול לסמוך ועם מי אני יכול לדבר".
מספרם של הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת קולומביה מוערך בכ־200 השנה. מי שהרגישה באופן מוחשי את הסכנה להיות סטודנטית ישראלית בקמפוס היא סתיו סלמה, בת 27 מתל־אביב, שמסיימת תואר במנהל עסקים ויחסים בינלאומיים ומתמחה בשנה האחרונה במשלחת הישראלית באו"ם.
"שבוע וחצי אחרי האסון נאמתי על קדושת החיים בעצרת שקיימנו לזכר הקורבנות. מישהו יהודי בקהל צילם את הנאום ללא ידיעתי והעלה סרטון לטיקטוק, שצבר יותר ממיליון צפיות. הוויראליות הפכה ברגע את הפנים שלי למוכרות ואת החיים שלי לסיוט״, היא נזכרת, ״כשהגעתי לקמפוס אנשים ירקו עליי, נאלצתי להיעזר באבטחה כדי להגיע לשיעורים וקיבלתי המון הודעות שטנה, מה שגרם לי לטוס לארץ לכמה חודשים. במחלקה שבה אני לומדת, עוסקים באופן שוטף גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אז קולות אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ואנטישמיים הם דבר שמאוד מוכר לי גם לפני המלחמה ומלווה אותי הרבה שנים, אבל ב־7 באוקטובר ראינו מיד עלייה ניכרת ברטוריקה הזו ובכמות האנשים שעומדים מאחוריה. יומיים אחרי כן כבר יצאה קריאה מטעם ארגון פלסטיני לקיום יום זעם, ושלושה ימים אחר כך כבר התקיימה הפגנה המונית. מאז, הקמפוס כולו השתנה וכל יהודי נאלץ להתמודד עם זה. עבורי, הקושי המרכזי היה להתמודד עם מה שקורה באוניברסיטה במקביל להתמודדות עם מה שקורה בארץ, עם האובדן הנורא ועם כל האנשים שגויסו לצבא, בזמן שאני נכנסתי למגננה, במה שהיה עד אז הבית הבטוח שלי בניו־יורק".
במקביל לאסון ולמהומות בקמפוס סבלו הסטודנטים מההתנהלות של הנהלת אוניברסיטת קולומביה מול המשבר. "הגישה הזו של הקמפוסים כנגד ישראל קיימת כבר זמן רב, ובשנים האחרונות התבצעה לא מעט חקיקה כנגד יהודים וכנגד השימוש שלהם במרחב הציבורי". אומרת נעמי פרומין, בוגרת שתי שליחויות של הסוכנות היהודית שחזרה לארץ ימים ספורים לפני האסון ועובדת כיום כיועצת למשרד הביטחון בנושא יהדות התפוצות. "כשאני התחלתי בשליחות כאן לפני שמונה שנים היו סוגרים עבורנו את הבלוק המרכזי בקמפוס לחגיגות יום העצמאות וליריד גאווה ישראלית, מה שנאסר עלינו היום כשלמדינות אחרות מותר. כאשר הארגון היהודי־ציוני ׳הלל׳ מארח ארוחת שבת הוא מתבקש להסיר את דגל ישראל, בטענה שזה לא נעים לסטודנטים אחרים, אבל אם הספרדים יארחו אירוע דומה, איש לא יעז לבקש מהם את זה. ב־7 באוקטובר נחסמה הגישה של הסטודנטים היהודים ל׳הלל׳ על אף שיש שם אבטחה והם נאלצו לטפס דרך בניין אחורי, מה שגרם ללא מעט התקפי חרדה וטראומה, ורבים הורידו את הסממנים היהודיים והישראליים מחשש שיותקפו".
"אותי הפתיעה מאוד השתיקה והסובלנות של הנהלת האוניברסיטה בנוגע ליחס כלפינו ועד כמה הם היו אדישים למצב שנקלענו אליו", מוסיפה סלמה, "מהרגע הראשון קיימתי שיחות עם גורמים בהנהלה במטרה שיבינו שעברנו חוויה משנת חיים ושייתנו לנו הקלות. הייתי בשוק מהאדישות, מהאטימות ומחוסר העניין שלהם, כשהכול הפך פוליטי והפכנו תלויים בדעות האישיות של המרצים שלנו. הנהלת קולומביה כשלה בכך שלא הגדירה את 7 באוקטובר כפעולת טרור, בשעה שיש בתוכה ארגונים שקוראים לחמאס לוחמי חופש. אם הנשיאה הייתה מגלה מנהיגות של מחנכת במוסד חינוכי, מגנה פעולות זוועה כאלה ומסבירה שזה סכסוך מורכב ושיש בקמפוס עצמו תלמידים שנפגעו באופן ישיר מהפעולות האלה, הדברים היו נראים אחרת. מצד שני, זו אוניברסיטה שהזמינה את אחמדינג'אד לנאום ב־2011, אז אנחנו כבר יודעים איפה אנחנו נמצאים".
סתיו סלמה: "נאמתי על קדושת החיים בעצרת שקיימנו לזכר הקורבנות. מישהו יהודי בקהל צילם את הנאום ללא ידיעתי והעלה סרטון לטיקטוק, שצבר יותר ממיליון צפיות. הוויראליות הפכה ברגע את הפנים שלי למוכרות ואת החיים שלי לסיוט"
המהירות שבה הגיבו הארגונים הפלסטינים בקמפוס למתרחש העידה שמדובר בגופים מאורגנים היטב שרק חיכו לשעת כושר. "ב־9 באוקטובר כבר הייתי על טיסה לארץ בדרך למילואים אז לא חוויתי מה שקרה כאן, וכשחזרתי המציאות הייתה רגועה יותר וחשבתי שכולם מגזימים, אבל אז הכול החל שוב ופשוט הייתי בשוק כי לא הייתי מודע לגודל ולעוצמה של הדברים", נזכר בר ממן, בן 25, שנולד וגדל בירושלים ומסיים שנה שנייה בלימודי תואר במדעי המחשב.
"הדהימה אותי הבורות שהופגנה פה, לא האמנתי עד כמה אפשר להשפיע על הדור הצעיר להגיד דברים שאין להם שום אחיזה במציאות. הם מקבלים מידע מטיקטוק ומהארגונים השונים, ובפעם הראשונה בחיים הבנתי מה זו אנטישמיות. מוזר מאוד לשבת עם חברים לכיתה שפתאום מגיעים לשיעורים עם כאפיות ומקבלים לגיטימציה מהפרופסור לעשות את זה".
סלמה לעומתו לא נתקלה בהתנהלות הזו בפעם הראשונה ולכן פחות הופתעה. "לפני קולומביה למדתי בבית ספר לאמנויות בעיר, וכשפרץ מבצע שומר החומות החלו להתנכל אליי כי הייתי היהודייה והישראלית היחידה שם. השפה והוויזואליה של הפוסטרים היו דומות אחד לאחד לאלה שעכשיו, מאחר שהם מגיעים מארגון־על ממומן היטב שמחלק את זה לסטודנטים. זה הוביל למצב שנאלצתי לעזוב את הלימודים כי לא יכולתי להתמודד לבד, ועכשיו רק בזכות העובדה שאני חלק מקהילה אני מצליחה לעמוד בזה. לצערי, כבר שנים שאני שומעת שישראל מדינה לא לגיטימית וצריך להרוג את הציונים, זה לא חדש לי".
במהלך השיחה הביעה החבורה הרבה תסכול והרבה כאב, בעיקר בשל התחושה שהם נותרו לבד במערכה, כאשר ההסברה הישראלית פשוט אינה קיימת. "לצערי הפסדנו מזמן בקרב על ההסברה כי אין אסטרטגיה אחת, אין בנק מידע מטעם ישראל של סרטונים שאפשר להפיץ ואין אפילו סיסמה שלנו למאבק הזה. אין לנו כלום חוץ מבודדים שמנסים בעצמם לעשות מעשה", קובעת פרומין, "אנשים פה לקחו בעלות על המילים ציונות ואנטישמיות וחושבים שההתנהלות שלהם היא לגיטימית. הסטודנטים רואים היום בפלסטינים את המדוכאים והמושפלים, בדומה לשחורים במאבק ה־Black lives matter, וכאן אם אתה רוצה להיות בצד של הקדמה והליברליות, אתה לצידם. הארגונים שלהם עובדים בצורה מסודרת עם הרבה אנשים שהוכשרו למשימה, וכל ועדה חברתית בקמפוס הוציאה כבר מזמן הצהרה שהיא מתנגדת לגופים כמו צה"ל. הדברים האלה חלחלו פנימה, ומזמן השיח הוא שמדובר בצבא לא מוסרי. חל איסור על מכירת מוצרים כחול־לבן בקמפוס, הסטודנטים מקבלים מידע שלילי עלינו באופן שוטף וברגע שפורצת מלחמה אז לרבים יש כבר דעה מגובשת נגד ישראל ומבטלים אותנו ברגע. לאף אחד כאן לא באמת אכפת מה קרה ב־7 באוקטובר, ואם זה קשור לצה"ל ולעזה אז הפלסטינים צודקים. מצד שני אולי טוב שהדברים התפוצצו בצורה כזו וזה לא מתנהל במחשכים, שאנשים יראו ויבינו מה קורה".
זוסמן ראה בקמפוס במו עיניו איך ההתנהלות הישראלית גורמת לאיבוד של עוד ועוד תומכים בנו. "באוניברסיטה היו שתי קבוצות. אחת של שונאים, שם אין לנו עם מי לדבר, ואחת של סטודנטים ופרופסורים, שפחות מחוברים לנושא והביעו הרבה סימפטיה אלינו אחרי האסון. אבל אז הפעילות הפלסטינית, יחד עם התמונות הקשות שמגיעות מעזה, הובילו רבים מהם לתמוך בצד השני ולהתבטא באופן אנטישמי בלי להבין בכלל מה הם אומרים", מספר זוסמן, "ההסברה היהודית והישראלית כשלה באופן מוחלט כי היא תקועה בתוך עצמה ומשכנעת בעיקר את המשוכנעים. זה הוביל אנשים שב־7 באוקטובר שאלו לשלום משפחתי, לעבור שטיפת מוח ולהעלות היום תכנים אנטי־ישראליים לרשתות. זה עצוב, כי איבדנו אותם גם לעתיד".
"הבעיה היא שאנחנו לא מסבירים את עצמנו בשפה ליברלית לליברלים כאן, בשעה שזה בדיוק מה שעושים הפלסטינים", קובעת סלמה, "כל התעמולה שלהם מוסווית במסרים של ערכים וצדק חברתי והם מדברים בשפה של הצעירים. הגופים שלהם פועלים בנושא כל יום, לא רק בזמן מלחמה, ויש כאן טפטוף איטי של אנטי־ציונות שרק הולך ומחריף בלי שאף אחד מציג את הפרספקטיבה שלנו. המסר הפלסטיני הוא שמקור הסבל של כולם הוא בציונות, וברגע שזה ייפתר, כל המאבקים האחרים ייפתרו גם הם".
טל זוסמן: "מאז 7 באוקטובר התחושה פה מאוד בודדה, הארגונים היהודיים לא מסוגלים להתמודד מול גל אנטישמי כזה, הבטיחות של הסטודנט היהודי ממש לא בראש מעייניהם של ראשי האוניברסיטה והתחושה היא של עייפות ותסכול"
לחבורה גם בטן מלאה על ההתנהלות הישראלית, שפוגעת בהם באופן ישיר ומיידי. "זה לא עוזר ששרים בישראל כמו איתמר בן־גביר מתבטאים באופן קיצוני, שכותבים בטוויטר אחרי השריפות ברפיח ל"ג בעומר שמח או שמכנים את ביידן תומך חמאס. איך יכול להיות שצה"ל מאפשר לחיילים להעלות סרטונים שבהם רואים אותם משחקים עם פריטי הלבשה תחתונה של נשים בבתים בעזה, מי מאשר דבר כזה? הם פשוט לא מבינים את הנזק המיידי והחמור שיש לזה בשטח כאן. זה מרחיק את היהודים הליברלים וזורק לפח ברגע את כל העבודה הקשה שאנחנו משקיעים בהסברה", קובע זוסמן, "מאז 7 באוקטובר התחושה פה מאוד בודדה, הארגונים היהודים לא מסוגלים להתמודד מול גל אנטישמי כזה, הבטיחות של הסטודנט היהודי ממש לא בראש מעייניהם של ראשי האוניברסיטה והתחושה היא של עייפות ותסכול".
"הכשל ההסברתי מתחיל במדינת ישראל", קובעת פרומין, "ב־50 השנים האחרונות בכל פעם שיהודי העביר ביקורת על משהו שנעשה בארץ הגישה היא – או שאתה שותף שלי או שאתה נגדי, וברגע שהמדינה לא הפנימה שאפשר לאהוב אותה אבל עדיין להעביר ביקורת, היא הרחיקה את האנשים האלה וגרמה להם למשבר אמון מול ישראל. זו הסיבה שהארגונים היהודיים לא תורמים למערך ההסברה בארצות הברית, כי הם מרגישים שאין להם שותפים. הקהילה היהודית־רפורמית בארצות הברית היא הקהילה הכי גדולה כאן, בשעה שמדינת ישראל לא מכירה בה, בנוסף לקהילה הגאה שצומחת וגדלה כאן ולא מקבלת הכרה ממדינת ישראל. העובדה שיהדות וישראל לא נתפסות כאן כמקשה אחת ולא מייצגות את כלל היהודים היא פספוס גדול. לא יצרנו לעצמנו מספיק שותפים לא יהודים ולא אמריקנים שיעמדו לצידנו בתקופה כזו.
"אם נשיא מדינת קולומביה, מדינה שמנהלת קשרי מסחר עם ישראל, מעדיף לשרוף את הגשר איתנו עבור מדינה שלא קיימת, זה אומר שמישהו טיפח והשקיע בו להגיע למקום הזה. הגענו למצב שעכשיו אנחנו מבקשים מנדט מחודש למדינת ישראל".
ממן רואה גם בתקשורת הישראלית אחראית על המצב המורכב, "אני חושב שאחת הבעיות היא שהתקשורת הישראלית לא חושפת בפני האזרחים במדינה סרטונים כמו של החיילים עם ההלבשה התחתונה בעזה ולא מסבירים איך העולם רואה אותנו באמת. מאחר שאין לנו הסברה איבדנו גם את יכולת ההגנה שלנו, כי כל הארגונים החברתיים בחרו בצד הפלסטיני, וכשנדע להעביר ביקורת על עצמנו נדע גם להגן על עצמנו טוב יותר".
וכאילו כל זה לא מספיק, הישראלים בקולומביה צריכים להתמודד גם מול סטודנטים יהודים, שהצטרפו לצידם של המוחים הפלסטינים. "באחד הימים הכי מתוחים הלכנו בשקט בלי לדבר בסמוך להפגנה ענקית ואחד המפגינים, שידע מי אנחנו, החל לצעוק אלינו בעברית ושאל כמה ילדים רצחנו. הוא פשוט חשף אותנו וסיכן את כולנו. אני נכדה של ניצול שואה והמקרה הזה הציף אצלי תחושות קשות", מספרת סלמה, "יש הרבה יהודים שמרגישים חובה להתנתק מהציונות ומישראל והפנימו אידיאולוגיה שהולכת ומחריפה, ועבור הארגונים הפלסטיניים זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות, כי אם יש יהודים במוחים, עבורם זו הוכחה שהם לא אנטישמים. בעיה נוספת היא שמגיל צעיר מלמדים את היהודים האמריקנים לאהבה עיוורת לישראל, וחלק מהם מרגישים היום נבגדים וטוענים שרימו אותם ושיקרו להם, זה נראה לפעמים כמו מרד בהורים שלהם ומאז 7 באוקטובר הם במשבר זהות ויש מי שמנצל את זה לטובתו".
נעמי פרומין: "לצערי הפסדנו מזמן בקרב על ההסברה כי אין אסטרטגיה אחת, אין בנק מידע מטעם ישראל של סרטונים שאפשר להפיץ ואין אפילו סיסמה שלנו למאבק הזה. אין לנו כלום חוץ מבודדים שמנסים בעצמם לעשות מעשה"
ממן הופתע במיוחד מהיחס הכפול של חלק מהקהילות היהודיות, "קהילות חזקות ובעלות השפעה גם בקולומביה מגייסות כסף לצה"ל מצד אחד, ומצד שני שומרות על א־פוליטיות כדי לא לאבד אחיזה רחבה בעולם היהודי. לצערי יש קהילה יהודית גדולה שמתרחקת מישראל ומשתתפת באופן פעיל בהפגנות נגדה, בעוד הארגונים שאמורים להיות לצידנו מחכים שיעבור זעם".
למרות הקושי נראה שאף אחד בחבורה לא מתכוון להרים ידיים. "הכאב שלי הפך עם הזמן לכעס גדול כלפי האנשים שרובם לא מבינים על מה הם מדברים", אומר זוסמן, "כבר תקופה ארוכה שאני פחות מתקדם עם התואר שלי כי קשה לי להתמקד בלימודים, ואני מקדיש את הזמן למלחמה באנטישמיות. אנחנו פועלים נגד איגוד הסטודנטים שתומך בשונאי ישראל, הקמנו חשבון טוויטר שמפיץ מידע על הארגונים הקיצוניים ואנחנו מנסים לקרב בין הקהילה הישראלית ליהודית. מבחינת ארגון אנחנו עשרה צעדים אחורה מהם ויש עוד הרבה עבודה".
פרומין מצידה מאמינה בתוכנית כוללת ומקיפה. "הגיע הזמן לבנות בנק מידע, לשלוח צוערים לדבר בכל ארצות הברית, לתבוע את כל מי שמוציא את דיבתה של ישראל ולבנות אסטרטגיה משותפת לכולם בלי אלף ארגונים שונים", היא קובעת, "ההבנה שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוברת לב, אבל על אף שהמצב קשוח אפשר לצלוח אותו. המדינה אמורה לקבל את האחריות אבל גם לכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק בעניין ואפשר לעזור. אנחנו חייבים ליצור עוד שותפים, כי בלי מסחר וכלכלה בפעם הבאה שיתקפו אותנו נהיה לבד לחלוטין. צריך להפנים שהזירה השתנתה, הצבא השתנה והיום יש תיעוד לכל דבר. אנחנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו, למצוא מכנה משותף גדול יותר ולהבין שבלי מדינת ישראל אף אחד לא יגן עלינו".
סלמה חושבת ופועלת מחוץ לקופסה. "אחת התובנות היא שהדרך לגייס עוד אנשים לצד שלנו היא בעובדה שחלק מהמפגינים הם גם אנטי אמריקה. הם פותחים חזיתות עם הרבה גורמים ויש לי חברים הודים או איראנים שזועמים בדיוק כמונו, והחיבור בינינו הופך את המאבק המשותף למשמעותי יותר. ההבנה הזו הובילה לרעיון להשתמש בהפגנות בדגלי ארצות הברית, וברגע שפטריוטים אמריקנים הפנימו שהתנועה הפלסטינית היא אנטי אמריקנית, הם מיד גינו אותה", היא מסבירה, "אני יוצאת עכשיו לעולם בהבנה שאני חייבת לעשות משהו בשביל העתיד. הזירה הצעירה בקמפוסים מופקרת, צומחת שם מפלצת שתהיה אחראית בעתיד על קבלת ההחלטות בארצות הברית, ואם נוותר על המאבק נשלם מחיר כבד. אנחנו מדינה קטנה ואין לנו את הפריווילגיה לוותר על העולם. אנחנו חייבים את התמיכה שלו וללמוד לעבוד איתו. יש כאן קבוצה גדולה שהתעוררה, שהבינה שישראל זה הבית ואי אפשר לוותר על הנס הזה. רבים כמוני עכשיו רוצים לפעול לשינוי, אני מתרגשת לקראת זה וזה דבר חיובי שקורה".
